בשיחה פרטית, לפני כמה ימים, העריך בכיר במערכת הביטחון שבההא' אבו אל-עטא לא יזכה לחגוג את יום הולדתו הקרוב, ב־25 בנובמבר. "הוא הגדיש את הסאה", אמר הבכיר. "הגיע זמנו".
אל-עטא מטריף את הצמרת המדינית־ביטחונית מזה זמן רב. בנובמבר בשנה שעברה, בשיאה של ההסלמה שהתפתחה מכישלון הפעולה המיוחדת בחאן יונס, דרש שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן לחסלו, אבל נדחה בשל ההחלטה לרכז מאמץ כנגד מנהרות חיזבאללה בצפון.
גם ראש השב"כ נדב ארגמן הצביע כבר אז על אל-עטא כמי שמאיים על היציבות הביטחונית, ואמר בדיונים הביטחוניים כי במוקדם או במאוחר יידרש לחסלו. בחודשים האחרונים הצטרף גם הרמטכ"ל אביב כוכבי למי שאל-עטא טרד את מנוחתם; בשיחות סגורות הוא הרבה להזכיר את שמו, כמטרד קבוע שנדרש לטפל בו בטרם יבעיר את האזור.
העיסוק באל-עטא רק גרם לאגו שלו (הנפוח ממילא) לגדול עוד יותר. הוא החל לנהל מדיניות עצמאית, מסלימה, לעתים נטולת סיבה והקשר. כולם ניסו להרגיעו - חמאס, קטאר, שליחי האו"ם - אבל הוא תפס זאת כחולשה; בדיוק כפי שראה את ההימנעות הישראלית מטיפול בו כאישור שבשתיקה להמשיך בדרכו.
אל-עטא התעלם מהמסרים שהועברו לו
ישראל ניסתה דווקא להרתיע את אל-עטא. מסרים הועברו לחמאס, ודרכו לג'יהאד. נאמר לו שהוא משחק באש ושהסבלנות בצד הישראלי אוזלת. אבל אל-עטא לא הבין (או לא רצה להבין); גם לא כאשר נרמז בתקשורת הישראלית ש"פעולת תגובה" על שיגור הרקטות לכנס הבחירות של נתניהו באשדוד נבלמה רק בשל מה שכונה "היעדר היתכנות מבצעית" ובהתערבותם של היועצים המשפטיים (הפעם הלקח נלמד, והפעולה אושרה כנדרש).
כצפוי, הוביל חיסולו של אל-עטא לתגובת־נגד היסטרית של ארגונו. כל כלי הנשק נשלפו מהמחסנים, וכל הרסנים הותרו - לרבות ירי לתל אביב. בצה"ל נערכו לכך מראש, ומיד לאחר אישור החיסול בקבינט בראשית השבוע שעבר נפרסו סוללות כיפת ברזל במוקדים שונים - לרבות באזור המרכז - כהכנה לתגובה הצפויה של הג'יהאד.
נכון לאמש, התרכזה ישראל בהגנה. את שלה היא עשתה בחיסולו של אל-עטא, והפעילות ההתקפית המינורית יחסית נועדה להימנע מנפגעים רבים בעזה, שעלולים להוביל להסלמה נוספת ואף לצירופו של חמאס ללחימה.
בכיר ג'יהאד שחוסל, בההא' אבו אל-עטא // צילום ארכיון: אי.אף.פי
הארגון הבכיר ברצועה נמנע מכך בינתיים, ולא רק כי ספק אם יש בו מי שמזיל דמעה על אל-עטא, שהיה כאמור עושה צרות מקצועי שרק סיבך וסיכן את חמאס ללא הרף; חמאס מושקע כל־כולו בשיחות הרגיעה ובניסיונות לשפר את המצב הכלכלי־אזרחי ברצועה, ויודע שהסלמה - בוודאי כזאת שתידרדר למערכה רחבה - תמיט אסון על עזה ועלולה אף לאיים על שלטונו.
גם ההמשך תלוי במידה רבה בחמאס. ישראל מעוניינת לבדל בינו לבין הג'יהאד, אבל נשמרת שלא להציג את חמאס כמשתף פעולה כדי שלא לדחוק אותו לפינה. אם הארגון לא יצטרף ללחימה (או אם ישמור על פעילות מינורית), ואם יצליח לרסן את הזעם של פעילי הג'יהאד שרוצים לנקום את חיסול מנהיגם, ניתן יהיה לשוב לשגרה בקרוב. אם לא - פנינו להסלמה.
כדי להגביר את הדילמה בעזה, צמצמה אתמול ישראל את מרחבי הדיג וסגרה את המעברים לרצועה. מסרים כי "שקט ייענה בשקט", וכי החיסול היה אירוע בדיד ולא חלק ממדיניות חדשה, הועברו לארגון גם באמצעות המודיעין המצרי ושליחי האו"ם.
ישראל מעדיפה בוודאי את האופציה הראשונה (רגיעה), גם על רקע המתיחות הנמשכת בצפון. למציאות הסבוכה ממילא בזירה הצפונית נוסף אתמול גם ניסיון החיסול של בכיר הג'יהאד אכרם עג'ורי בדמשק - שגם עליו עלולה לבוא תגובה בדמות שיגור רקטות או ניסיון פיגוע משטח סוריה (או בסבירות נמוכה יותר משטח לבנון). יכולותיו של הארגון מוגבלות אמנם בזירה הצפונית, אבל בסיוע פטרונו האיראני - שמחפש כבר זמן רב לפגוע בישראל - הוא עשוי לנסות לחפש נקמה כואבת.
החיסול אתמול, וההיערכות לתגובת הג'יהאד, הוביל לשיתוק של חצי מדינה: בתי ספר נסגרו, מקומות העבודה פעלו חלקית, חלק מהשירותים לא סופקו. הביקורת שנשמעה על כך במקצת מהדיונים בתקשורת היו מנותקים מהמציאות; אלה הם פני המערכות העכשוויות, שבהן ארגוני הטרור מאיימים באמצעות טילים ורקטות על כל נקודה בישראל.
שרידי הבית של אבו אל-עטא
טוב עשתה מערכת הביטחון שנערכה מראש, ולא נטלה סיכונים מיותרים. טוב יעשו האזרחים אם ימלאו את חלקם, ולא יסתכנו. וטוב יעשו הלהגנים אם לא ידרבנו את הממשלה לרוץ ולהשמיד כל רקטה שמאיימת על ישראל.
מבחנה של הפעולה אתמול יהיה בהרתעה. אם חמאס לא יפעל, ואם הג'יהאד יהיה מרוסן יותר מעתה והלאה - החיסול השיג את שלו. זמנית כמובן, כי אחרי הכל מדובר בעזה, והאתגרים (וגם ההכרעות) המשמעותיים מולה עוד לפנינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו