עכשיו מעונן

רוב הבדיחות שרצו השבוע בין בכירי צה"ל עסקו בשעות שינה. אחרי שבועיים כמעט רצופים של פעילות מבצעית, תחילה בעזה ואחר כך בצפון, זה היה המצרך הנדרש ביותר. "בכל יום אני מתלבט", אמר אחד מהם בציניות, "מתי לישון את שלוש השעות שלי - אם בתחילת הלילה, בסופו, או לסירוגין".

זה התחיל במצוד אחרי בהאא אבו אלעטא שנמשך יותר משבוע, והוביל לחיסולו בשבוע שעבר, נמשך בלחימה בדרום שספיחיה הורגשו (בירי לעוטף עזה ואחר כך לבאר שבע) גם לאחר שהוכרזה הפסקת האש, והתגלגל היישר אל אירועי הצפון - לפעולה המסתורית שבה על פי מקורות זרים חוסל בכיר איראני, ואל חילופי המהלומות שהתפתחו ממנה.

כל לילה הביא עימו את האירועים שלו, ואת הסיבה היומית להיעדר שינה. עדות לכך אפשר היה לקבל לא רק בעייפות של הצמרת הביטחונית, אלא גם במדים שלה. בכירי צה"ל מחויבים להיות ייצוגיים וללבוש בשוטף מדי א'. את בגדי העבודה - מדי ב' - הם יכולים ללבוש בשטח, או בזמן פעילות מבצעית. רק אתמול חזרו רובם לשגרה, ולבגדים הרגילים. לכמה זמן? "תשאל את קאסם סולימאני", אמר אחד מהם. "הוא יקבע".

כדי להבין את הרקע לאירועי השבוע האחרון, שווה לחזור לרגע לדברים שאמר על סולימאני בערב ראש השנה האחרון ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל דרור שלום, בראיון מיוחד למוסף הזה. שלום צייר בו את מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה כמי שהושפל וספג מישראל מכות קשות, והחליט להגיב. "בסוף, כשהוא חוטף באף, הוא רוצה להחזיר, והוא חטף בתקופה האחרונה. לכן, הנחת העבודה שלי היא שזה רק עניין של זמן עד שהוא ינסה".

הראיון ההוא נערך רגע לאחר מתקפת טילי השיוט וכלי הטיס הבלתי מאוישים על תשתית הנפט של סעודיה. זה היה אירוע מכונן: לא רק בגלל הצלחת התקיפה, אלא בעיקר בגלל היעדר התגובה. הסעודים, מפחד או מהיעדר יכולת, לא עשו דבר; האמריקנים, מאדישות או מהיעדר מדיניות, ישבו בצד. איראן הבינה שהאלימות משתלמת, וקיבלה תיאבון.

האירוע הזה, ונוספים, הפיל את האסימון בישראל. ההבנה היתה שהמדיניות האיראנית השתנתה. כמו שאמר שלום: לסולימאני נמאס לחטוף. הוא החליט לא להכיל ולהבליג, אלא להגיב. ראש חטיבת המחקר גם דיבר מפורשות על האפשרות שאיראן תשגר לכאן טילי שיוט או כטב"מים כ"אופציה סבירה מאוד".

הצלחה מבצעית. כוכבי // צילום: אבישג שאר-ישוב

זה חייב שינוי מדיניות גם בצד הישראלי. פעולות שקודם לכן נעשו כמעט כדבר שבשגרה, נעשו בחודשיים האחרונים במשורה, אם בכלל, וגררו אחריהן היערכות נרחבת לתגובה. מערכת כיפת ברזל, שיירטה ביום שלישי את ארבע הרקטות ששוגרו לגולן, לא הגיעה לגזרה בטעות. היא נשלחה לשם כחלק מאותה הבנה שהמצב השתנה, וספק אם היא תחזור למרכז בזמן הקרוב.

"סולימאני משדרג יכולות"

באותו הראיון תיאר שלום את סולימאני כאדם רציני, לומד, נחוש. הוא מאמין בכל ליבו במהפכה, וקרבתו למנהיג חמינאי ("הוא ממש כמו הבן שלו") הופכת אותו להיות האיש המרכזי שמבצע אותה. כישלונות לא מרפים את ידיו. נהפוך הוא; כאשר נשאל על חוסר הצלחתו של סולימאני לנקום בישראל בשנתיים האחרונות, השיב רח"ט מחקר: "הוא פעיל, הוא לא מרים ידיים, והוא לא אומר נואש. הוא משדרג יכולות, ומה שלא הצליח לו בפעם הקודמת - עשוי להצליח לו בפעם הבאה".

המשפט הזה חייב להדהד בישראל גם אחרי אירועי השבוע האחרון. ספק אם מתקפת הרקטות על החרמון היתה אותו מהלך אסטרטגי של סולימאני שמפניו הזהיר שלום. זה נראה יותר כמו תגובה טקטית, מקומית, שנשלפה מהמותן, כדי לתת מענה מיידי לפעילות שיוחסה לישראל. את המהלך הגדול איראן עוד לא עשתה. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהוא לא ירד מהפרק. נהפוך הוא: המכה הכואבת שספגה השבוע דוחקת אותה לפינה. סולימאני, כאמור, לא אוהב לחטוף בלי להגיב. והוא יגיב.

בינתיים איראן מתלבטת. אם להגיב, מתי, וכיצד. "מחשבת את דרכה", הגדיר גורם בכיר. המתקפה הרחבה השבוע לא היתה ראשונה מסוגה - דומות לה בוצעו  לאחר הפיגועים שיזמה איראן בפברואר ובמאי 2018 ובינואר השנה - אך היא היתה אגרסיבית יחסית, ונועדה להרתיע. המחיר שנגבה במהלכה היה בונוס; העיקר היה המסר לסולימאני: לא יהיו תגובות סימטריות. אם תתקוף - תחטוף חזק. אם תתקוף חזק יותר - תחטוף שבעתיים.

קודם לתקיפה התלבטו בישראל בין שתי "חבילות" יעדים. האחת רחבה, השנייה מצומצמת יותר. שתיהן כללו מגוון מטרות, איראניות וסוריות, מאמצעי לחימה ועד מפקדות ומטרות תשתית. החשש היה שפעולה אגרסיבית מדי לא תותיר לסולימאני מרחב גמישות. שהמכה שיחטוף, וההשפלה שבצידה, יחייבו אותו להגיב, ואת ישראל להגיב שוב, וחוזר חלילה, עד להסלמה שממנה מבקשת ישראל להימנע.

נמאס לו לחטוף. סולימאני

לכן הוחלט ללכת על החבילה הקטנה. 20 יעדים, רובם במרחב דמשק, ועל הדרך גם כמה מטרות טקטיות לאורך הגבול, שזאת היתה הזדמנות טובה להיפטר מהן. התקיפה עצמה התנהלה כמקובל במחוזותינו: חיל האוויר תקף, מערך ההגנה האווירית הסורית הופעל, חיל האוויר פגע בתגובה ב־6 סוללות שאיימו על המטוסים. במטכ"ל סיכמו בחיוב עוד מבצע שנגמר "על האפס", למרות ששום דבר לא באמת נגמר.

כלל הברזל: מידתיות

המדיניות הישראלית לא השתנתה השבוע. גם בעבר הקפידה ישראל לא להשאיר שום פגיעה בה ללא מענה. לעיתים המענה אולי לא נשא חן בעיני רבים (בעיקר בעזה), אבל צה"ל הופעל תמיד, למעט במקרים חריגים. מי שהנהיגו את המדיניות הזאת היו שלושה: בנימין נתניהו, משה (בוגי) יעלון ובני גנץ. 

חלק מחברי השלישייה הזאת - אז ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - מצא את עצמו השבוע בפוזיציות אחרות, אבל המדיניות נותרה כשהיתה. היא נמשכה, וביתר שאת, אצל הרמטכ"ל איזנקוט, והיא נמשכת בעקביות גם אצל הרמטכ"ל כוכבי. פרשנים ופוליטיקאים שדיברו השבוע על "עידן חדש" ועל "מדיניות אחרת" לא רק שהחמיצו את השיעור הרלוונטי, הם גם גרמו נזק בהתרברבותם. כלל הברזל בהפעלת כוח מדבר על מידתיות. תפעיל כוח רב מדי - תשבור.

גם בעזה וגם בצפון מנסה ישראל לנהג את המצב בעדינות. זאת פעילות שמחייבת דיוק והכרה אינטימית של כל גזרה, על הגורמים הפועלים בה ואלה שמשפיעים עליה, וראייה רחבה של הזירה כולה. לכל פעולה בזירה אחת עשויה להיות השפעה על זירה אחרת; מי שמתכנן לפעול במקום אחד, חייב להביא זאת בחשבון כשהוא מגלגל פעילות במקום אחר.

זה ההסבר שנותנים במטה הכללי לירידה המוכחת בהיקף הפעילות הישראלית במב"מ (המערכה שבין המלחמות). פעולות שישראל ביצעה בעבר כמעט על אוטומט, הפכו נדירות. במערכת הביטחון טוענים אמנם שהמב"מ עדיין חיה ותוקפת, אבל מודים שהיא חייבת להשתנות, ומייד. שישראל תידרש להמציא בה את עצמה מחדש, כדי להיות רלוונטית מול האתגר שמציבה איראן.

זה מחייב, בראש ובראשונה, הגדרת מטרה ברורה. בעבר נלחמה ישראל כדי למנוע מאיראן להתבסס בסוריה ולחמש את כוחותיה ושלוחיה באמצעי לחימה מתקדמים. למערכה הזאת היו הצלחות רבות, אבל היא לא גרמה לאיראן לעצור. השיטות השתנו (שיירות החליפו טיסות, מפעלים החליפו משלוחים), היעדים השתנו (עיראק הצטרפה לסוריה), אבל האויב נותר כשהיה.

כעת נדרשת ישראל למצוא דרך חדשה לבלום את איראן. זה לא אומר שהדרך הקודמת נכשלה, אבל ספק אם היא תהיה אפקטיבית באותה המידה גם בעתיד. זה מחייב יצירתיות, הליכה על הסף, לקיחת סיכונים וניצול כל הזדמנות ומנוף אפשריים. חלק גדול מהמערכה הזאת הוא צבאי, אבל יש בה גם חלקים דיפלומטיים, תודעתיים וכלכליים.

כאשר אסד מאבד באמצע הלילה אחוז משמעותי ממערך ההגנה האווירית שלו, הוא שואל את עצמו מאיפה יבוא הכסף לרכש של סוללות חדשות; וכאשר רוסיה רואה את הנזק שהתקיפות גורמות לסוריה, היא שואלת את עצמה איך מונעים את המשך ההרס כדי לאפשר את שיקום המדינה, ואת גזירת הקופונים הכלכליים שיתלוו אליה.

בישראל מקווים שאלה (ואחרים) יהיו מנופי לחץ על טהרן. ניסיון העבר מלמד שיש להם השפעה, לא מכרעת. איראן, כאמור, נחושה. אם יש עניין אחד שמטריד אותה כרגע באמת, הוא חוסר השקט הפנימי. ההפגנות שהחלו בלבנון ובעיראק גלשו בשבוע החולף גם לערים המרכזיות באיראן, בעקבות העלאת מחירי הדלק במדינה. אביב ערבי מאוחר, אבל כזה שמונע מאותם חומרי בעירה: צעירים שמחפשים עתיד טוב יותר.

לאיראן ניסיון רב בדיכוי מהומות כאלה. במידה רבה, היא המציאה את השיטה כאשר הרגה את "המהפכה הירוקה" באביב 2009. עיקריה: תחסום למפגינים קשר לעולם, ותפעיל נגדם כל כוח שצריך.

צריך להודות ביושר שמצב הדברים הנוכחי באיראן אינו ברור. השתקת האינטרנט גדעה כמעט כל יכולת - של עיתונאים, של חוקרים ואפילו של ארגוני ביון - להבין את הלכי הרוח בציבור האיראני. דיווחים שונים נוקבים בנתונים שונים שמהימנותם אינה ברורה, אבל השורה התחתונה מובהקת למדי: המשטר בלחץ, אם כי נדמה שיציבותו אינה מוטלת בספק.

לא ברור מדוע - עם כל הבלאגן הפנימי הזה - צריכה איראן את כאב הראש שמתלווה להתכתשות הצבאית עם ישראל. סביר שסולימאני, כדרכו, עושה מה שבא לו ומתי שבא לו, ומדווח מה שבא לו (תוך הסתרת חלק מהפגיעות שספג, כדי שיוכל להצטייר כמצליחן) למי שבא לו. ועדיין, ישראל צריכה להביא בחשבון שמדובר בחלק ממהלך רחב יותר ומחושב, שנועד לייצר זירת קרב חדשה, חיצונית, שתסיט את הקשב והעניין מזירת הקרב הפנימית, ותאחד את הציבור כנגד האויב המשותף.

בישראל לא ידעו לומר השבוע איזו משתי האופציות האלה נכונה. הנטייה היא לראשונה, אבל גם השנייה מובאת בחשבון. זה אומר שהכוננות כאן גבוהה, לאפשרות שאיראן תנסה לדרדר את המצב באופן יזום. לכן גם הואצו עוד התוכניות למוכנות למלחמה - בצפון ובדרום - שעלולה להתגלגל לכאורה משומקום, מאירוע מקומי קטן, או כמו שהרמטכ"ל אמר למפקדי האוגדות שכינס שלשום בערב לשיחה בלשכתו: מבצע חגורה שחורה יכול היה בקלות להתפתח לצוק איתן. המסקנה היתה ברורה לכולם: העניינים נזילים ונפיצים בכל הגזרות. זה יכול בקלות לקרות גם בצפון.

הכוכבים שוב מסודרים

עזה נרגעה השבוע. אחרי הקרשנדו של הירי לבאר שבע, השתרר בדרום שקט מופתי. לראשונה זה שנה וחצי, אמר גורם בכיר, יש פוטנציאל אמיתי לשינוי. המכה שספג הג'יהאד האסלאמי והוצאתו מהתמונה של בהאא אבו אלעטא ייצרו לצדדים מרחב פעולה שלא היה קיים קודם לכן.

צריך להיות זהירים. האבק עוד לא שקע לגמרי, והשלכות אירועי השבוע שעבר טרם הובררו במלואן. בישראל מקווים שההרתעה שוקמה, אבל הרתעה - עניין חמקמק ממילא - נמדדת רק בסיומה. תקווה נוספת היא שייקח לג'יהאד האסלאמי זמן להשתקם, מנהיגותית ומבצעית, לאחר שנשללו ממנו לא רק מפקדו אלא גם כמה יכולות משמעותיות (בעיקר בתחום ייצור האמל"ח).

בינתיים נראה שהחיסול הזרים דם חדש והרבה אדרנלין לשיחות ההסדרה. יודעי דבר מספרים שהן היו השבוע רציניות ותכליתיות מבעבר. חמאס נשמע בהן מאושש, ונחוש להתקדם. השאלה היא אם הוא גם יהיה מוכן לקחת על עצמו את ההתחייבויות שנובעות מכך.

ישראל הבהירה למתווכים המצרים כי תאפשר להתקדם בפרויקטים תשתיתיים. מדובר על קו חשמל חדש, על מתקן התפלה נוסף, על הקמה של עוד אזור תעשייה. חמאס יידרש לתת מנגד את גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, ולהשיב את האזרחים הישאם א־סייד ואברה מנגיסטו. ייתכן שגם ישראל תידרש לשחרר מנגד מספר מסוים של אסירים או להשיב גופות, כפי שדורש חמאס.

הכדור הזה יתגלגל במהרה בחזרה למגרש הישראלי. למעשה, הוא נמצא בו כל הזמן. עם ממשלת מעבר ובחירות אפשריות נוספות באופק הקרוב, לא ברור כמה רחוק תהיה ישראל מוכנה ללכת מול אויב מר, שאינו מכיר בה. בצה"ל מזהירים שעל רקע המצב האזרחי־כלכלי־הומניטרי בעזה, האלטרנטיבה היא מלחמה. קו האשראי שנותן חמאס בדמות שקט אינו בלתי מוגבל. מתישהו הוא ייגמר.

כתמיד, הוויכוח בצד הישראלי הוא בין האסטרטגי לטקטי. בצה"ל סבורים שצריך ללכת רחוק עוד יותר מול חמאס. שאפשר לקחת מולו סיכונים, למשל להכניס פועלים פלשתינים לעבודה ביישובי העוטף. בשב"כ מתנגדים; החשש מטרור קיים, גם כשלכאורה שקט. בצה"ל משיבים שאסור להכפיף את שיקולי הביטחון האסטרטגיים לעניינים טקטיים. פיגועים תמיד היו ויהיו, אבל צריך להסתכל על התמונה הגדולה, על היעד. שקט לתקופה ממושכת, או מלחמה, שלאחריה עזה עלולה לקרוס וישראל תידרש לחזור ולשלוט בה, על שני מיליון תושביה ואינסוף צרותיה.

הוויכוח הזה מונח כעת על שולחנו של הדרג המדיני. ענייני הצפון קצת דחקו אותו הצידה, אבל הוא כאן, ובוער. ישראל לא תוכל להימלט מהכרעות, בוודאי כאשר הצד השני מאותת בכל דרך שהוא רוצה לדבר. ולא מדובר באיתותים זניחים: להימנעות המהדהדת של חמאס מהצטרפות ללחימה בשבוע שעבר (למעט ירי ההזדהות המבוקר לבאר שבע) נוספה הודעתו על ביטול הפגנות יום השישי על הגדר זה השבוע השני ברציפות, לראשונה מאז החלו לפני 20 חודשים.

ספק אם ישראל תקבל שוב את חמאס בפוזיציה יותר חלשה ונוחה. זאת שעת כושר נדירה, אולי חד־פעמית. עזה משוועת לשינוי, תושבי העוטף רוצים בשקט והמתווכים מוכנים לעשות כל מה שנדרש. כל הכוכבים והמזלות מסודרים כעת במקומם הנכון, ונותר רק לקבל את ההחלטה - בוודאי על רקע השמיים הקודרים מצפון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו