כזה טרלול עוד לא היה פה. יושב יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן באולפן ומסביר שיתכן שייתן יד להקמת ממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת, שאת חבריה כינה "אויבים", דבר שאפילו דוד בן־גוריון, יצחק רבין ושמעון פרס לא העזו לעשות. אירוע בקנה מידה היסטורי שייזכר לדיראון עולם לכל מי שנתן לו יד, וכל זה בשל מהלך פוליטי מקושקש שיזם ושנתניהו סירב לקבל.
המינוי של נפתלי בנט לשר הביטחון טרף את הקלפים והכניס תזזית במערכת הפוליטית הישנונית, שכבר חודשיים כל יום שעבר נראה כמו קודמו. המינוי הגיע כתגובה להודעתו של בני גנץ, שלמעשה סגר סופית את הדלת בפני ממשלת אחדות והודיע על פנייה לאפיקים חדשים להקמת ממשלה. האפשרות היחידה העומדת לרשותו היא הקמת ממשלה הנתמכת על ידי הסיעות הערביות, לא כנמנעות אלא כמצביעות בעד בפועל, בעוד ליברמן צריך רק להתחייב שלא להתנגד. הוא לא חייב לתמוך, מספיק שהוא ייעדר בזמן ההצבעה או יימנע. כך ישיג גנץ תמיכה של 57 ח"כים לעומת ה־55 של נתניהו.
אבל מילא שכל המהלך עומד על כרעי תרנגולת, ושמדובר ממילא בממשלת מיעוט שלא יכולה לשרוד לאורך זמן - הבעיה המרכזית של גנץ היתה להביא את ליברמן למהלך, לאחר שישלים את תהליך ההמרה שעבר בשנה האחרונה: מסמן ימני במחנה הלאומי, לחלק אינטגרלי של מחנה השמאל. המענה של גנץ לבעיה היה אמור להיות נפתלי בנט. אם הוא והימין החדש מצטרפים לממשלה, אפשר לוותר על חברי בל"ד הקיצוניים, ולאפשר לליברמן בקלות יחסית לתמוך בממשלה מבחוץ.
נתניהו הקדים את גנץ ולקח לו את בנט. המינוי של בנט אינו מופרך יותר מהמינוי של ליברמן לשר הביטחון בזמנו, תוך הדחת בוגי יעלון. אז זה היה אחרי שליברמן כינה את נתניהו "שקרן, רמאי ונוכל". למתקפה קיצונית כזאת לא הגיע בנט, למרות המתיחות הקבועה בינו לנתניהו. מה עוד שבזמן האחרון חלה התקרבות מסוימת בין השניים, כך ששיתוף פעולה ביניהם אינו דבר מופרך.
במידה שבנט ייאלץ לפנות בעוד שבועיים את כיסאו, כי גנץ הקים ממשלה או כי קמה ממשלה אחרת שבה תיק הביטחון מיועד לאחר, סביר להניח שלא ייגרם לו נזק למרות שבתקשורת ילעגו לו על שהיה שר הביטחון למשך הזמן הקצר בהיסטוריה. מנגד, אם הולכים לבחירות, יקבל בנט את כל תשומת הלב הקשורה למעמדו החדש בעיצומו של קמפיין קריטי להמשך הישרדותו.
אבל יותר משהצליח נתניהו להלחיץ את גנץ, נראה כי מי שיצא מבועת מהמהלך הוא דווקא ליברמן. בהופעתו אתמול לא הצליח יו"ר ישראל ביתנו להסתיר את הפאניקה שאליה נקלע, מהמחשבה שאולי יהיו עוד בחירות. על פניו, שנאתו לנתניהו אמורה להכתיב חבירה לגנץ, אולם המחיר של שיתוף פעולה עם הח"כים הערבים ישנה את פניה של מפלגתו לנצח, ולא לטובה.
המינוי של בנט, מבחינת נתניהו, הוא כמו פיתיון נוסף לליברמן: אולי את רה"מ לא הצלחת להדיח, אבל לפחות את בנט מתיק הביטחון - תצליח. עבור ליברמן, שכל מעשיו מונעים מנקמנות ותככנות, זה עשוי להתברר כנחמה פורתא, וסיבה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו