"לאחרונה חשבתי על 'מיזרי' של סטיבן קינג", כתבה לי איריס לעאל באי־מייל ימים אחדים אחרי שנפגשנו לדבר על ספרה האחרון, "לא העזנו לדעת" (עם עובד), ועל ההדים הרבים שהוא מעורר.
"האישה שכולאת את הסופר בביתה מאלצת אותו באלימות קשה להשיב לחיים את דמותה של הגיבורה האהובה עליה אחרי שהרג אותה בספר האחרון. היא לא יכולה לשאת את החופש שלו ונועלת אותו בחדרו עד שיספק לה את הספר שהיא רוצה שיכתוב. אני מרגישה כך לאחרונה. שיש מי שרצה לכלוא אותי בחדר עד שאני אספק לו את הספר שהוא רצה. זה לא קל, אבל האינטנסיביות הזו שבה התקבל הספר היא גם מרגשת מאוד".
ואם להודות על האמת, היא אכן סוערת. קשה להיזכר מתי רומן ישראלי עורר תגובות רבות כל כך. בחלק ממוספי הספרים היללו אותו, ובאחרים - דווקא בעיתון שבו היא עצמה כותבת - פורסמו שני מאמרי ביקורת חריפים. גם ברשתות החברתיות מתפתח שיח לא שגרתי; קוראים מן השורה, אבל גם פוליטיקאים, אנשי תקשורת וידוענים, משתפים חוויות מהקריאה בו.
"לא העזנו לדעת", ספרה השישי של לעאל - סופרת, פובליסציסטית ומבקרת ספרות - הוא רומן בגוף ראשון, המתאר באופן אינטימי את התפוררותה של משפחה מורחבת, מלוכדת למדי, בעקבות נפילתו של אחד הבנים במבצע צוק איתן.
לדייקנות הריאליסטית שלו נמזג רובד של פרשנות רפלקסיבית; "אני מזמינה את הקוראים למעבדה אצלי בראש", אומרת לי לעאל בשיחה, והממד הזה מורגש: הספר הזה חושף לכל אורכו את מקורות ההשראה שלו, את נסיינותו ואת האתגר הגלום בעצם הגדרתו. כי מעל הכל, כנראה, בולטים היסודות האוטוביוגרפיים בספר (לעאל שכלה את אחיינה נדב ריימונד, שנהרג בצוק איתן), שבו הסופרת היא גם הפרוטגוניסטית וגם המספרת.
"בור נורא שנפער". נדב ריימונד ז"ל
"עשיתי מעשה לא שגרתי, בטח לא במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, כולם יודעים באיזה אירוע מדובר, ובוודאי כשמדובר באדם שהוא לא אנונימי. אני גם סופרת, אני מוכרת כאשת רוח פוליטית, והנה כתבתי ספר בגוף ראשון שבו קוראים לי איריס. במקומות קטנים כמו שלנו, מה שמתפרש כחשיפה של אדם, שהוא במידה מסוימת נמצא בזירה הפומבית יותר, זה דבר שנורא מזעזע את הרגישות הבורגנית שלנו".
ולכן הוא עורר כל כך הרבה אמוציות?
"לא רק זה. זה גם כי נכנסתי בלי בושה לתוך ז'אנר שלא מאוד מנוסה או שכיח בארץ, וגם כי אני נכנסת לנושא שיש סביבו המון רגישות".
השכול.
"כן. זה נושא שכתיבה עליו יכולה לעורר הזדהות ואסירות תודה, ובמקרים מסוימים היא יכולה לעורר רוגז, בעיקר אצל מי שרוצה למשטר את האבל הלאומי ואיך מדברים עליו".
נגיע להזדהות, אבל בואי נתחיל דווקא מהרוגז.
"לא יצאתי לכתוב משהו אהיב. ידעתי שעצם זה שאני מדווחת על מאחורי הקלעים של משפחה ושל אבל, זה לא פשוט. אני כותבת על הבור הנורא שנפער כשמישהו מת; צעיר, בן 19. בור נפער בעולם. הבור הזה הוא אמיתי, והוא יכול בתנאים מסוימים להיות בולען. ואני הולכת בספר על שפת הבור, ואני מספרת מה קורה ואיך הוא מתרחב, ואיך דברים קורסים לתוכו וידעתי שיהיו אנשים שיגידו 'לא בטון כזה מדברים על אבל' ו'למה את חושפת אנשים ככה'".
לעאל אומרת כי שיערה מראש כי "יהיו אלה שישאלו באיזו זכות כתבתי, או יאשימו אותי בשימוש פואטי לא נכון בהומור ובסרקזם, וזה קרה. אבל שום דבר לא הכין אותי מראש למשורר הזניח שלא ביקר את הספר, אלא אותי, אישית, ו'כשירות לקוראי הביקורת' הוא סיפר להם על האחיין שלי - לא הדמות בספר, אלא האחיין עצמו - בגלל שלטענתו אני הסתרתי את הפרטים האלו מהקוראים.
"האירוניה המרה היא שאת כל הפרטים שהוא 'בטובו' הגיש לקוראים, הוא מצא בפרויקט הנצחה של אתר 'וואלה'. ותנחש מי כתב את ההספד על האחיין שלי שממנו הוא הוציא את הפרטים שהוא זעם שלא היו בספר? כמובן שאני. אז היו מי שהתבלבלו וחשבו שספרות על יגון, על ההרס שהיא זורעת, על החלל שנפער בחייהם של השארים צריכה להיות בעצם חוברת הנצחה. וזה חוסר הבנה עמוק של מהי ספרות".
המעגל השני של האבל
שאלה שמתבקשת היא למה לא להעביר את כל הספר למודוס בדיוני, שמות בדויים, הקשר חברתי שונה; אותן תמות, אבל "נקי" מזיהוי קונקרטי.
"התשובה היא קודם כל פרקטית. פרק ארוך מהספר ראה אור בשני המשכים ב 'הארץ', ביום השנה לצוק איתן. מאמר דעה שלי על יום הזיכרון הפלשתיני־ישראלי שהזכיר את העובדה הזו נעשה ויראלי והיה אחד המאמרים הכי נקראים באתר באותה שנה, אז אי אפשר היה להתעלם מהיסוד האוטוביוגרפי. הרבה מהקוראים הפוטנציאליים כבר ידעו על כך. וגם לא רציתי. עם זאת, לא עשיתי מהלך מודע לערער פה אנשים. התכוונתי לכתוב את הדבר בצורה היחידה שיכולתי. כלומר, להיות נוכחת בו. כאני, כגוף ראשון. אבל מצד שני גם לתת לעצמי איזושהי חירות. והחירות הזאת היתה לא לדבוק בתאריכים, בדיאלוגים, בשמות".
ולהשלים פערים?
"גם. וליצור תמות. המיתולוגיה היהודית, קין והבל, סיפור העקדה. שני הדברים האלה נוכחים כמו איזה סוג של נטל היסטורי, מיתולוגי ותרבותי שכולנו נושאים על הגב שלנו עד היום. הדבר הזה הוא לא קיים בחיים. בחיים דברים קורים. גם דברים נוראים. בחיים אין באמת 'בגלל', יש רק 'אחרי'. את ה'בגלל' אנחנו יוצרים כבני אדם, כסופרים. לוקחים טיפת כאוס שאין לתארו, של חמש שנים מאז צוק איתן, ומאז הרגע שהאסון הנורא היכה במשפחה שלנו, ואנחנו משמיעים פה סיפור. מנסים להגיד משהו על החברה, מנסים להגיד משהו על מה שקרה, מנסים להבין מה קרה לנו מאז. אבל זה לא תהליך מחקרי".
אבל בכל זאת אנליטי.
"הוא אנליטי במובן הזה שהוא צריך לתפוס המון פרטים ולקשור ביניהם, אבל הוא ספרותי במובן העמוק שבו הדמויות והאינטראקציות ביניהן מכריעות את האופן שבו הדבר יתפתח מרגע לרגע. אני בונה עולם. אני לא מתעדת עולם קיים. אני בונה אותו במלוא המובן הספרותי של המילה, ולכן אני מבקשת שיתייחסו אל זה כאל רומן, שיש בו יסודות אמיתיים".
אבל, כמו שאמרת, חלק מהתגובות שהספר מעורר קשורות בכך שאין לקורא דרך לשים גבול בין היסודות האמיתיים לחירות. וככל שהדברים נוגעים אלייך או לבן זוגך, שהספר פונה אליו בגוף שני, זה עניין שלך. אבל כאן מעורבים עוד אנשים, המשפחה המורחבת, הוריו ואחיו של ההרוג.
"פה בדיוק מתחיל החלק של הפיקשן. אני לא יכולה לחייב אנשים אחרים, בני המשפחה למשל, לפרשנות שלי. לכן אני אומרת להם, אני נפרדת מכם בזמן הכתיבה, אני לא חושבת עליכם לטוב ולרע. יש פה אנשים ויש פה סיפור, והם לא אתם. אתם לא מחויבים לפרשנות הזאת".
הם לא מחויבים לפרשנות, אך הם בכל זאת חשופים. התחושה היא שנעשה להם סוג של אאוטינג; מבלי שהם ביקשו זאת, חלק מהאינטימיות שלהם חשופה לעיני כל.
"תראה מה כתב על הספר אחד הקוראים: 'אני מניח שהוא מבוסס על סיפור אמיתי עם חירויות אמנותיות שעשתה הסופרת. האגרוף בבטן בא מתיאור מצמית של אבל של מי שהם במעגל השני ולא מתיישרים עם האבל הכללי־לאומי'. הוא הבין. אני מרגישה שאני מספרת סיפור רחב יותר מהסיפור שלי. אני מתארת את הרגע הפסיכי, הפתולוגי, של האובדן. כמו שאני אומרת בספר, באותו יום היו עשר הלוויות. מה שאנחנו חווינו קרה בעוד עשר משפחות. אנחנו לא מקום כזה גדול, המכתשים האלה נוגעים אחד בשני. אובדן כזה משנה אותנו, כחברה".
זה הדבר שכנגדו את מתריסה?
"ההנחה שאני מתריסה מוטעית. אני מספרת סיפור שהוא גם רומן משפחתי, אני מתארת את המעגלים המתרחבים של הכאב וגם את הכוח של האהבה להצמיח חיים במה שנראה כמו חורבן גמור. האם העובדה שאני מספרת על החורבן שמותיר אחריו אובדן של חיים צעירים, מערערת משהו בתפיסת ההרואיות של הקרבת הקורבן ההכרחי למען המדינה; האם העובדה שאני שואלת אם הוא אכן היה הכרחי; האם זה שאני מציירת את הסבבים בעזה כחסרי תכלית - כל אלה נקראים התרסה? אם כן, הרומן שלי עשה את מה שציווה לנו קפקא: הוא חתך כמו סכין בקרח, ומים אפלים פרצו. זה תפקידה של הספרות. אני מצטערת שערערתי או העלבתי את מי שהרגיש שנגעתי לו בטאבו".
"שמאל הקוויאר"
לעאל אולי לא יצאה לכתוב משהו "אהיב", כדבריה, אבל התוצאה אהיבה באופן שכמעט קשה לעמוד בפניו. הספר מצליח לייצר תחושה של אינטימיות עם הדמויות, הזדהות עמוקה ואמפתיה גדולה אליהן. זה אולי מסביר את כמות התגובות הלא שגרתית שלעאל מקבלת באופן אישי - בהודעות פרטיות ברשתות ובתיבת הדואר שלה.
כריכת ספרה החדש של לעאל "לא העזנו לגעת"
"התגובות היו רגשיות מאוד, עזות. גם מראיינים מנוסים כמו קרן נויבך, רינה מצליח, ירון לונדון. כולם דיברו בהתרגשות שעל פי רוב, לצערי, כבר קשה למצוא בהתייחסות לספרות. אנשים צילמו את הספר ואמרו שהם מתחילים לקרוא, אחרים דיווחו תוך כדי קריאה. חמישה ספרים שונים זה מזה פרסמתי עד כה, כולם זכו להכרה ולפרסים, ואז הגיע זה, השישי, ולימד אותי את המשמעות של להיות סופרת עם קוראים מעורבים".
הופתעת?
"המעורבות הרגשית הדהימה אותי כי לא ציפיתי לה. וזו הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה, שהקוראים מרגישים שאני מדברת את כאבם, שאני רק כלי ריק שדרכו מדברים האובדנים שלהם, ושהספר הוא שלהם".
לפחות במובן אחד התגובות הסוערות לספר לא צריכות להפתיע את לעאל: היא רגילה למצוא את עצמה בעין הסערה. היא מבטאת בקביעות ובתקיפות עמדות שמאל בטורה ב"הארץ", ובשנים האחרונות היא גם מצליחה לחולל סופות טוויטר. ציוצים שלה, כמו זה שבו פקפקה במידת החסד של תושבי יצהר, שרבים מהם מתנדבים לתרום כליה לזרים - בתנאי שהם יהודים - הביאו עליה גינויים רבים, אבל מנגד התניעו דיונים אינסופיים. לעאל עצמה מודה בדמיון שבין הזירה הספרותית לרשת החברתית.
"טוויטר הוא מקום שבו מתרכזים אנשים מחוללי עניין ומעצבי דעה. זה באמת כלי, כמעט כמו השִלְיה של המאמרים. אז יש לי ציוצים עם פחות אמירה, אבל יש לי ציוצים שמתחילים 48 שעות דיונים כמו זה שבו שאלתי איך להתייחס לתנאים שמציבים תורמי הכליה מיצהר. ציוצים כאלה לא שונים מהספר במובן הזה שהם מעוררים דיון ומייצרים שיח".
או פרובוקציה.
"או, הנה, דיברת כימני. אין שום פרובוקציה".
סליחה, זו את שצייצת פעם על עצמך "מלכת השושנים ומטריפת הימנים". זה לא להטריל?
"זו ברירת המחדל הימנית לחשוב ככה. אני חושבת שאני מדברת בסגנון שימנים לא רגילים אליו מהשמאל המתלבט, המנומס, זה ששומר על הגבולות והכללים. הם רואים בי פרובוקציה כי אני קצת מראה שלהם. אבי גבאי אמר לי שאני שמאלנית בדעותיי אבל ימנית במזג שלי. אני חושבת שיש משהו בדיבור הבוטה שלי, בטוויטר, כאישה, שמאלנית, שיוצר איזה סוג של דיסוננס בין מה שמצפים ממני על פי שתי ההגדרות האלה לבין העובדה שאני פשוט נותנת בראש. זה מטריף את הימנים, נכון. אבל גם את השמאלנים אני מטריפה, בעיקר כשאני תוקפת את השמאל הלבן, השבע, שמאל הקוויאר".
שאת לא חלק ממנו?
"גדלתי במשפחה חרד"לית אבל גם בשומר הצעיר, אמא שלי מעליית מרוקו ואבא שלי מילדי טהרן. אף פעם לא הייתי חלק מהזרם, תמיד הייתי באיזשהו אופן זרה. גם במשפחת הספרות אני זרה. והזרות הזאת אגב היא כאב, יש לזה מחיר, למרות שהיא גם נותנת כוח. בשלב הזה של חיי אני דווקא רוצה שיאמצו אותי. רוצה להיות חלק ממשהו".
עולמות השמאל והספרות לא מחבקים אותך?
"זה לא אותו דבר. בימין יש יישור שורות וסולידריות מעוררת קנאה. זה לא קיים בשמאל. הנה, ראית מה זה להיות אני. אנשים אומרים לי 'את בטח מדפדפת את זה'. ממה אתם חושבים שאני עשויה?"
אז אגב זרות בהקשר הזה, אני חייב לשאול אותך על גדי טאוב. כתבת עליו לאחרונה, אמנם בהומור, כאילו כקטע מרומן בכתובים: "בשאפתנותו חסרת המעצורים הוא נעשה לאידיאולוג קולני של תנועה פופוליסטית קונספירטיבית המתגוללת על שלטון החוק". אני לא מבין מה הבעיה, אדם משכיל, אינטלקטואל, מנמק, משנה את עמדתו - ותראי איזו התנפלות יש עליו.
"אני לא שם. יש לי בשמאל חברים שאומרים שאנשים כמוהו עוברים צד מתוך אופורטוניזם. אני לא חושבת ככה, למרות שהשינוי הביא להם הרבה פרסום. אני חושבת שלעשות מהלך כזה, זה לוותר על מרכיב זהותי עמוק. זה קשה מאוד להחליף צד, ומעניין אותי לדעת איך עומדים בזה. ואני חושבת שיש לי תשובה, וזה שהימין נורא מחבק. כי הימין מתנהג כמו מיעוט נרדף שחייב לצופף שורות. זו המנטליות שלו, וזה לא משנה כמה שנים הוא בשלטון.
"בניגוד לאחריות". גדי טאוב // צילום: אורן בן חקון
"השמאל לעומת זאת מתנהג כאילו המדינה היא שלו, וכאילו זה רק עניין של זמן עד שהיא תחזור להיות ארץ ישראל הישנה והטובה. יש לי חדשות, היא לא היתה כל כך טובה והיא לא תחזור. היא בעבר. אבל חלק מהאסטרטגיה של הימין זה לאמץ את האנשים, לסייע להם, כי זו חוויה קשה".
"פתאום הימין התעורר?"
כשהיא נשאלת למה בשמאל קיים הדחף לנדות את מי שחורג מהקו, או כפי שלעאל קוראת לטאוב "תקלה אינטלקטואלית", היא משיבה: "שים את הדברים בהקשר שלהם. זה חלק מוויכוח שלי איתו. הוא תקלה אינטלקטואלית מפני שהוא לא עומד בהגדרות של אינטלקטואל, במובן שעליו דיבר ז'וליאן בנדה ("בגידת האינטלקטואלים"). אני חושבת שהעובדה שהוא מפרסם פייק ניוז עומדת בניגוד לאחריות שלו כאינטלקטואל. ואני הראיתי לו את הנתונים, למשל העובדה שהרוב המוחלט של מקרי האלימות האידיאולוגית במערב מגיע מהימין הקיצוני ומהאלט רייט, ולא משמאל קיצוני ואפילו לא מאסלאם. אבל כשהוא מוסר חלקי אינפורמציות - הוא בוגד בתפקידו האינטלקטואלי. זו הכוונה".
דווקא אני חושב שהוא הגשמה של אידיאל האינטלקטואל בחברה, כמי שתפקידו לבקר מוסדות כוח. כמה צוחקים עליו עכשיו שהוא שותף לתיאוריות קונספירציה, אבל הוא, והימין, בטח הרבה יותר מהשמאל, הם אלה שמותחים בימינו ביקורת שיטתית על מוקדי כוח מרכזיים בדמוקרטיה, שעד עכשיו פעלו במחשכים, וכעת יש דרישה לשקיפות ולשינויים בהם.
"אני לא מוכנה שאתה תתעלם מהרגע שבו זה קרה ולאיזו מטרה זה נרתם. הדבר הזה ברור לגמרי. היה לנו רצף של מקרים שפתאום כל השופרות התחילו לעסוק בדבר הזה באופן אינטנסיבי".
גם אם זה נכון, זה לא מבטל את המטרה ולא הופך את הטיעון הבסיסי שלהם ללא נכון.
"נכון, אבל זה הופך אותו למגויס. כשאתה רותם את המתקפה ואת הביקורת למטרה ספציפית מאוד, זה משתלט על הניקיון האינטלקטואלי. המגנט של מתן הגנה לנתניהו הופך להיות חזק יותר מהמגנט של הביקורת, ולכן הוא משתלט על טוהר הדיון. אגב, השמאל לא צעק על הדברים האלה לפני? אלדד יניב וקבוצת פתח תקווה לא נאבקים על דברים דומים? אז פתאום הימין התעורר?"
כי זה נוגע באופן עמוק וישיר לבחירה הדמוקרטית שלו.
"השמאל לא מגן כאן על הפרקליטות כדי שהיא תסלק את נתניהו. הוא מגן על מערכת המשפט, ועל הדמוקרטיה, ועל התקשורת. כמוסדות. כי אם זה ימשיך ככה לא יישאר מהן כלום. בעיקר התקשורת, שהחשיבות שלה לדמוקרטיה בעיניי היא קריטית, בפרט בתקופה הזאת שהיא מאבדת הרבה מהכוח שלה לטובת הרשתות החברתיות וה'פייק ניוז'".
אגב תקשורת, אני מגלה כאן לקוראים שהיה חשוב לך להתראיין ב"ישראל היום". תכננו את השיחה הזאת עוד לפני שהספר יצא. למה בעצם?
"כי חשוב לי לדבר גם עם קהל ימני. אני רוצה להגיע לקוראים שאני מרגישה שאני לא מדברת איתם מספיק. חוץ מזה היה חשוב לי לדבר איתך. אני שמאלנית עם מזג ימני, ואתה ימני עם מזג שמאלני. אנחנו משלימים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו