בשטחי הרשות הפלשתינית יציינו מחר (שני) 15 שנים למותו של יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף ומייסד הרשות. לבני דורו של ערפאת, אנשים בני גילו ודורו של אבו מאזן, מנהיגה הנוכחי של הרשות, שחוגג השנה את יום הולדתו ה־83, נותר ערפאת סמל למאבק הפלשתיני בישראל, ואף מייצגו המובהק של העניין הפלשתיני לדורותיו.
גולת הכותרת של מאבק זה היתה בלא ספק הופעתו של ערפאת בעצרת האו"ם בניו יורק בנובמבר 1974, בדיוק לפני 45 שנים, וכשני עשורים לאחר מכן החתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993, אשר העניק לפלשתינים ולאש"ף הכרה ישראלית ואף אחיזה טריטוריאלית ביהודה, שומרון וחבל עזה. אבל עבור מרביתו של הציבור הפלשתיני, ערפאת הוא זיכרון רחוק ואף דמות בלתי רלוונטית. במהלך 15 השנים שחלפו מאז מותו, איבדה השאלה הפלשתינית את מרכזיותה בעיני העולם הערבי ואף בעיני העולם הרחב.
אין "טרור טוב"
השחיקה במעמדם של הפלשתינים נבעה משילוב קטלני בעבורם של אובדן סבלנות, עייפות, ואף מיאוס של רבים בעולם מדרכם ומהתנהלותם - אך לצד זאת, גם מהבנה עמוקה שהשאלה הפלשתינית אינה היחידה, וגם כנראה לא החשובה ביותר, הניצבת על סדר יומו של האזור; ומהבנה כי ישנן בעיות דחופות לא פחות, וחשוב מכך - פתרונן של אלו אינו קשור כלל לשאלה הפלשתינית ואינו מותנה בה. פיגועי הטרור של ארגון אל־קאעידה, ומאוחר יותר הופעתו של דאעש, פגעו אף הם בפלשתינים, שכן לימדו - למי שנזקקו בעולם לשיעור שכזה - שאין להבחין בין "טרור רע" ו"טרור טוב", וכי מי שיגלה סבלנות והבנה כלפי הטרור הפלשתיני נגד ישראל, סופו שימצא עצמו למול טרור אסלאמי רדיקלי.
דרכו של ערפאת היתה דרך של ניהול משא ומתן מלווה באלימות ובטרור כמתכון בטוח להשגת תביעותיו. אבו מאזן, יורשו, מכריז אמנם שוב ושוב כי הוא מתנער מהטרור, אבל אין בכוחו להציע דרך אחרת, ריאלית יותר, דרך של שלום המבוסס על פשרות וויתורים שיאפשרו לפרוץ את המבוי הסתום שהפלשתינים נקלעו אליו.
"התנועה הלאומית הפלשתינית הגיעה לסוף דרכה". אבו מאזן, יורשו של ערפאת /// צילום: איי.פי
ולבסוף, כישלונה של הרשות הפלשתינית להקים מוסדות ממשל מתפקדים ונקיים משחיתות, עלה לה באובדן הלגיטימיות שלה בעיני האוכלוסיה הפלשתינית. זו ראתה בעיניים כלות כיצד מיליארדים של דולרים, סיוע של הקהילה הבינלאומית, זורמים לכיסים פרטיים, או במקרה של חמאס - למנהרות טרור ולרכש של טילים שלתושבי הרצועה אין בהם כל צורך.
מכל זה עולה שהתנועה הלאומית הפלשתינית הגיעה לסוף דרכה. היא נכשלה בניהול מוסדות הרשות, אינה מצליחה להשליט את מרותה על פלגים וארגונים חמושים, דוגמת חמאס, היא איבדה את תמיכת העולם, ומעבר לכל זה, אין לה דרך שהיא יכולה להציע לבני עמה.
"האתגר לישראל לא נובע מהלאומיות הפלשתינית אלא מכשלונה של תנועה לאומית זו ". עצרת תמיכה באבו מאזן מ-2011 // צילום: מישל דוט קום
אין פלא כי הפלשתינים נוטשים את הרשות, אבל גם את חמאס. יש להניח כי אם הבחירה היתה בידי הפלשתינים, הרי שרבים מהם היו מעדיפים להפוך לאזרחיה של מדינת ישראל, כפי שעושים, אגב, רבים מתושבי מזרח ירושלים.
אלו חדשות מאתגרות עבור ישראל, הזקוקה - במציאות שיצרו הסכמי אוסלו - לשותף פלשתיני כדי לשמור על על הרגיעה או אף לנסות ולקדם הסדר שיבטיח יציבות לטווח ארוך.
צחוק הגורל הוא שהאתגר לישראל אינו נובע עוד מלאומיות פלשתינית הקוראת תיגר על עצם קיומה של מדינת ישראל, אלא דווקא מכישלונה של תנועה לאומית זו, המביא את הפלשתינים אל חיקה של ישראל, ומחייב אותה לדאוג לשמירת זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
