כשהישגו בבחירות הפנימיות מסתכם בארבעה אחוזים יותר מאשר זה של משה פייגלין בפריימריז הקודמים מול נתניהו, ברור לגדעון סער, שועל פוליטי ותיק ומשופשף, שלא קרא נכון את המפה. שהטעות שהובילה אותו להציב את מועמדותו לא היתה בדרך שבה נהג, אלא במהות.
סער לא כשל בניהול מסע בחירות לא מוצלח או במיקוד שגוי של המסרים. גם אי אפשר לומר שמטה השטח שלו לא תפקד או שהקמפיין קרטע. הכל דווקא דפק כמו שעון. סער הגיע בבחירות האלה למקסימום היכולת שלו בהתחשב בנתונים הקיימים.
התבוסה של סער נעוצה בהחמצת ההבנה של גודל השעה. הוא חשב, בטעות, שהסיכוי שיעניק לליכודניקים להישאר בשלטון יקרוץ להם ושיעדיפו בשל כך לזנוח את המנהיג, שאמנם אהוד אבל כשל פעמיים, ולעבור לתמוך בו כמי שיכול להביא שלטון נוסף, גם אם רוטציוני, למפלגת הימין הגדולה.
אבל הליכודניקים נמצאים כבר במקום אחר. אמנם השלטון חשוב, אבל יש אתגרים חשובים ממנו. תחושת הרדיפה, שבדרך כלל מובנית בתוך המחנה, נמצאת כיום בשיאה. אלה לא רק השמאל והתקשורת, אלא כל מערכות המדינה, מהמשטרה והפרקליטות ועד בית המשפט העליון. אמנם נתניהו נאבק באופן אישי, אבל ההרגשה היא כי הכתובת היא כל היתר.
במובן הזה ניצחון של סער, למרות ההבטחה שכביכול הליכוד היה נשאר בשלטון, נתפס מהרגע הראשון כניצחון שלהם. של הרעים. של הרודפים. הם רצו בהפלת נתניהו ובניצחונו של סער, ולכן התגייס המחנה כולו, או לפחות בעלי זכות ההצבעה בליכוד, לא לתת להם את התענוג. ולנצח אותם בזירה היחידה שעליה הם לא יכולים להשפיע - בקלפי.
תוצאות הפריימריז בליכוד
סער, שכאמור לא זיהה את גודל השעה ואת קולות המצוקה שנשמעו מהמחנה שאותו התיימר להנהיג, לא רק שלא השכיל להתנער מאותם כוחות - הוא התמסר להם, התחמם לאורם הממכר וחשב בכל יום שעובר כי התדמית החדשה שיצרו עבורו תוביל אותו לכס ההנהגה. אבל מה שקרה הוא בדיוק להפך - החיבוק הזה היה מחשיד, הפרגון היה מדאיג.
כשכל האויבים הפוליטיים, מכלי התקשורת ועד האופוזיציה, חוברים לאותו אינטרס, האינסטינקט הליכודי בורח משם כמו מאש. סער היה אהוב עד המרוץ הזה. היום הוא כבר איתם, שלהם, מכר את נשמתו. ייקח לו הרבה זמן לתקן את נזקי פריימריז 2019, אם בכוונתו להישאר חלק מהליכוד ולזכות מחדש בתמיכת הפעילים. אם סער חשב שהבחירות האלה יהיו מקפצה, בימים האחרונים גילה שהן היו בעצם בור.
הפריימריז בליכוד לא מנותקים מהלכי הרוח של מחנה הימין כולו. לא בכדי ראשוני התומכים בנתניהו בבחירות הפנימיות במפלגתו היו בכלל ראשי מפלגות אחרות. מאריה דרעי ויעקב ליצמן ועד נפתלי בנט והרב רפי פרץ. נתניהו לא רצה בבחירות האלה וסבר בהתחלה שיהיה אפשר להחליף אותן באישור פרוצדורלי במרכז הליכוד שמאשרר את מעמדו כיו"ר.
כיום מתברר שלמסע שעבר, ולתמונת הניצחון שהעביר, אין תחליף. אף שאין היום סקר אחד שנותן למחנה הימין ניצחון של 61 מנדטים - אם תשתנה המגמה בהמשך, המפתח לכך הוא הבחירות המקדימות שנערכו בשבוע שעבר. והפרחים לסער.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו