בגוף ראשון

כבר איזה זמן מדברים על מדינת ישראל בתקשורת בגוף שלישי. ישראל נסוגה, ישראל הסכימה, ישראל ממתינה. לכאורה, מה הבעיה? למעשה, יש בעיה. כל כך בעיה, שמהשבוע שעבר, עת התגוששנו שוב עם מחורעי עזה, ביקשתי מהפרשנים שאירחנו באולפננו לדבר על ישראל בגוף ראשון רבים. לא "ישראל ממתינה" - "אנחנו ממתינים". לא "צה"ל תקף הלילה" - "אנחנו תקפנו הלילה".

למה זה חשוב בכלל? כי לפני שנים היה נוהג הדיבור בגוף ראשון, ואיש לא הרים גבה. "כוחותינו שבו בשלום לבסיסם", זוכרים? כוחותינו, לא כוחות צה"ל. אבל לאט־לאט, ובחריצות, הורחקו המדינה, והצבא, והממשלה, וכל הגופים הקשורים בהם, מהשייכות לנו, והפכו לגופים כאילו חיצוניים לנו, אובייקטיביים.

לכל הטורים של אברי גלעד

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

זה אולי הבדל קטן, אבל גדול מאוד. כי השמאל הפרוגרסיבי בכל העולם עמל כבר זמן רב על ניתוק השייכות בין האדם ללאום שלו ולמדינתו, וזה קורה גם באמצעות השפה שאנו מדברים. בעיני השמאל האוניברסלי, האדם משתייך למשפחתו, ומייד אחר כך לאנושות, ללא עצירה בשיוך הלאומי. כך הפך הדיבור על המדינה והעם לדיבור בגוף שלישי, שיוצר בלי משים מרחק בין האדם לבין עמו וארצו. לא אנחנו נלחמים, אלא מדינת ישראל; לא אנחנו קולטים, אלא המדינה.

האדם, כדי להרגיש מחובר ובטוח, זקוק לחיבור לכל מעגלי השיוך שלו. הוא צריך להיות מחובר קודם כל לעצמו, אחר כך למשפחתו, אחר כך לקהילתו, אחר כך לעמו, אחר כך לארצו, ורק אחר כך לאנושות ולכדור הארץ. מי שמנסה לנתק את השיוך לעם ולמולדת, מערער את שיווי המשקל הפנימי שלו עצמו. ראו כמה מרירות והרס עצמי יש בחוגי השמאל הרדיקלי, זה שמספר לנו כל הזמן איזה עם גרוע יש לנו, ואיזו ארץ משובשת.

שיוך מתחיל בשפה. אני קורא לרעייתי "אשתי", לא "נעמה", וכשאני אומר "אשתי", אני מרגיש נעימות של שייכות, וקשר של אחריות. אותה נעימות ואותה אחריות יש כאשר אני מדבר על המדינה בגוף ראשון רבים. אנחנו. ולא, זה לא פאשיזם. זאת ערבות הדדית, זאת נשיאה משותפת בעול, זאת קרבה בלתי אמצעית. זה קשר שדרוש לי כדי להיות שלם בחיי, ודרוש למדינה כדי להתקיים. 

אמון הציבור בתקשורת נמצא על הקרשים. דמוקרטיה לא יכולה בלי תקשורת שמקובלת על הציבור. חזרה לגוף ראשון רבים יכולה להתחיל תקופה חדשה־ישנה. אנחנו מאמינים בזה בכל ליבנו.

יומולדת

השבוע מלאו לי 57 שנים. אני יודע שיש גילים מבוגרים מזה, אבל מדובר כבר במספר די מתקדם, יחסית למי שחשב שתמיד יישאר צעיר. אומרים לי אנשים נחמדים בפּנים: אתה נראה צעיר לגילך. אומרים לי אנשים פחות נחמדים, מאחורי הגב ובטוקבקים: כמה הזדקנת. חתיאר. זקנתך מביישת את עלומיך.

אחד תוהה אם השתלתי שיער (לא), אחד קובע שפניי עשויים בוטוקס (לא, אך בהחלט מטופלים באהבה), ורובם מגנים את הזדקנותי כאילו זה תהליך שאני מוביל כהתרסה. 

האמת? איני חסין לגמרי, לא למחמאות ולא להשמצות, אבל הן לא נכנסות לליבי, רק נשארות על פני העור שלי, המזדקן בקצב שלו. אני מבין שבזמן הזה בתולדות האנושות המראה החיצוני הוא כמעט חזות הכל, וכעומק קמטיך, כך עומק הבוז שאתה מעורר אצל הציבור. אבל בניגוד לכל מי ששופט את גילי חיצונית, לי יש הזכות להביט גם פנימה. ובתוכי מצטברות השנים למטען רב ערך, אוצר יקר מפז, שלאט־לאט מבהיר לי מי אני באמת, מה חשוב לי, מה תפקידי בעולם, מה שליחותי, ממה עלי להיזהר, והיכן אני יכול להועיל לעצמי, לבני ביתי, לעמי.

מדברים בשמחה על המגמה הנמשכת של הארכת תוחלת החיים, ולא מדברים על הירידה הקבועה בגיל שבו הגבר או הגברת נחשבים ראויים לחיים על פי מראם, גיל שאחריו עוסק הציבור בטיפולים האסתטיים של הבנאדם או בחורבן מראהו, ולא בעולמו הפנימי המתעשר ומתמלא בניסיון ובחוכמה.

נכון, יש כאלה שמפקירים את פניהם, גופם, שיערם, ביד שרלטנים וקצבים, שדוחסים להם חומרי מילוי משל היו כרית, שצובעים את שערותיהם משל היו טלטאביז, ומשנים את הבעת פניהם לפוחלץ מופתע, ללא יכולת גיוון ושינוי. תמיד יהיו כאלה שמתאמצים מדי, בכל גיל. אבל אם אנחנו מתייחסים ברשעות לכל מי שהכרנו כצעיר ומאז מתבגר מול עינינו, בזים להשתדלותו להיראות צעיר מגילו או לועגים למה שהזמן חולל בו - מה אנחנו מכינים לעצמנו? הרי אנחנו כורים את הבור שבו ניפול גם אנחנו בעוד כמה שנים. להישאר צעיר לנצח זאת קללה נוראית, שאומרת רק דבר אחד: למות צעיר ולהיזכר ככזה. אין אופציה אמיתית כזאת בחיים.

אז ככה אני נראה בן 57. וזה הכי צעיר שאיראה בעתיד הנראה לעין. חשוב לי להיראות טוב יחסית לגילי, אבל אני כבר יודע - בקרוב אהיה זקן. וכדי לקבל את המתנה הזאת מוכן, אני שם את הדגש על אימון יומי, תזונה נכונה, תחזוקה אסתטית, לימוד רוחני, ופחות ופחות בהייה במראה. הפתעות נהדרות כבר לא יבואו ממנה, מקסימום הפחתת נזקים.

ואם אתם רוצים להגיד לי מילה טובה ליום הולדתי - אל תגידו "לא השתנית". זה פשוט לא נכון. השתניתי, ועוד אשתנה. אימרו: "השתנית. יפה לך להשתנות. יפה לנו להשתנות ביחד". זה משמח אותי באמת וגורם לי להרגיש שיש לי מזל טוב, להשתנות יחד איתכם כבר 39 שנים בתקשורת. 

תות

הגיעו ביכורי תות אל הירקן השכונתי. 30 שקל לקופסה קטנה, ובה שוכנים 15 תינוקות תות. שני שקלים לתותונצ'יק.

ראו הילדות ופתחו במתקפת "תקנה לנו". עמדתי כחומה בצורה. מי קונה תות אחד קטן בשני שקלים? הסברתי - נמתין מעט, המחיר יירד, התות יגדל, עוד מעט ימכרו שתי קופסאות גדולות עם תותי ג'מבו ב־15 שקל. הבינו הבנות, כבשו אכזבתן, למדו לקחן.

למחרת באתי שוב אל הירקן, הפעם לבד. חייכה אלי קופסת התות. אמרה - אתה לא מתגעגע לבנות? אמרתי - כן. אמרה - לא תקנה אותי כדי להוכיח אהבתך, שהיא מעל שיקולי עלות־תועלת? אמרתי - אם את מציגה את זה ככה, כן.

קניתי. הבאתי הביתה. התנפלו על הסחורה, לא שכחו לברך "שהחיינו", ואז חיסלו הכל בדקה. 

כך התחילה עונת התות בביתנו. מעניין לראות איך אחרי תקופת היעדרות ארוכה - כל הקיץ לא ראינו תות - ערך הפרי הנחמד הזה הרקיע שחקים. לי יש כבר ראייה היסטורית בעניין, ואני יודע שבעוד שבועיים התות יהיה עדיין חגיגה, אחר כך יימוג החידוש למעמד של פרי רגיל, כמו קלמנטינה, תפוח, בננה, ואחר כך, עם הימשכות העונה, יירד מעמדו, עד שלקראת סופה הוא יהיה בשפע, ידחפו לנו קופסאות כמעט בחינם בכל מקום, ובתחתיות שלהן הפרי כבר יירקב, ואז ייזרק לפח.

הכל עניין של עונה. כשפרי בא בעונה קצרה, שסק למשל, או משמש, או חבוש - עד שירד מחירו וקניתי, וגם הכנתי ממנו איזה לפתן או ריבה - הופ, כבר נעלם. ואם הוא ללא עונה, כמו בננה, אז שומרים על רמה קבועה של מלאי, במידה הנכונה, בלי התלהבות ובלי שנמאס.

אבל תות - גם כה עונתי, וגם מאריך מאוד בביקורו השנתי. וזה מבלבל, כמו חבר ילדות שלא ראית חמש שנים, ואז מגיע לביקור ונתקע אצלך שלושה חודשים. 

יזדרזו אנשי מכון וולקני ויפתחו תות שבא לחודש וחצי ונעלם. ואחרי שיקצבו את עונת התות, יעשו אותו הדבר לאנשי ציבור.