אחים לנשק: אחיו של ההרוג באסון הנגמ"ש מתגייס לגולני

 

 

חודש מארס השנה, כמה ימים לאחר שציין יום הולדת 18, שוב תקפו הגעגועים את מושיקו וענונו. בלי לומר דבר להוריו, הוא ביקש מחבר להסיעו לבית העלמין הצבאי בעירו, אשדוד. הוא נכנס פנימה לבדו ופסע לאיטו בין המצבות האחידות, עד שהגיע לקברו של אחיו, בן, שנהרג באסון הנגמ"ש במבצע צוק איתן.

הוא עמד מול הקבר, הביט בעציץ הקרמיקה עם הוורדים הלבנים, בנרות הנשמה הכבויים, בחלוקי הנחל הרבים המונחים על המצבה. אחר כך קרא בלחש פסוקי תהילים.

"זה המקום היחיד שבו אני יכול לבכות בלי שאף אחד ישאל אותי מה קרה ויסתכל עלי ברחמים", הוא אומר. "בבית הקברות אני מרגיש את בן ויודע שמשהו ממנו נמצא שם. אני לא מהאנשים שמדברים אל האבן, אבל באותו יום רציתי לקבל חיזוק להחלטה שלי להמשיך בדרך שלו ולסיים את מה שהוא התחיל".

ביום ראשון הקרוב, שש שנים בדיוק לאחר גיוסו של בן, יתייצב מושיקו בשערי הבקו"ם, ילבש לראשונה מדי זית ויעלה לאוטובוס שיוביל אותו לבסיס הטירונים של גולני, החטיבה שבה שירת אחיו הבכור. הוא יתחיל מסלול בן שמונה חודשים, שאחריו יהפוך ללוחם. בדיוק כמו בן.

"אין לי ספק שהוא היה גאה בי אילו ידע, וביום הגיוס הוא מאוד יחסר לי. הייתי יכול לקבל ממנו עצות. היו לי המון התלבטויות אם ללכת לקרבי, כי אמא התנגדה מאוד, אבל בסופו של דבר, אני עושה את זה בשבילי ובשבילו.

 

"אני יודע שעל הכתפיים שלי תהיה מעמסה גדולה, כי ההורים שלי כבר איבדו ילד, וגם כי יהיה קשה לעמוד בסטנדרטים שבן הציב כשסיים את המסלול כחניך למופת. אני אעשה את מה שאני יכול, בלי רגשי נחיתות. מכל האחים של הלוחמים שנהרגו בנגמ"ש, אני בינתיים היחיד שהתגייס לקרבי. בן היה עילוי ואמיץ, וסביר להניח שלא אצליח כמוהו. למרות זאת אעשה הכל כדי להוכיח שאני יכול, ואולי אפילו אסיים כמצטיין". 

בן וענונו ז"ל. האח מושיקו: "אין לי ספק שהוא היה גאה בי אילו ידע, וביום הגיוס הוא מאוד יחסר לי"

• • •

אסון הנגמ"ש הפך לאחד הסמלים הכואבים והשנויים במחלוקת במבצע צוק איתן. כשלושה ימים לאחר הכניסה הקרקעית לעזה, בשעות הבוקר המוקדמות של 20 ביולי 2014, נכנסו לוחמי גדוד 13 של גולני לשכונת שג'אעייה, מעוז של חמאס. הם היו אמורים לנסוע בנגמ"שים מסוג נמ"ר, משוריינים כבדים הבנויים מהחלק התחתון של טנק המרכבה. ברגע האחרון הוחלט בצה"ל להשתמש בנגמ"שים מיושנים, ממוגנים פחות.

בעודם מתקדמים בשיירה אחר כוח שריון, כבה המנוע של הנגמ"ש הראשון. הטנקים המשיכו בנסיעה, ורק נגמ"ש נוסף נשאר לחיפוי. כוחות גולני נותרו לבדם בחשיכה. מפקד הנגמ"ש התקוע והקשר שלו ירדו להזעיק עזרה, כשלפתע נורה לעברם טיל נ"ט. הנגמ"ש הפך למלכודת אש.

עוד על משפחתו של בן וענונו ז"ל:

• החיוך חזר הביתה: להוריו של בן וענונו ז"ל נולדה בת

• ההודעה האחרונה של בן וענונו למשפחה

• גולני שלה: אחותו של בן וענונו מתגייסת בעקבותיו

רק לאחר שעות ארוכות התבררו שמות הנופלים. יחד עם בן נהרגו סמ"ר דניאל פומרנץ, סמל שון מונדשיין, סמ"ר שחר תעשה, סמ"ר אורן נח וסמל מקס שטיינברג. סמ"ר אורון שאול הוכרז תחילה כנעדר, ולאחר מכן התברר כי גופתו מוחזקת בידי חמאס. בן, שחגג חודש לפני כן את יום הולדתו ה־19, היה הצעיר בין ההרוגים. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. 

"ברור לי שהיו שם החלטות לא טובות של המפקדים, שלא היה צריך להכניס את החיילים עם הנגמ"שים הישנים". הנגמ"ש הפגוע // צילום: חדשות ערוץ 2

מושיקו מזכיר מאוד את אחיו. לשניהם עיניים חומות רכות, הנוטות מעט כלפי מטה, שפתיים בשרניות וקול זהה, שבעבר גרם לבני המשפחה ששוחחו עימם בטלפון להתבלבל ביניהם. הוא היה בן 13 כשאחיו נהרג, וזוכר כל פרט מהרגע שבו קיבל את ההודעה.

"זה היה החופש הגדול, סיימתי את השנה הראשונה בישיבה, לפני מעבר לכיתה ח' בבית ספר מקיף י', שבו למד גם בן", הוא משחזר בשקט, ואצבעותיו מסדרות את הכיפה הלבנה שעל שיערו הקצוץ. "בגלל שאני אוהב בישול, עבדתי בקיץ במטבח של מסעדה ששייכת לדוד שלי.

"ביום ראשון בבוקר התעוררתי מוקדם וירדתי לסלון כדי להיערך לעבודה. היו אז פרסומים ראשונים על אסון שקרה ברצועה, אבל אני לא הייתי מודע לזה. ראיתי את אמא עם תהילים ביד, והופתעתי. לא ידעתי שהיתה לה תחושה שמשהו קרה. הסתכלתי עליה, אמרתי שלום ויצאתי. דוד שלי חיכה לי למטה עם הרכב. בדרך החוצה הסתכלתי לשמיים והם היו אפורים, אני זוכר שזה נראה לי מוזר באמצע הקיץ.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"כשהגעתי למסעדה, ערבבתי אוכל בסירים, סידרתי בכלים לסועדים ועזרתי לשטוף כלים. היינו כל כך עסוקים, שלא שמנו לב שהטלפון של דוד שלי צלצל כל הזמן. בצהריים לקחנו הפסקה, ואז הבחנו שהיו לו עשרות שיחות שלא נענו מאשתו. הוא התקשר אליה, והיא סיפרה לו שבן נהרג, אבל ביקשה ממנו להגיד לי שבן שבר את הרגל, ולכן אנחנו צריכים לחזור הביתה. 

"יצאנו במהירות. דוד שלי השאיר מאחור את הסועדים, ואפילו לא סגר את הדלת. הסתכלתי עליו בזמן הנהיגה, והפנים שלו היו אדומות. לא הבנתי למה הוא לא דיבר איתי בדרך.

"כשהתקרבנו לבית, ראיתי שכל הרחובות מסביב חסומים והמון אזרחים עומדים מסביב. התחושה הקשה שלי התגברה. כשיצאתי מהאוטו, בא אלי קצין ולקח אותי הצידה. הוא שאל מה שלומי ואם קוראים לי משה, ומייד שאלתי: 'מה קרה? אחי נהרג?'. הוא אמר שכן.

"פרצתי בבכי ורצתי הביתה. כבר במדרגות שמעתי צעקות של אנשים. כשנכנסתי, ראיתי את אמא בוכה. לא ידעתי איך להתנהג, וכמו רובוט עליתי לקומה השנייה, נכנסתי לחדר שלי והתיישבתי על המיטה. לא זזתי משם שעה. הייתי בהלם.

מושיקו (מימין) ובן, ארבעה חודשים לפני שנהרג // צילום: פיני קמיליה

"האייפון שלי צלצל בלי הפסקה. התקשרו חברים שלי וגם חברים של אבא, שלא הצליחו לתפוס אותו. עניתי לחלק מהשיחות, אין לי מושג אפילו מה אמרתי.

"לאורך השבעה, ובמשך כמה חודשים אחר כך, אמרתי לעצמי שאח שלי חטוף, וזה רק עניין של זמן עד שיחזור הביתה. לילד בן 13 קשה לקלוט את המוות, ואת העובדה שאחיו לא יחזור יותר.

"ההורים לקחו אותי לפסיכולוג, כי ראו שאני לא מדבר על המוות של בן ולא מפנים את מה שקרה. הלכתי לפגישה אחת, וישבתי מולו בלי להגיד מילה. הוא דיבר ודיבר, שאל שאלות, ואני שתקתי. תמיד הייתי מופנם. אחרי שבן נהרג, נאטמתי אפילו יותר". 

• • •

אנחנו נפגשים בדירה בת שתי הקומות, שבה גדל מושיקו. אביו, אילן (49), נמצא בעבודה כקבלן איטום. האם שרית (43) משוחחת בסלון עם הבת רון (23). רון התגייסה שנה אחרי מות אחיה, גם היא לגולני. היא שירתה כמדריכת כושר בחטיבה. היום היא עובדת כמאפרת. 

לדירה נכנס כרוח סערה ישי (13), דוהר בקורקינט החשמלי שלו על רצפת הפרקט החדשה. האחות הקטנה, יעל (3 וחצי), שנולדה לאחר האסון, מקשקשת בקול ילדותי מתוק. יש לה שיער בהיר מתולתל, והיא עומדת על קצות האצבעות ומנסה לאחוז בתמונה של האח המונחת בפינת האוכל. כשהיא מצליחה, היא חופנת את התמונה בחיקה ומתיישבת על הרצפה. 

"יעל אוהבת את התמונה הזאת", מביטה בה שרית באהבה. "היא מנהלת איתה שיחות, כאילו בן בחיים. הקשר שלה אליו מפתיע אותנו, כי מעולם לא הכירה אותו. לפעמים נדמה לי שהיא מרגישה אותו אפילו יותר מאיתנו. לפני כמה חודשים שמתי לב שהתמונה נעלמה, ולא הבנתי לאן. חיפשתי אותה שעות. התברר שיעל שמה אותה בתיק של הגן, כדי שבן יהיה איתה גם שם". כשיעל נשאלת אם היא יודעת היכן נמצא עכשיו בן, היא מצביעה באצבעה הקטנה לשמיים.

בסלון המעוצב, עם הספה האפורה והכריות שמסודרות בקפידה, מונחות שלוש תמונות נוספות של בן, אחת מהן בתוך קוביית זכוכית, ולצידה נר דולק. "אלה התמונות היחידות שמוצגות לראווה", עולה לחלוחית בעיניה של שרית. "לא רצינו להפוך את הבית למקדש, וחשוב שלצד הכאב והחוסר היומיומי יתקיימו גם שמחה וצחוק. זו הסיבה שבאף אחד מחדרי השינה אין תמונות שלו". 

לאחר לידתה של יעל ביקשה שרית מאילן שיעברו לבית אחר. הזיכרונות הכבידו עליה. "אחותי נכנסה לגור כאן, ואנחנו עברנו לדירה אחרת. אבל זו היתה טעות. בדירה החדשה לא הרגשתי את בן, וסבלתי מאוד. גם הילדים לא אהבו את המקום. לפני שנתיים חזרנו לכאן, ומאז אני שוב נושמת". 

"אין לי ספק שהוא היה גאה בי". מושיקו בבית הכנסת שהקימו הוריו על שמו של בן // צילום: צחי מרים

שרית ואילן שיפצו את הדירה עד היסוד. המטבח הוזז לפינה אחרת, ומקרר יין עצום הוצב ליד הכניסה. גם חדרי השינה והקומה השנייה עברו עיצוב מחדש. מושיקו ישן בחדר שהיה שייך בעבר לבן. "החדר הכי קטן לאדם הכי גדול בבית", הוא מתבדח על ממדי גופו. "המיטה של בן עברה לחדר של ישי, הורדנו את הפוסטר הענק של גשר מנהטן בניו יורק, והחלפנו את ארון הבגדים".

רק מדי הבי"ת של בן נותרו מאחורי אחת הדלתות הלבנות של הארון, נקיים ומקופלים, כמו מחכים שמישהו ישלוף אותם. "אני לעולם לא אלבש את המדים האלה, והם גם לא במידה שלי", מבהיר מושיקו. "חשוב לי לקחת לטירונות פריט קטן שהיה שלו, אולי בעתיד אשתמש בדרגות. אמא, אני יכול לקחת את הכומתה החומה שלו בסיום המסלול?" 

שרית מתחלחלת מהשאלה. "הכומתה הזאת היתה שייכת במקור לאחד מהמפקדים בגדוד 13, שנהרג במלחמת לבנון השנייה", היא מסבירה לו. "המ"מ של בן העניק לו אותה כשקיבל חניך למופת. זו היתה מחווה מרגשת, אבל היום אין לי שום עניין שתחבוש כומתה של שני אנשים שנהרגו. מותר לנו להאמין קצת באמונות טפלות. אני חבשתי אותה פעם אחת, בפורים האחרון, כשהתחפשתי לחיילת".

מושיקו שואל אם יוכל לקחת את הכיפה השחורה, שנמצאה לאחר נפילתו של בן בכיס מדי האל"ף שלו. שרית לא נכנעת. "אין סיכוי, סוף פסוק. כל דבר שתרצה - אקנה לך חדש. תיקח איתך תמונה של גילה, החברה שלך, ותדביק אותה בתוך הארונית". 

כשאמו יוצאת מהחדר, מתיישב מושיקו על המיטה עם המצעים המתוחים כמו במסדר צבאי. הוא שולף מהטלפון תמונה מחגיגת בר המצווה שלו, שנערכה ארבעה חודשים לפני שבן נהרג. שניהם נראים בה כתאומים זהים. 

"היינו מאוד קרובים", הוא אומר בשקט. "לפעמים, בימי שישי, הוא היה בא לישון איתי בחדר שלי, כי היו לי בו שתי מיטות. היה סוגר מאחוריו את הדלת וחופר לי עם שאלות: איך בבית ספר, מי החברים שלך, מי הבת שאתה הכי אוהב. כל הזמן רצה לדעת מה קורה. לפעמים שיגע אותי עם בדיחות קרש על הרשל'ה. היינו צוחקים במשך שעות". 

כשבן קיבל צו ראשון, הוא התחיל להתאמן, כדי להיות קרבי. "כילד, בן היה מאוד שמן ושקל בערך 118 ק"ג", אומר מושיקו. "הוא היה חדור מטרה, שינה תזונה ועשה המון ספורט. כשהתחיל לרדת במשקל, אני שמנתי, וזה הרגיז אותו. לפעמים היה גורר אותי להליכות משותפות, אבל כשהתחיל לרוץ, לא היה לי חשק יותר, וזה עצבן אותו. מה לעשות, הייתי בן 11 וזה לא עניין אותי".

• • •

בן התגייס בנובמבר 2013. מושיקו לא נסע עם המשפחה לבקו"ם, והלך באותו בוקר לבית הספר. "בעבר לא התייחסתי לזה, אבל היום, כשאני מבין עד כמה המעמד מרגש ומשמעותי, אני מצטער שלא הייתי איתו.  

"ראיתי אותו בפעם הראשונה במדים כשהוא בא לסוף שבוע בבית. הוא נראה כמו גיבור, ואני הסתכלתי עליו בהערצה. בזמן השירות הוא מאוד התבגר. בכל ארוחה ביום שישי היה מדבר רק על גולני. לא זוכר ששמעתי אותו מספר על משהו אחר.

"כשהחברה שלו לא ישנה אצלו, הוא היה ישן איתי בחדר. כל הזמן הזהיר אותי לא ללבוש את חולצות הטריקו שלו, אלא אם כן אישר לי. לא תמיד הקשבתי לו. הכי כיף ללבוש בגדים של אח גדול". 

"הייתי יכול לקבל ממנו עצות". בן וענונו בסיום מסע הכומתה, עם הוריו שרית ואילן, ואחיו מושיקו וישי // צילום: מתוך האלבום המשפחתי

כשבן ירד לעזה עם הגדוד בתחילת צוק איתן, שרית לא היתה שקטה. היא ידעה שבן מאוד רוצה להשתתף בלחימה. כשהרגישה שאינה עומדת במתח, נסעה לאילת עם הוריה ועם בעלה והילדים. בעודם בנופש, בצהרי יום שבת 19 ביולי, התקשר בן בפעם האחרונה. הוא הודיע כי בשעות הלילה המאוחרות ייכנס לתוך עזה.

מושיקו: "הוא ביקש מאמא שתמסור לרון ולי שהוא אוהב אותנו, וביקש לדבר עם ישי, שהיה אז בן 9 ומאוד התגעגע אליו. בסיום השיחה ישי פרץ בבכי וזרק את הטלפון על המיטה. לצערי, לא חשבתי באותו יום כמה קריטי שגם אני אדבר איתו". 

מתי היתה השיחה האחרונה ביניכם?

"שבוע לפני כן. בן בא לסוף שבוע, אחרי שלא בא הביתה כמעט חודש כי הם החזיקו קו ברמת הגולן. הוא היה מאוד עייף וכמעט לא יצא לנו לדבר. בארוחת הערב אמר שבטוח תהיה כניסה קרקעית, כי ראש הממשלה לא יוותר לחמאס.

"בגלל שחברה שלו היתה אצלנו, הוא לא ישן בחדר שלי. אבל ביום ראשון בבוקר קמתי במיוחד מוקדם, חיבקתי אותו והסתכלתי עליו כשירד לסלון עם המדים. לא שיערתי לרגע שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו. 

"מאז אני מנסה להתנחם בעובדה שכשהוא נהרג, הוא עשה את מה שהכי אהב. רגע אחד הוא היה בנגמ"ש עם כל החברים, ושנייה אחר כך אף אחד מהם לא היה בחיים. זה היה כל כך מהר, שהם לא ידעו מה קורה. אני מאמין שלא כאב להם".

לאחר מותו של בן, התלבטו ההורים מה לעשות בחדר שלו. "בכל יום היינו נכנסים לשם ובוכים", מספרת שרית. "זה הפך להיות מקום של אבל, ממש עלינו אליו לרגל. בשלב מסוים רציתי להחזיר לחדר חיים, וחשבתי שנכון יהיה שאחד האחים ישן שם. אחרי חודשיים החלטנו להעביר לשם את מושיקו".

מושיקו: "שמחתי להיות קרוב לחפצים שלו. מאוד רציתי לחלום עליו, אבל עד היום זה לא קרה".

עם תחילת הלימודים, בספטמבר 2014, חזר מושיקו ללימודים. זו היתה השנה הראשונה שלו במקיף י', ובהתחלה לא הכיר אף תלמיד בכיתה. "ברגע שחציתי את השער, קלטתי מימין אנדרטת אבן וברזל, ועליה השם של בן. הייתי בשוק. כשנכנסתי לכיתה, המחנכת הציגה אותי וסיפרה עליו. הייתי נבוך. אני לא אוהב שמסתכלים עלי ברחמים.

"עם הזמן התרגלתי לאנדרטה. הייתי עובר דרכה בכל בוקר ושמח שהיא הפכה למקום מפגש של תלמידים. גם אני ישבתי שם בהפסקות". 

במהלך אותה שנה פגש מושיקו לראשונה אחים אחרים של חללי אסון הנגמ"ש. "ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, ה־FIDF, לקחו אותנו לטיול התאווררות בלוס אנג'לס. ישנתי באותו חדר במלון עם אופק שאול, אח של אורון.

סמ"ר אורון שאול

"בהתחלה לא ידעתי שהאחים שלנו היו יחד בנגמ"ש, כי לא קראתי כתבות על האסון. אחר כך הוא סיפר לי, דיברנו על זה קצת, וזהו. שנינו לא דברנים גדולים. לצערי לא שמרנו על קשר, אבל שמעתי שהוא משרת בצה"ל כמדריך כושר קרבי".

למה לא קראת את הכתבות על האסון?

"כי זה כאב לי. לא רציתי לדעת יותר מדי פרטים. הגיוס שינה את דעתי. דיברתי על זה עם ההורים ועשיתי קצת גוגל. ברור לי שהיו שם החלטות לא טובות של המפקדים, שלא היה צריך להכניס את החיילים עם הנגמ"שים הישנים. אבל אני מאמין שבחמש השנים שעברו מאז, צה"ל הפיק את הלקחים". 

• • •

עד ליום שקיבל את הצו הראשון, במאי 2017, מושיקו לא חשב על הצבא. הוריו הקימו אז בית כנסת על שמו של בן, והוא התעניין בתוכניות ובעיצוב. "כשאבא נכנס הביתה עם ערימת מכתבים, ובהם הצו, לא ידעתי איזה תפקיד אני רוצה ובאיזה חיל. מכיוון שבבית הספר תכננו להוציא את כל השכבה ללשכת הגיוס, אמרתי לעצמי שאחליט כשאגיע לשם". 

שרית: "לי היו פרפרים בבטן. אמרתי למושיקו שאם הוא מתכנן ללכת לקרבי, שישכח מזה. אילן חשב אחרת. היה חשוב לו שלמושיקו יהיה שירות משמעותי. לא דיברנו על זה יותר מדי, כי היו שנתיים עד הגיוס". 

לקראת סוף שנת הלימודים נסע מושיקו עם חבריו ליום ראיונות בבקו"ם. "ברגע שראיתי בסיס צבאי וחיילים במדים, הכל פתאום התבהר לי. נכנסתי לקצין הגיוס, סיפרתי שאני אח שכול ואמרתי שאין סיכוי שאני אהיה ג'ובניק. אמרתי לו: 'רק גולני'".

שרית: "כשמושיקו חזר הביתה וסיפר על הבחירה שלו, הגבתי בשתי מילים: 'תמשיך לחלום'. לא הייתי מוכנה לשמוע שום דבר אחר, והבהרתי שלא אחתום לו. מאותו רגע לא הפסיקו הוויכוחים בבית. אילן היה לצידו. מושיקו לא הפסיק לנדנד, ואני ראיתי מולי עוד ילד בגולני שנלחם בעזה.

"כשהוא התחיל לרדת במשקל כמוהו, הבנתי שזה רציני. הוא אמר לי: 'מה שקרה לבן זה גורל. אם הוא לא היה נהרג בקרב, אולי היה נפגע בתאונה'. אבל אני לא הסכמתי". 

מושיקו: "הבנתי אותה, אבל ידעתי גם שחשוב לי יותר להמשיך את מה שבן אהב. זה לקח שנה שלמה עד שהיא נשברה. הזמנתי אלינו הביתה את קצינת הנפגעים מגולני, והיא באה עם הטפסים. אבל אמא לא רצתה לצאת מחדר השינה ולחתום. הפעולה הפיזית של החתימה היתה קשה לה.

"עליתי אליה למעלה, קיבלתי ממנה אישור בעל פה, וחתמתי בעצמי. אחר כך הקצינה התקשרה אליה ווידאה איתה שהיא מאשרת את הכל". 

שרית: "הבנתי שאם מושיקו יהיה בבית בכל יום ויסתובב בלילות עם חברים משועממים, הוא עלול להידרדר. היה ברור שהצבא יבגר אותו, יעצב את האופי שלו ויכניס בו ערכים. דיברתי עם קצינת הנפגעים ועם קצינים בכירים מגולני, והם אמרו לי שאם תהיה מלחמה, אוכל לבקש שהוא לא יצטרף. שמעתי אפילו שהוא יכול לסיים מסלול ולא לשרת כלוחם.

"בניגוד למה שהיה לי עם בן, הרגשתי שהשליטה בידיים שלי, וזה הרגיע אותי. לא ייקחו ממני עוד ילד לשדה הקרב רק כי הוא רוצה. בעבר, כשהבעתי חששות כאלה בפני בן, הוא השתיק אותי. עם מושיקו זה לא יחזור על עצמו". 

מושיקו נזעק. "אמא, באמת נראה לך שאעשה מסלול של שמונה חודשים ואחר כך אפרוש? אז בשביל מה להתגייס לקרבי? אני באמת מבין אותך, אבל מה שאת רוצה לא יקרה".

הוא מראה לה הודעת טקסט שקיבל לפני שבוע מלשכת הגיוס בתל השומר, ושלא הראה לה עד עכשיו. בשתי שורות קצרות נכתב: "הינך מועבר לחיל השריון, מאחלים לך גיוס קל ונעים". 

"באותו רגע התקשרתי לקצינת הנפגעים וכעסתי. באוקטובר כתבו לי שאני הולך לגולני, אז מה קרה עכשיו? היא בדקה, והתברר שזו טעות. שום דבר לא יוציא אותי מגולני. זה הייעוד שלי". 

ואם תפרוץ מלחמה, ואמא שלך תסרב לאשר לך להשתתף בלחימה?

הוא שותק לרגע, מסיר את הכיפה הלבנה, ממולל אותה בין אצבעותיו ונאנח.

"בהתחלה אמרתי לה שגם אם זה יקרה, שום דבר לא יעזור לה. במלחמות יש יותר חיילים שנשארים בחיים מאשר כאלה שנהרגים. אבל ככל שמועד הגיוס מתקרב, אני מבין יותר את הפחדים שלה. לא פעם אני רואה אותה יושבת לבד במרפסת, מסתכלת על תמונות של בן ובוכה. 

"אם היא תטיל וטו, לא תהיה לי ברירה, למרות שלא יהיה לי קל לראות את החברים שלי יוצאים לחזית בלעדיי ומסתכנים בשביל המדינה. מצד שני, באמת אפשר להבין הורים שכבר איבדו בן ולא רוצים לאבד עוד אחד".

הוא פונה לאמו בעדינות: "אמא, מה יקרה אם אחרי הגיוס אני אהפוך למורעל כמו בן ובכל זאת ארצה להילחם?" 

שרית מרימה לראשונה את קולה. "אל תנסה אפילו. אין כאן ויכוח. מלחמה זה לא משחק ילדים. אני לא אשלח אותך למקום שבו אח שלך נהרג".

• • •

שרית אומרת שביום הגיוס של בן, היא היתה תמימה ומלאת אופטימיות. כשרון התגייסה, שרית היתה רגועה. אבל אין לה ספק, שבשבת בלילה היא לא תישן.

"אני יודעת שלצידי יהיו בני המשפחה שלנו, וגם ורדה פומרנץ, אמא של דניאל ז"ל, שתומכת במשפחות של הרוגי הנגמ"ש. היא היתה איתנו גם בגיוס של רון ושומרת על קשר עם מושיקו.

"הבעיה תהיה כשנבקר אותו בבסיס שבו שירת בן. לפני שנה קיבלתי הודעה מחייל שהיה בטירונות באותו בסיס. הוא כתב לי שגילה במקרה כי ישן במיטה של בן, ומצא חריטה עם השם שלו על המסגרת מסביב למזרן. תארי לך שגם מושיקו יישן על המיטה הזאת?

"בכל יום אני אומרת לעצמי שהמסלול הוא כמו פנימייה, ואין לי מה לדאוג. ברור לי שבהשבעה בכותל ובמסע הכומתה לא יהיה לי קל. אלו הנקודות שבהן יהיה קשה להתנתק ולהתייחס רק למושיקו. הזיכרון של בן יהיה נוכח שם מאוד". 

מושיקו מביט באמו במבט מלטף. "גם אני אחשוב על בן במקומות האלה. אני זוכר את מסע הכומתה שלו, וכמה התאמץ להיות הכי טוב".

הבאתם בחשבון את האפשרות שמושיקו לא יסיים את המסלול מסיבה כלשהי?

שרית: "ממש לא יהיה לי אכפת. אני אפילו אשמח". 

מושיקו: "אני לא אתן לזה לקרות, בטח לא מבחינה מנטלית. אם תצוץ חלילה בעיה רפואית, זה משהו אחר. אני חושב המון על זה שבמהלך המסלול אחגוג 19, ומאותו רגע אתחיל להיות מבוגר יותר מאחי הבכור. קשה לעכל את זה. כשמישהו שלא מכיר אותי שואל אותי על האחים שלי, משום מה אני תמיד מתייחס לבן כאילו הוא בחיים ואומר שהוא בן 24". 

הנייד שלו מצלצל. הוא זז הצידה, מקשיב לרגע, ועונה למתקשר בטון דיבור כועס. אחרי השיחה הוא מתקשה להירגע.

"שאלו אותי אם אני רוצה אישור לצאת מהטירונות הביתה שלוש פעמים בשבוע, בגלל המצב המיוחד שלי. עניתי שאני לא רוצה שום הנחות ושום מעמד מיוחד. אני אעשה הכל עם הלוחמים האחרים שיתגייסו איתי. איזה מין חייל קרבי אהיה אם אצא הביתה כל יומיים?" 

Tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו