ישבתי מול הים ושקעתי בתנועת הגלים, איך כל אחד מהם בא ונותן את הופעת חייו - הכי מרשים שהוא יכול, הכי גבוה, הכי מוקצף. ואז, באופן טרגי - הוא מת ולא שב.
יש לו רק הזדמנות אחת להשאיר חותם, אין פלא שמאמצו כה רב, אך האם הוא יודע שלא יזכרו אותו דקה מעכשיו? וזה שבא אחריו - דוהר אל התופת עיוור, או שמא חושב שסופו יהיה אחר?
הבטתי בהם חזק, מרוכזת, מנסה להיות זו שתזכור, שתיתן משמעות להיותם. מה כבר צריך בחיים יותר מלהיצרב בזיכרונו של אדם? אם לא יזכרו אותך - כמו לא היית קיים.
לפעמים מה שמניע אותי לחיות הוא מותי. זה התחיל אי שם בשנת השירות, כשאחד החברים, בתום לב, טילטל את עולמי. הוא ישב בקור רוח והסביר שהכל חסר טעם כי הכל זמני. "נולדים, מעבירים את הזמן - ומתים. חדשים מחליפים ישנים, מיליארדים ישבו ככה כמונו - צעירים ויפים, מי זוכר אותם? גם את מי שזכרו כבר לא זוכרים".
הייתי רק בת 18, לא מוכנה. לא מוכנה לתובנה שאני אמות ואשכח, אין לי ברירה. עד אותו הרגע לא שאלתי את עצמי מעולם "אז בשביל מה לקום בבוקר?", ומרגע שהשאלה הזו נשאלה - כבר לא הייתה דרך חזרה.
הנחמה היחידה שיכולתי להיאחז בה כדי לא לצלול לתהומות שהתבונה האנושית יכולה להגיע אליהם, היא שיש אנשים שהמשיכו לחיות אחרי מותם. שהדברים שכתבו, ציירו, צילמו, גילו, עשו ושינו - נלמדים בבתי הספר, תלויים בקירות בתים ומוזיאונים, מתנגנים ברדיו. שיש רק דרך אחת לא להיות זמני בעולם - להישאר שם.
ומאז זה מה שאני מנסה לעשות, לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות, העיקר שיש לי תשובה, שיש לי פתרון לשאלת השאלות.
אתמול ישבתי עם חבר, ובעיניים מזוגגות אמרתי לו שאני מתחילה לפקפק בנצחיות של אהבה. שהחודשים האחרונים הוכיחו לי שהיא המשענת המסוכנת בעולם, תעתוע שאין לו אח ורע - יום אחד היא הכל, למחרת מתאדה.
קיוויתי, בדיעבד, שישלול את דברי על הסף. אך השיב באותו קור רוח, כמו ההוא מלפני 14 שנה: "ברור, זה זמני, אבל זה לא רע". לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
אני כבר בת 32 ועדיין לא מוכנה, לא מוכנה לתובנה שיש סוף לאהבה. שכמו גל היא עולה גבוה, נותנת את הופעת חייה ונשכחת בשנייה. אז בשביל מה היא הייתה? וזו שתבוא אחריה? מאמינה בכל ליבה שסופה יהיה אחר? אולי זו דרכו של הטבע לשרוד - שהגל השני לא יפיק שום לקח מהגל לפניו שאיש לא זוכר.
מוקדש לגלים ולאנשים שאזכור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
