1965 היתה שנה מבלבלת עבור התיכוניסט התל־אביבי פטר קליין. משרד החינוך אסר על הופעת הביטלס בישראל, אך הרשה ללמד בשיעורי הספרות את "המשפט״ של קפקא. וקליין, יליד פראג בעצמו, מוצא את עצמו מזדהה עמוקות עם הסופר הצ׳כי, מתענג על ההומור ״שבלעדיו כל ספר צ׳כי דומה לארוחה צ׳כית ללא כרוב", ומגלה את עצמו באותן דמויות "קריקטורות שמהלכות על מוט קרקס הנישא לגבהים, אחוזת פחדים על כל צעד ושעל".
קליין, שהוא המספר ברומן החדש של יצחק רובין, ״האיש שלא שרף את קפקא״, מוצא את עצמו בהמשך מבולבל עוד יותר, כשהוא שוקע בסיפור היסטורי מרתק ומלא מסתורין, הנשען על ויכוחים אידיאולוגיים ונע הלוך ושוב בין תל אביב לפראג, בין ההכחדה התרבותית באירופה הנכבשת על ידי הנאצים ובין התרבות העברית המתעוררת מחדש. ובתוך כל זה, רובין מביא את סיפורו של מקס ברוד, סופר משובח בזכות עצמו שצילו - הארוך, הנוירוטי, המאיים והלא לגמרי מפוענח - של חברו פרנץ קפקא, לא הניח לו להתבלט די הצורך בזכות עצמו.
ברומן, קליין, העושה את צעדיו הראשונים כעיתונאי בשבועון הלוחמני ״העולם הזה״, מגלה לתדהמתו ולאושרו שהשכן הקשיש שלו מרחוב הירדן הוא־הוא האיש שקפקא הניח בידיו את סיפוריו הראשונים. התגלית מניבה סדרת מפגשים ושיחות, שמעניקים לברוד קול הנעדר ממרבית הדיווחים על פרשת כתבי קפקא על גלגוליה המורכבים. ברוד, שהיה חברו הטוב של קפקא מאז לימודיהם באוניברסיטה, כתב בימי חייו יותר משמונים ספרים, וכבר בשנות העשרים המוקדמות שלו התפרסם כסופר מוערך ברחבי העולם הדובר גרמנית. גם אחרי שברח מן הנאצים בשנת 1939 והתיישב בפלשתינה, הוא המשיך לכתוב - בגרמנית, כמובן - והיה הסופר הראשון שהוענק לו פרס ביאליק אף שלא כתב עברית.
ברוד, שהיה ילד פלא מוזיקלי, פסנתרן מחונן ואפילו כתב לקולנוע (ב־1929 יצא לאקרנים בגרמניה סרטו "Die Frau, nach der man sich sehnt"; ״האישה שאליה מתגעגעים״, בכיכובה של מרלן דיטריך), השלים דוקטורט במשפטים, ואף שספריו (״טירת נורנפיגה״, ״ראובני שר היהודים״, ״דרכו של טיכו ברהה אל האלוהים״) זכו לשבחים, הוא לא נח על זרי הדפנה וכמבקר תרם רבות לקידומם של יוצרים חשובים שבהם פרנץ ורפל, קרל קראוס ובעיקר ירושלב האשק, ששנים לאחר מכן עיבד את ספרו ״החייל האמיץ שוויק״ להצגה שהיתה אחד מלהיטיו הגדולים של תיאטרון האֹהל התל־אביבי. ואגב תיאטרון, ברוד גם שימש, במשך שלושים שנות חייו כאן, דרמטורג של תיאטרון הבימה.
הכישרון העצום שהיה לו עצמו לא מנע מברוד להתפעל, ואולי גם להתבטל, מול כישרונו של קפקא כשזה הגיש לו לראשונה סיפורים לקריאה. חברו הקרוב גם מינה אותו אחראי לעיזבונו הספרותי, כשהוא מצווה עליו לשרוף לאחר מותו את כל מה שטרם ראה אור, וברוד כמובן סירב, ופעל להוצאתן לאור של יצירות מופת שבהן ״המשפט״, ״הטירה״ ועוד. זהו החלק הידוע בסיפור, אבל רובין - באמצעות העיתונאי הנמרץ המספר את סיפורו, ובאמצעות רסיסים מסיפור אחר לגמרי, סיפורה של משפחה שנמלטה גם היא מפראג והתיישבה בתל אביב - מנסה לקלף את המוכר והדהוי ולחשוף שכבות צבע חדשות. התוצאה נקראת כמעט כמו רומן בלשי, שמאפשר לרובין לבחון האשמות שונות שברוד הואשם בהן (הסתרה של כתבי יד של קפקא בכספת בשווייץ, פרסום מניפולטיבי מכוון של כתבים אחרים) ולתת לו קול לענות באמצעותו למאשימיו.
ולטר בנימין, מרטין בובר, נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואינטלקטואלים אחרים משתתפים בחגיגה (חלקים נפגשים במכבסה תל־אביבית, שבעליה דווקא מבין ב״ליטרטורה״ אבל חושב ״לך תבין ארטיסטים״), שמעבר לשחזור ההיסטורי היא מתפתחת לדיון מעניין בטיבם של פרסום, תהילה, חשיפה, רצון בהכרה ומולם - פרטיות.
המחזאי הבריטי אלן בנט הקדיש לסוגיות הללו את המחזה "Kafka’s Dick", שבו ברוד (הקבור בבית הקברות ברחוב טרומפלדור) וקפקא (שמת שלושים שנה לפניו בפראג) קמים לתחייה בביתו של זוג צעיר ביורקשייר, אנגליה. ברוד הנבוך מנסה, בעזרת בעלי הבית, להסתיר מקפקא את ספריו שראו אור, ובעיקר את העובדה שפרסומו האדיר הוליד את שם התואר ״קפקאי״. על פי בנט, הסיבה המרכזית שקפקא ברח מהתהילה היא החשש שהציבור יחטט ויגלה שהיה לו איבר זעיר במיוחד. ברוד, באותו מחזה, מציע שלא לשרוף את כתביו, כי ״תכף יגיעו הנאצים, ואחרי שיפתחו במופע שריפת הספרים שלהם... אנשים יסתכלו ברשימת השמות ויגידו: הם שרפו את פרוסט. הם שרפו את ברכט. הם שרפו את ג'ויס. איפה קפקא? אולי הוא לא ראוי להישרף״.
קפקא מסכים. במחזה. אך זה מפני שבנט כותב בהומור בריטי, שהוא פרוע ומענג יותר מכל תבשיל כרוב.
האיש שלא שרף את קפקא / יצחק רובין
הקיבוץ המאוחד, 305 עמ'
