דומם מנוע

גנרטור. זאת המילה שבה בחר השבוע בכיר במערכת הביטחון כדי לתאר את בהאא אבו אלעטא, שחיסולו הצית את האש ברצועה. המנוע החיצוני שהפעיל את כל העסק, והשבתתו, שיבשה משמעותית את יכולתו להמשיך ולפעול.

על־פניו מדובר בהגדרה מרחיבה מדי: יותר מדי נתלה על כתפי אדם אחד, מרכזי ככל שיהיה. אבל הבכיר התעקש. בהאא, אמר, מילא שלוש פונקציות בתפקיד אחד: טקטי, אופרטיבי ואסטרטגי. הוא גם ידע לסגור את הפרטים הטקטיים של הפעילות עד לרמת הפרט, גם פיקד על יחידתו ברמה האופרטיבית לרבות בתחומי כספים ומנהלה, וגם היה אחראי על הקשר האסטרטגי עם מפקדת הג'יהאד האסלאמי בדמשק ועל פעילות הארגון בעזה.

זה אירוע נדיר שאדם כל־כך מרכזי בארגונו, כל־כך חיוני לתפקודו, המשיך הבכיר. למעשה, יש לכך רק עוד דוגמה אחת במזרח התיכון. קאסם סלימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים.

התיק שנבנה על בהאא במודיעין היה שמן מאוד. הוא תואר בו כנרקיסיסט ואגו־מניאק, וגם כחתרן (לפעולה), יוזם ועצמאי - כל התכונות הנדרשות מאיש מבצעים טוב. כאשר לא פעל, הוא נטה לדיכאון ולכעסים. זה גם כנראה ההסבר לחלק מאירועי הירי שהוביל בשנה וחצי האחרונות, שלכאורה היו נטולי הקשר וסיבה.

מכאן גם שהמחשבה, שמצאה ביטוי בפרשנויות של כמה מומחים מטעם עצמם, כאילו בהאא הוא בובה איראנית שפועלת על־פי פקודה מטהרן, היא חסרת ביסוס. בהאא היה עצמאי לגמרי. מדי פעם בדק את הרוח עם מפקדיו בדמשק, אך מה שהנחה אותו היה תפיסתו את הג'יהאד, ואותו יצר בלתי נשלט כמעט לפעילות מתמדת.

שב"כ, חטיבת המחקר באמ"ן ופיקוד הדרום עסקו בו בקביעות. בחודשים האחרונים העיסוק הפך לכמעט יומיומי. כמעט לא היה דיון, סגור או פתוח, ששמו לא עלה כמי שמחזיק בידו את הנפץ לעתיד הרצועה.

ישראל הזהירה את בהאא לא פעם שסבלנותה מתקצרת. לראשונה בסבב הלחימה בנובמבר אשתקד (אחרי כישלון הפעולה המיוחדת בחאן־יונס), ומאז גם בסבב הלחימה במאי, אחרי שיגור הרקטות לפסטיבל בשדרות בסוף אוגוסט ובעקבות הירי לעצרת הבחירות של נתניהו באשדוד ב־10 בספטמבר. אז הוא גם ניצל בפעם השנייה בחודשים האחרונים מחיסול (הראשונה היתה במאי); מנגנון הסיכול כבר יצא לדרך, החפ"קים נפתחו, אבל קודם שהמטרה נרכשה התערבו היועצים המשפטיים בהליך בטענה שהוא לא אושר כהלכה, ובלמו אותו.

לצד הטיעון הפרוצדורלי - בעל המשקל לכשעצמו, בוודאי כאשר הסיכול אמור היה להתבצע ימים אחדים לפני הבחירות ועשוי היה להשפיע על תוצאותיהן ואולי אף לבטלן - היה אז לשוללי חיסולו של בהאא טיעון כבד משקל נוסף: זאת היתה תפנית חדה במדיניות הישראלית. שינוי של 180 מעלות. מאמונה שלמה במאמצי ההרגעה וההסדרה, להבערה ידועה מראש של הגזרה, עד כדי חשש לכניסה למערכה רחבה שישראל הצהירה מפורשות שהיא אינה מעוניינת בה.

 

דחף לכאוס

את פצצת ה־JDAM שחיסלה אותו ביום שלישי השבוע שיגר בהאא בעצמו 10 ימים קודם לכן, כאשר החליט בערב שבת לשגר 11 רקטות לשדרות. שעות הערב היו חביבות במיוחד על בהאא לפעילות, אבל בפעם הזאת הוא הגזים: לירי לא היה שום מניע. הוא נעשה סתם, מתוך אותו דחף תמידי שלו לחפש בלאגן.

הקבינט, שהתכנס בראשית השבוע שלאחר מכן, שמע המלצה ברורה של הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן שהגיע הזמן להוציא את בהאא מהתמונה. השרים הצביעו פה אחד בעד החיסול, והסמיכו את ראש הממשלה (שהיה אז גם שר הביטחון), להחליט יחד עם ראשי מערכת הביטחון על עיתוי הפעולה.

מייד אחר כך נפתחו החפ"קים מחדש. בהאא שוב היה על הכוונת. מבצע "חגורה שחורה" יצא לדרך. צה"ל אמנם נמנע מכוננות גלויה על הקרקע ושידר עסקים כרגיל, אבל בהאא הבין כנראה שחייו בסכנה ונהג כמבוקש. הוא החליף דירות מסתור, והקפיד להקיף את עצמו בחפים מפשע. ביום שני, בשעת ערב, הגיע המידע על הדירה שבה הוא עתיד ללון עם רעייתו. המודיעין היה כל־כך איכותי, שהשב"כ ידע להצביע בבירור על איזה קיר נשענת המיטה שבה הוא ישן, ובכך לאפשר לחיל האוויר לפגוע בו במדויק, תוך גרימת מינימום נזק אגבי ופגיעה לא רצויה בחפים מפשע.

לפנות בוקר נתן ראש השב"כ נדב ארגמן את האור הירוק ואישר שבהאא ישן בדירה. המקל עבר לחיל האוויר, לביצוע. מפקד החיל, עמיקם נורקין, פיקד בעצמו על תא השליטה. בחדר סמוך ישבה כל הצמרת הצבאית: הרמטכ"ל אביב כוכבי, סגנו אייל זמיר, ראשי אגפי המבצעים, המודיעין והתכנון, ראשי חטיבות המחקר וההפעלה באמ"ן, ונוספים.

החיסול עצמו עבר חלק. צה"ל אמנם לא שחרר את סרטי התקיפה, אבל התמונות מעזה הציגו תמונה ברורה: זה היה בינגו. מודיעין מושלם, וביצוע מושלם. לא עניין של מה בכך כאשר פצצה כבדת־משקל מוטלת בלב אזור צפוף בעזה, מבלי להוריד איתה חצי בלוק וכמה ראשים.

לאחר שהפצצה הוטלה חזר הכדור לשב"כ. התמונה התבהרה, בהאא חוסל. מסרים הועברו בשעת בוקר מוקדמת לגורמים שונים במזרח התיכון ובעולם; ישראל נטלה בהם אחריות לחיסול, אבל הבהירה שאין לה עניין בהסלמה. תרגיעו את חמאס ותגידו לו שהוא לא חלק מהעסק, נאמר בהם. זה אנחנו מול הג'יהאד. אם הוא יישאר מחוץ לתמונה, לא נפגע בו. זאת גם היתה התכלית האסטרטגית שהוגדרה למבצע: לחסל את בהאא מבלי להיגרר למערכה ומבלי לגרור לתוכה את חמאס, ולנסות לסגור את הפרשה במהירות האפשרית.

נדמה שמכאן גם טענתו של מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, זיאד נחאלה, שבראיון שלשום לרשת אל־מיאדין אמר כי מהרגע הראשון חיפשה ישראל הפסקת אש. סביר שאנשי המודיעין המצרי, שבכירי הג'יהאד עומדים עימם בקשר קבוע, דיברו על ליבו שירגיע את המצב. הוא הבין זאת כפנייה עקיפה של ישראל - לא תובנה בלתי הגיונית על־רקע רצונה המוצהר של ישראל לחזור לרגיעה בהקדם.

נחאלה היה האיש ששלט בימים האחרונים בגובה הלהבות. ניסה לשלוט תהיה הגדרה קולעת יותר, משום שהוצאת בהאא מהמשוואה יצרה לארגונו בעיה גדולה מכפי שסברו אפילו בישראל. מרכזיותו הורגשה בחייו, ועוד יותר במותו. העובדה שאיש לא שרק בלי אישור ממנו שללה מאנשיו יצירתיות, תעוזה, מחשבה חופשית. בהיעדרו, הם לא ידעו מה לעשות.

סביר שהפגיעה הזאת בליבת מנגנון הפיקוד והשליטה של הג'יהאד (ואולי גם בעיות בכשירות של אמצעי הלחימה, רובם מתוצרת עצמית) היא שגרמה לאפקטיביות הנמוכה של תגובת־הנגד שלו. בישראל נערכו לירי מסיבי בהרבה - לרבות למטחים לגוש דן - וכן לפיגועים במתווים נוספים, מצליפה ונ"ט ועד לרחפנים שיתאבדו על הכוחות או יטילו עליהם פצצות ומטעני חבלה (מתארים שהארגון עוסק בהם בהתמדה ואף ניסה אותם בעבר).

בפועל, הירי היה לא אפקטיבי. יותר מ־60 אחוז מהרקטות נפלו בשטחים פתוחים. מאלה שאיימו על ישובים ישראלים יורטו יותר מ־90 אחוז. יחד עם משמעת אזרחית גבוהה והקפדה על אפס מטרות זמינות בגבול הרצועה, הצליחה ישראל לשמר הגנה חזקה.

 

לא נרדמת תל אביב

בלי פגיעה משמעותית בעורף, רוכזה הביקורת בהחלטה לאסור ביום שלישי עבודה ולימודים בגוש דן. פיקוד העורף והעומד בראשו, תמיר ידעי, הועלו על המנגל. נטען כלפיהם שההחלטה להשבית את תל אביב היתה היסטרית, והעניקה לג'יהאד הישג חסר תקדים כמי שהצליח לסגור את העיר שפתוחה תמיד. גם נחאלה התגאה בכך בראיון שלשום; לא ברור אם דבריו היו הדהוד של מה ששמע בישראל, או חיפוש אחר הישג שיאפשר לו לסגור עניין.

כך או אחרת, הביקורת הזאת מנותקת מהמציאות. פיקוד העורף היה חלק מההיערכות לפעולה, אבל כדי שלא לשבשה נאלץ להיערך בחתימה נמוכה. רק לאחר שבהאא חוסל, הוא עבר לפעילות גלויה. ההערכות המודיעיניות קבעו בבירור שצפויה תגובה קשה - לרבות מטחי רקטות לגוש דן - והוחלט להיערך בהתאם.

בשונה מיישובי העוטף, שמוגנים ומורגלים בחירום, גוש דן חי את השגרה. רוב בתי הספר אינם ערוכים לרקטות, לא מבחינת מיגון ולא מבחינת התנהגות התלמידים. לשם ההמחשה: בבני ברק לבדה יש יותר מ־60 אחוז פערי מיגון. רוב בחורי הישיבה לומדים במבנים יבילים. לא צריך דמיון פורה כדי להבין את הסיכון. מי שחושב שכיפת ברזל מעניקה הגנה הרמטית חי בסרט.

העורף התמודד בכבוד // צילום: יהושע יוסף

אלוף פיקוד העורף אמנם מוסמך לקבל לבדו את ההחלטה על השבתת פעילות, אבל במקרה הזה הרגישות היתה ברורה. לכן גם ראש הממשלה והרמטכ"ל עורבו בהחלטה. ההיגיון אמר שתחת אי הבהירות של השעות הראשונות, ועם התרעות מודיעיניות ברקע, באיזון שבין שגרת החיים להצלת החיים נוטה המחוג בבירור לטובת האחרון.

אפשר היה לפתור את הביקורת בטענה שמי שתוקפים כעת את ההחלטה לסגור את תל אביב היו מן הסתם גם הראשונים לתקוף את פיקוד העורף לו היה שומר על שגרה וסופג הרוגים במרכז המדינה. זה בוודאי היה מסכל את מטרות המבצע, משום שישראל היתה נדרשת לפעול בעוצמה רבה בהרבה, ומן הסתם גם היתה גוררת את חמאס לתמונה ומסתבכת במערכה רחבה, בניגוד לרצונה במובהק.

אבל זה לא הסיפור. הביקורת מעידה בעיקר על נתק מהמציאות. גם מהמציאות של תושבי הדרום שחיים תחת איום מתמיד בעוד התל־אביביים מתמרמרים על רגע וחצי של חרדה מהולה בספק, ובעיקר מהמציאות האזורית שבה שלל מדינות וארגונים מחזיקים בטילים ורקטות שמסוגלים לשבש את החיים במדינת ישראל.

אז לטובת המצקצקים, קדימון קצר למלחמה הבאה: כך היא תיראה. לא יהיו לימודים, ולא תהיה עבודה. לא רק בעוטף עזה או בגבול הצפון, בכל הארץ. בחלק מהמקומות גם לא תהיה הגנה של כיפת ברזל, וטילים ייפלו בעורף. מי שלא יקפיד על משמעת אזרחית, עלול להיפגע.

לזה בדיוק התכוון ידעי, כאשר דיבר בעבר על־כך שבמלחמה הבאה לא יוכלו לשתות קפה בתל אביב. הוא ספג אז ביקורת, אבל צדק. השבוע, בין להעניק לג'יהאד הישג תודעתי בדמות סגירה־לרגע של גוש דן, לבין להעניק לו הישג בדמות פגיעה ישירה בתל אביב שהרוגים בצידה, הוא חי בשלום עם בחירתו באפשרות הראשונה.

 

מי צדק בסוף

אתמול בבוקר נדמה היה שהפרשה נסגרה. עוד ערב קודם לכן היה ברור שזה הכיוון, כפי שעלה בבירור מדבריהם של נתניהו ונחאלה, שאמרו (כל־אחד בדרכו ובשפתו) שהאירוע מיצה את עצמו. נתניהו דיבר על "שקט שייענה בשקט", ונחאלה על־כך שאם ישראל תפסיק את הסיכולים, תימנע מהרוגים בהפגנות יום שישי על הגדר ותשיב את העברת הסחורות ואת הדיג לקדמותם - ארגונו יפסיק את הירי.

אלה תנאים שכל הצדדים מסוגלים לעמוד בהם בקלות. הג'יהאד יודע שכל דרישותיו ייענו לאלתר: ישראל מעוניינת בשגרה וממילא נמנעת ככל יכולתה מהרוגים על הגדר, וכבר הבהירה שאין לה כוונה לחדש את מדיניות החיסולים אלא לבצע פעולה יחידה כנגד מי שהציק לא רק לה אלא גם (ואולי בעיקר) לחמאס.

זאת גם הסיבה שחמאס בחר השבוע להישאר מחוץ למעגל הלחימה. בהאא הרגיז גם אותו, וסיבך לו את העניינים. בעוד חמאס מנהל שיחות רגיעה במטרה מוצהרת לשקם את החיים האזרחיים־כלכליים ברצועה, בהאא כמעט גרר אותו למלחמה. במשך חודשים ניסו ראשי חמאס והמתווכים המצרים לחבק אותו. אבל במקום להירגע בהאא רק התנפח, והקצין את פעילותו.

בריסון שגזר על עצמו השבוע בעצם הודיע חמאס לג'יהאד: פעלתם בניגוד לאינטרס הפלשתיני, ולכן אנחנו משוחררים מלסייע לכם. תאכלו לבד את מה שבישלתם. לא מדובר במסר פשוט לעיכול. אחרי הכל חמאס הוא ארגון ג'יהאדי במהותו, ובחירתו ליישר קו עם האינטרס הישראלי - בגלוי, ותוך הפקרה לכאורה של תפקידו כמגינן של המולדת ושל האחדות הפלשתינית - מלמדת לכל הפחות על גודל המצוקה שבה הוא שרוי.

ישראל זיהתה זאת מראש, והימרה שכך ינהג חמאס. לכן היא גם הקפידה שלא לפגוע בו ובנכסיו (וליתר ביטחון גם עשתה הכל כדי להימנע מנפגעים אזרחים בעזה; ריכוז המאמץ המבצעי־מודיעיני, שהצליח, היה על פגיעה בחוליות משגרי הרקטות). אם בעבר המדיניות היתה שעל כל ירי מהרצועה, גם אם הג'יהאד היה אחראי לו, חמאס הוא זה שנענש כדי שיאכוף את סמכותו כריבון, הפעם מי שחטף היה רק הג'יהאד. חמאס נהנה מחסינות מלאה, בתנאי אחד, שהובהר לו מפורשות מהרגע הראשון: שלא יצטרף ללחימה.

אפשר לראות בתיאום שבין ישראל לחמאס עניין נקודתי שנובע מהרצון להיפטר מצרה משותפת. אבל אפשר גם להסתכל עליו אחרת: הצדדים הוכיחו השבוע, ולא בפעם הראשונה, שיש להם לא מעט מרחבי הסכמה. הבולט ביניהם הוא הרצון המשותף בשקט, ובשיקום של הרצועה.

זאת קרקע פורייה להידבר עליה. עם מתווך מצרי אפקטיבי באמצע, ובלי הסכנה המתמדת של בהאא שבכל רגע נתון עלול היה לעורר מהומות (בהנחה שיורשו יהיה נשלט יותר, או שלכל הפחות ייקח לו זמן להיכנס לעניינים), יש עכשיו סיכוי ממשי לקדם מאמצי הסדרה. לישראל יש את כל הסיבות לרצות שכך יהיה - החל מהתמקדות בזירה הצפונית וכלה בחשש שמערכה בעזה תוביל להשתלטות מחודשת עליה.

אלא שבדרך להסדרה תידרש גם ישראל לקבל החלטות קשות. יחיא סינוואר, ששוב התגלה השבוע כאחד הגורמים היותר פרגמטיים באזור, הצביע על־כך בבירור כאשר אמר בשבוע שעבר שאין בישראל ממשלה שיכולה לקבל החלטות. הוא צדק כמובן; כאשר תקום ממשלה כזאת, היא תידרש במהרה להחליט אם פניה להכרעת חמאס, או להסדרה ארוכת־טווח עימו.

בשנה וחצי שחלפו מאז החלו המהומות בעזה ספג המודיעין לא מעט ביקורת על קביעתו כי חמאס מבכר הסדרה על מלחמה. ללא מעט גורמים זה לא התיישב עם תפיסת העולם. השבוע הוברר סופית מי צדק, ואיזו מהאופציות מעדיף חמאס; מה ישראל רוצה - את זה גם המודיעין עוד לא הצליח לגלות.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו