מחקר הוכיח: רוח לחימה קריטית לניצחון

במלחמת האזרחים האמריקנית, שהתרחשה באמצע המאה ה-19, חייל שברח משדה הקרב היה נענש בהטבעת ברזל מלובן על לחיו עם האות C, קיצור של המילה COWARD (פחדן), במטרה שהפחד לקבל את אות הקין התמידי יניע את שאר החיילים להסתער בקרב. במחקרים חדשים שנערכו עבור צבא ארה"ב ולאחרונה הוצגו בפני בכיריו, אמנם לא קראו לנהוג בדרך דומה, אך מהממצאים עלה כי קיים קשר ישיר בין רוח הלחימה והעיסוק בה לבין התוצאות בשדה הקרב.

"הטכנולוגיה הטובה בעולם היא חסרת תועלת ללא כוח הרצון להשתמש בה", נכתב במחקר שנערך על ידי מכון RAND - מכון מחקר אמריקאי שמייעץ לממשלות וגופים בינלאומיים בין השאר בנושאים ביטחוניים. החוקרים, שהתחקו אחר אירועי מלחמה היסטוריים, קראו מאות מאמרים וכתבים, נטלו חלק במשחקי מלחמה והדמיה, וראיינו עשרות מומחים לדבר, הגיעו למסקנה כי פרמטר מרכזי אחד מכריע מלחמות והוא הרצון האנושי להילחם.

לדבריהם, מעבר לצורך החשוב בהצטיידות ובשכלול היכולות הצבאיות והטכנולוגיות של יחידות הצבא השונות, על המצביאים ושולחיהם המדינאים "לשפר את ההבנה לגבי הרצון להילחם. השימוש בכוח דורש שנבין את טבענו, שכן מערכת הנשק הבסיסית והמסובכת ביותר היא האדם". לשיטתם, אם לא יושם דגש על הנושא הזה שכולל את רוח הלחימה, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האויב, הצבאות ינחלו תבוסות צורבות בשדה הקרב, והדוגמאות לכך רבות.

צילום: אלכס סדיקוב - ג'יני

לפי המחקר, במלחמת וייטנאם שנערכה בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, חלק ניכר מההערכות דיברו על כך שבתוך זמן קצר הצבא הווייטנאמי יישבר וייכנע, אולם הערכה שגויה זו הובילה להימשכות הלחימה באזור למשך מספר שנים, שבתוכם נפגע הרצון של ארה"ב להילחם עד שלבסוף היא נסוגה לא לפני שאיבדה קרוב ל-60 אלף חיילם. אפילו נשיא וייטנאם דאז, הו צ'י מין, לעג לגנרל ויליאם וסטמורלנד שפיקד על הכוחות ואמר כי "חייהם או מותם של מאות, אלפי ורבבות, אפילו מבני עמנו, נחשבים מעט... וסטמורלנד טעה כשסמך על כוח האש המפואר שלו שיטפל בנו".

דוגמא נוספת התייחסה לסיבות שהובילו לפריצת מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. החוקרים האשימו את ישראל ב"הערכה כושלת של הרצון הערבי להילחם", שלדבריהם, "הביאה להפתעה אסטרטגית, כשמעט הובילה לתבוסתה של ישראל ודחפה את ארצות הברית וברית המועצות לסף מלחמה".

גם אי ההכרה בכך שהצבא העירקי לא באמת היה חדור רוח קרב, הובילה בשנת 2014 לתבוסתו בידי דעאש, עד ששר ההגנה האמריקני דאז הצהיר בעצמו כי "הכוחות העירקיים פשוט לא הראו רצון להילחם".

מי שמסכים עם מרבית ממצאי המחקר הוא סגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, האלוף (במיל') עוזי דיין, שאומר ל'ישראל היום' כי "לרוח הלחימה יש חשיבות מאוד גדולה ברמה האישית וברמת היחידות. הדוגמא הבולטת היא מלחמת יום הכיפורים, שבה הייתי מ"פ, לא היה לנו אמון בהנהגה הצבאית, ומצד שני האחווה והרעות בינינו הייתה גדולה ונלחמנו מצוין. הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית ואמרנו שאת החשבון עם המנהיגים נסגור אחרי המלחמה".

איך מפקד יכול לאמוד את מצב רוח הלחימה ביחידה שלו?

"על ידי חינוך, גיבוש הצוות והרעות שקיימת ביחידה. אחרי החילוץ הכושל במעלות, כשהתמניתי למפקד סיירת מטכ"ל, החלטתי לבטל את הנוהל שהיה קיים עד אז שרק לוחם אחד נכנס לפתח. קבעתי שתמיד יהיו שני לוחמים ומעבר לפן המקצועי, היה פה מהלך שנועד להגביר את הלכידות. שלכל אחד יהיה חבר צמוד שדואג ועוזר לו ברגעי הצרה הקטנים של הקרב. מעבר לזה, נושאים כמו דוגמא אישית של מפקד, מידת האמון של פקודיו בו ומיקומו בכוח, הם דברים שבונים את רוח הלחימה ברמת היחידות בשטח".

גם להיסטוריון הצבאי סא"ל (במיל') גרשון בר כוכבא ברורה מידת החשיבות של רוח הלחימה. "אחת הדוגמאות הבולטות לקוחה מסיפור דוד וגוליית. דוד היה רועה צאן ולא היה איש לחימה ומולו עמד איש מלחמה עם ממדים גדולים מצויד במיטב 'הטכנולוגיה' של אותה תקופה. אבל דוד אמר לו מפורשות: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת'. בעצם אל מול הטכנולוגיה והעוצמה של גוליית, דוד נשען על רוח הלחימה הכי גבוהה מבחינתו – בורא עולם".

"רוח לחימה שהתבטאה בנחישות וביכולת לעשות בשדה הקרב גם דברים שלכאורה נראים לא הגיוניים" // צילום: דובר צה"ל

לא רק מתקופת התנ"ך יש לו סיפור שממחיש את החיוניות של רוח הלחימה, אלא גם בתקופה הרבה יותר קרובה. "בספר הפלמ"ח תואר כיצד במלחמת העצמאות שבעה חיילים בלבד כבשו את ביריה. שבעה אנשים כבשו כפר שלם. מפקד בשטח שאיתו שוחחתי פעם, מוישי גרין,  אמר לי שזה לא היה סביר ושאין לו הסבר הגיוני לסיפור הזה". אולם לבר כוכבא דווקא יש. "רוח לחימה שהתבטאה בנחישות וביכולת לעשות בשדה הקרב גם דברים שלכאורה נראים לא הגיוניים, אבל בפועל הופכים אותך בעיני האויב ליותר גדול ומאיים ממה שאתה באמת".

במחקר של מכון RAND לא בדקו רק את מידת הצורך ברוח הלחימה, אלא גם את האמצעים שניתן בעזרתם לפתח אותה, מהמחקר עלה כי הרצון להילחם צריך להיבנות ברמת הלוחם, ברמת היחידות וברמה התרבותית לאומית. גם דיין עושה הפרדה בין רוח הלחימה הנדרשת מהפרט לזו הכללית. "במלחמה הקלאסית ובקרב עצמו מה שהכי דומיננטי זו הלכידות ביחידה, אולם במערכה שבין המערכות באה לידי ביטוי יותר לכידות החברה והדיון על עצם חשיבות המשימה והמטרה. ברמה הלאומית, לוחם צריך להכיר את הערכים עליהם הוא נלחם וצריכה להיות לכידות בחברה הישראלית".

בר כוכבא משוכנע שאת רוח הלחימה צריך לבנות כבר מגיל צעיר. "ככל שרוח הלחימה תהיה מוטמעת זה ישפיע יותר בשדה הקרב. כשאתה אומר לחייל שהוא נלחם כי עם ישראל צריך אותו, זה מתפוגג מהר מאוד בשדה הקרב. כשהכדורים והפגזים הראשונים שורקים לידך וכשאתה רואה את ההרוגים והפצועים, ואת זה אני אומר מניסיון, אז עם ישראל וארץ ישראל קצת פחות מעניינים אותך". לדבריו, שאחראי להטמעת הנושא הזה הם "המפקדים בשטח, בכירי הצבא, הנהגת המדינה אבל יותר מכולם, זו מערכת החינוך".

ואיפה צה"ל עומד מבחינת העיסוק ברוח הלחימה?

"בצה"ל יש את עיקרון המלחמה החשוב ביותר והוא הדבקות במשימה לאור המטרה. כל השאר אלו דברים משניים באופן יחסי. אם תפספס בשאר העקרונות והיכולות אז אולי לא תגיע למקסימום יכולת אבל בוודאי שהיכולות שלך לא יתבטלו לחלוטין. אולם כשאין לך דבקות במשימה ואין לך רוח לחימה, כל היכולות האחרות שלך עלולות להתבטל וכלל לא לבוא לידי ביטוי". גם דיין מציין את ערכי צה"ל שמשקפים את נושא רוח הלחימה. "חשוב שהערך המוביל בצה"ל יהיה ערך הניצחון ורק אחר כך כל הערכים האחרים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו