כולם המליצו להתעלם ולשדר "עסקים כרגיל", אבל מעולם לא שיחקתי לכם משחקים ואין לי כוונה להתחיל עכשיו: קשה לי ממש.
הפרידה מאסיף לא הושלמה, כנראה משום ששנינו לא היינו שלמים איתה. בחודשיים האחרונים שלחנו זה לזו מגילות. לא פעם הוא בא עם פרחים ובישל לי דגים, התחבקנו עד שנסדקו הצלעות.
כל המאמצים של אמא, של החברות שלי ואפילו של חווה הפסיכולוגית ירדו לטמיון. מבט אחד בעיניים שלו ושכחתי מדוע הגענו עד הלום.
בטח קרה לכם גם.
עכשיו תוסיפו לזה את האודישן ההוא ותרחישי האימה. האמינו לי - דמיינתי בראש את כולם. כולל שיתאהב מול העיניים שלי באחרת ושאבכה עד שירד דם.
נתתי לו את ברכת הדרך, את כל העידוד והתמיכה - ורציתי למות באותה הנשימה.
אבל דווקא עכשיו, כשהוא נכנס לבית שלכם, בהירה לי מתמיד העובדה שהוא כבר לא בבית שלי.
הוא בחר בבית אחר, במלוא מובן המילה. וכך, התהום שמלכתחילה נפערה בינינו למעשה רק התעצמה. אני משתוקקת ליציבות ולמשפחה, והוא יצא לחוויה הפוכה; אני בשלה ומוכנה להכות שורשים, והוא בחיפוש עצמי למתקדמים; אני רוצה בעל אוהב ותינוק במיטה שלי, והוא בכפיות עם 15 זרים.
הלוואי שינצח, הלוואי שיהיה לו מדהים. הלוואי שיצא משם גדול והלוואי שזה יהפוך לו את החיים. אבל אני את הרפתקת הריאליטי המטורללת שלי סיימתי לפני ארבע שנים. עשיתי דרך ארוכה מאז, והיום יש לי חלומות אחרים.
ובכל זאת אני שם, בעל כורחי, בכל פעם שהוא מזכיר את שמי.
אם היה לי שקל על כל הודעת "מאחלת שתחזרו" - הייתי עשירה. זה מרגש אתכם שהוא מצהיר שעדיין אוהב, שאמר שהשאיר בחוץ את הלב. לא צפיתי, אני לא רוצה, אבל דאגתם שאדע, עוקביי הרומנטיקנים חסרי התקנה.
אז חשוב לי להזכיר לכם ולעצמי - לא נפרדנו כי לא אהבנו, נפרדנו כי אנחנו לא באותו מקום בחיים. ולא רק שזה לא משתנה, זה כאמור הולך ומעצים. אין לי ספק שאתם עושים זאת מטוב טהור, ולכן אני כותבת לכם: אם בטובתי אתם מבקשים - הקלו עליי להיאחז במציאות שלי ולא בריאליטי של אחרים.
אני רוצה להתרכז עכשיו בבית ש-ל-י, ובדייר שיאהב אותי במעשים, כי מתברר שלמילים אין כוח כמו שחושבים.
אז אם בא לכם לחזק אותי לעיתים, אחלו לי מה שאני באמת זקוקה לו - אחד שיחתום על חוזה לכל החיים + שניים-שלושה שותפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
