לאחרונה רזיתי. המכנסיים החלו להחליק, והייתי זקוק לחור נוסף בחגורה. חבר המליץ לי על סנדלרייה ברחוב מרגוזה ביפו, ונכנסתי.
"תוכל בבקשה לעשות לי חור בחגורה?" שאלתי את הקשיש שישב על שרפרף ונמנם.
למשמע קולי, החל פוקח את עיניו באיטיות, כשבנו הצעיר יצא מאחורי וילון, ליהג אל תוך הסלולארי משהו על מימוש מניות ושאל בתנועת יד במה העניין. חיוויתי בידי על החגורה וביקשתי:
"תעשה לי בבקשה חור?"
מיד שלף מן צבת בעלת שן אחת, וביד אחת לחץ לחיצה אחת והניח את הצבת.
"כמה אני חייב לך?"
"עשרים שקל", זרק לעברי, ומיד חזר לדבר עם הבנק.
שילמתי לו, הודיתי ויצאתי, צוחק לעצמי בדרך הביתה: עולם מוזר - בשביל חור אחד עשרים שקל? הרי לא נתן לי כלום, להיפך - לקח. אבל בלי החור שלו, אמר קול בראשי, המכנסיים היו נופלים לך. נכון, מצאתי עצמי עונה, אבל בכל זאת - זה רק חור, פעם לא היו מבקשים על זה כסף. שכרו של הסנדלר היה חיוך, אמירת תודה ועוד איזו מילה של כבוד. וזהו. היום אין ערך לא לכבוד, לא לחיוך ולא לתודה. עשרים שקל. זה המחיר.
האם עשרים שקל היו תמיד המחיר עבור חור בחגורה? אני קורא את הרודוטוס, והוא מספר שבזמנו, אצל היוונים, הערך הגדול ביותר היה הכבוד. השקר, לעומתו, היה הדבר הבזוי ביותר, ומי שנתפס בשקר היה מנודה מן החברה. היום הכסף הוא הערך היחיד, ואתה מבזבז את חייך כדי להשיג עוד ועוד ממנו. פעם הסתפקת בדברים בסיסיים - לאכול, לשתות, להתחתן, לעשות ילדים ולמות, ואז לפחות חיית. אדם אינו זקוק להרבה כל כך כדי לחיות ולהרהר במשמעות החיים, אבל מאז שהכל עוסק בכסף, כל בדל של מחשבה שעולה בראשך קשור, ובכן, בכסף. אתה לא יכול להתפנות לשום מחשבה שעיקרה אינו כסף.
כמו שסבתא הייתה אומרת: "כמה שיש לך - כך חסר לך". לי עצמי אין כסף, לכן לא חסר לי דבר. יש לי זמן לחשוב על משמעות החיים ועל תכליתם, ולכן אני הולך והופך רזה מיום ליום - הבטן שלי מצטמקת מדאגה על מה שקורה. פעם נלחמנו נגד הבריטים כדי להקים מדינה, היום כשיש מדינה אנחנו נלחמים זה בזה כדי לתפוס את השלטון בכח הדמוקרטיה. כן, אנחנו דמוקרטיה, כך אומרים, אבל מן דמוקרטיה כזו שבה כשמחנה אחד מנצח, המחנה המפסיד יוצא בשם הדמוקרטיה לסלק את המחנה המנצח בהפגנות רחוב ובכח התקשורת. הייתכן שהמונח "דמוקרטיה" אינו אלא כסות לאנרכיה או לדיקטטורה? והתקשורת, האם היא כלב השמירה של הדמוקרטיה או של בעלי ההון?
אז מרוב דאגות אני הופך רזה מיום ליום, וזקוק לחור חדש בחגורה, אבל הסנדלר ביקש עשרים שקל! למה? לא בשביל כל דבר צריך לבקש כסף. אם היה אומר "עזוב אותך, זו מתנה ממני", הייתי נותן לו, לצד חיוך והערכה, עותק של אחד מספריי. אבל גם לספר אין היום ערך. הערכים שהיו פעם נעלמו, חיי אדם הצטמצמו, המוסר, הצדק, האמת, החסד והרחמים הסתיימו, ובמקומם בא הכסף.
שבועיים לאחר מכן שוב כמעט נפלו לי המכנסיים, ושוב נזקקתי לחור נוסף בחגורה. חזרתי לאותה סנדלרייה ביפו בכוונה לשלם עוד עשרים שקל, אבל הבחור הצעיר לא היה, והקשיש שנמנם התעורר, לקח באגביות את הצבת בעלת השן האחת ועשה לי עוד חור. כשהושטתי לו שטר של עשרים שקל, הוא כעס:
"מה איתך? באת להעליב אותי? זה רק חור בחגורה, לא חור בלבנה".
"תודה רבה", אמרתי, הוצאתי את אחד מספרי השירה שלי שאני נושא איתי תמיד בתרמילי הקטן, שרבטתי חתימה, הושטתי לו והלכתי.
שבועיים אחר כך, כשבאתי אליו בפעם השלישית ואני מחזיק במכנסיים שלא יפלו, הזקן תקע בי מבט מתפלא, לקח את הצבת ועשה לי עוד חור, אבל הפעם, כשסיים, הושיט לי את הצבת:
"קח, קח לך את זה הביתה! זה שלך! תעשה לך חורים כמה שאתה צריך, שלא יפלו לך המכנסיים".
הבטתי בו משתומם.
"אבל איך אתה תסתדר בלעדיה? אתה צריך את זה לעבודה שלך!"
"לא", הניף ידו בביטול, "אני מזמן לא משתמש בזה. אתה היחיד בעיר שמרזה. היום, כולם משמינים".
מתוך "ספר אהבותיי", רומן בכתובים.
גבי בן שמחון // צילום: טלי בן דור
גבריאל בן שמחון הוא סופר ("נערה בחולצה כחולה", "המרוקאי האחרון", "זרים" – בהוצאת "ידיעות ספרים") ומחזאי ("מלך מרוקאי", "חתונה בכותל"). פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומנויות בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. נולד ב- 1938 במרוקו ועלה לארץ ישראל ב- 1947 ב"יהודה הלוי", אניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה.
2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:
• מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם
• זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן
• הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
