תו הזהב: ריצ'רד קליידרמן מגיע לישראל

אם לביוגרפיה של ריצ'רד קליידרמן היה לחן, הפסנתרן הצרפתי בן ה־65 היה מבצע את התווים ברגש משתפך, כהרגלו. בשלב מתקדם זה של חייו, המוזיקאי שהפך לשם נרדף לרומנטיקה שקוע ברומן אישי דביק במיוחד. 

"כל חיי היו מלאים בזוגיות, חתונות ופרידות. התחתנתי והתגרשתי שלוש פעמים. אבל עכשיו אני מלא אושר, שמח, מרוצה ומלא ציפיות לעתיד עם הזוגיות החדשה שלי, אשתי לעתיד, שתהיה הרביעית במספר.

"שמה סופי, והיא סינית בת 25 שצעירה ממני בכ־40 שנה. אנחנו יחד כבר שלוש שנים. הכרתי אותה בבייג'ין. היא היתה המתורגמנית שלי בשלושה סיבובי הופעות שערכתי שם, וכך הכרנו. היא דוברת צרפתית מושלמת, מה שמקל על הקשר בינינו, כי הסינית שלי לא מספיק טובה.

"היא גרה איתי בפריז, והיא בעצמה פסנתרנית, אבל לא מופיעה איתי. בשעות הפנאי, בבית, אנחנו מנגנים להנאתנו בארבע ידיים". 

היא הכירה את הרפרטואר שלך?

"כשהכרנו, לא כל כך. החברים שלה הכירו אותי ויעצו לה להקשיב. לאט־לאט היא גילתה מה אני מנגן, והיא לומדת לאהוב את זה. מבחינתה, היא מעדיפה דווקא את הקטעים הפחות מוכרים ביצירה שלי, יותר מאשר את הלהיטים הגדולים".

אתה מתכנן להקים איתה משפחה?

"אני עוד לא יודע. נראה לאן הקשר הזה יוביל. אנחנו עוד לומדים איך לחיות ביחד. אני בהחלט מצפה לשנים הבאות של חיי, להצליח לחיות איתה חיים משותפים, לגרום לה להיות שמחה ומאושרת. מבחינת סופי, העבר שלי נשאר מאחור, כולל שלוש הנשים שהיו לי (רוזלין, כריסטין וטיפאני, א"נ), ופנינו רק אל העתיד, לחלוק ביחד רגעים יפים".

• • •

שמו של קליידרמן הולך לפניו כבר יותר מארבעה עשורים, כאחד הפסנתרנים המצליחים בתבל. מוזיקאי שהפך את הרומנטיקה והקיטש לסחורה חמה־לעד בקרב קהלים רחבים מסביב לגלובוס. כשהתפרסם ב־1976, עם "הבלדה לאדלין", קנה את עולמו. הקליפ המפורסם ללהיט האינסטרומנטלי הציג צעיר נאה מאוד, לבוש כולו לבן, עם שיער בלונדיני מוקפד, מנגן את הנעימה הרומנטית על פסנתר לבן, ומפצח לבבות של עשרות מיליונים - בעיקר נשים.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

מאז הקליט יותר מ־1,200 קטעים ומכר יותר מ־150 מיליון אלבומים ברחבי העולם, כולל 267 אלבומי זהב ו־70 אלבומי פלטינה (במדינות שונות). עיקר הרפרטואר שלו מבוסס על עיבודים רומנטיים, מתקתקים ונוטפי דבש למלודיות מרגיעות ואינטימיות של מלחינים מפורסמים מכל הזמנים, ממוזיקה קלאסית ועד למנגינות פופ מוכרות (הביטלס ואבבא, למשל) ושירים מפסקולים של סרטים.

אוהדיו אמרו על קליידרמן שהוא המציא מחדש את הרומנטיקה. כינו אותו "נסיך הפסנתר" ו"האיש שהפך את הפסנתר לפופולרי ביותר מאז בטהובן". לעומתם, המבקרים זלזלו בו וקטלו אותו באופן מסורתי. אבל עם נתוני המכירות קשה להתווכח, וספר השיאים של גינס קבע בעשור שעבר שקליידרמן הוא הפסנתרן המצליח בעולם מהבחינה המסחרית.

בתחילת דרכו, בשנות ה־70. "ברור שיש בי פגמים, כמו בכל אחד. אבל בגדול אני 'ילד טוב', אז למה לקלקל את התדמית" // צילום: GettyImages

גם עם הקהל הישראלי הוא מנהל רומן ארוך שנים, והוא הקפיד להופיע כאן בהצלחה פעמים רבות. ב־2004 אף הוציא (באיחור צרפתי שיקי) דיסק מיוחד לרגל 50 שנה לישראל, עם ביצוע אינסטרומנטלי ל"שיר לשלום". כשאני משמיע לו גרסה שלו ל"על כל אלה" של נעמי שמר, הוא זוכר שהקליט אותה, אבל לא מתי ולמה. 

כעת, אחרי שביקר כאן לאחרונה ב־2017, הוא ישוב אלינו לשתי הופעות: בהיכל התרבות תל אביב (ב־23 בנובמבר), ובאודיטוריום חיפה (ב־24 בנובמבר), כשהוא מלווה בתזמורת מיתרים של סימפונט רעננה.

"הקהל הישראלי מתחבר איתי לתחושות טובות", הוא כמעט מתמוגג. "הוא מאוד מעורב במופע, אוהב להיות פעיל, זה כיף".

• • •

בהופעות בארץ הוא צפוי לבצע ממיטב להיטיו מכל השנים, כולל נעימות מסרטים כמו "טיטאניק", "סיפור הפרברים", "הארי פוטר", "רשימת שינדלר", ויצירות מהרפרטואר הרומנטי המפורסם שלו, כמו "אל תבכי עבורי, ארגנטינה", "סיפור אהבה" וכמובן, איך לא, "הבלדה לאדלין", אותה ניגן, לדבריו, לפחות 10,000 פעמים עד היום.

"אני מופיע בפני אנשים מתרבויות שונות, יבשות שונות, והקהל מגיב למוזיקה שלי באותה צורה בכל מקום. לכן אני יודע בדיוק מה עובד עליהם, מה הם אוהבים. זאת הסיבה שהרפרטואר שלי כמעט זהה בכל העולם. 

"אני מחדש את המופע עם נעימות מסרטים חדשים יחסית, ומשלב במופע גם קטעים מקוריים משלי, גם אם הם פחות מוכרים לקהל מהקטעים הכי פופולריים. יש גם קטעים שלא הקלטתי אותם מעולם, כמו מחרוזת של עשרה שירים צרפתיים עם קטעים כמו ריקוד הקאן־קאן המפורסם".

בניגוד לאמנים אחרים, ראשי התיבות BDS לא אומרים לקליידרמן כלום. "חרם על ישראל? לא שמעתי על זה. אני תמיד שמח להגיע אליכם". מנהלו האישי, אוליבייה, משלים: "אנחנו לא מתייחסים בכלל לנושא החרם, זה לא מעניין אותנו".

חוץ מישראל, קליידרמן ממשיך לחרוש את העולם. בחודשיים האחרונים הוא הופיע בארה"ב, בקנדה ובפורטוגל, ובקרוב יטוס גם לרוסיה ולסלובניה. בדצמבר יגיע לסין, בפברואר 2020 ללבנון, ביוני לאירלנד. בתווך הוא צפוי לנחות שוב בדרום אמריקה.

"הדבר שהכי מבאס אותי הוא להגיע להופעה במקום רחוק, ולקבל לידיים פסנתר ברמה לא מספיק טובה. בישראל הפסנתרים בדרך כלל בסדר גמור, וגם באירופה, אבל בדרום אמריקה אני נתקל לפעמים בפסנתרים גרועים. עם השנים זה הולך ומשתפר, לשמחתי".

• • •

אנחנו נפגשים בפריז, בבית היפה של מנהלו האישי זה ארבעה עשורים, אוליבייה טוסן, בשדרת מאיו המוריקה שבמערב העיר, על שפתו הצפונית של יער בולון. קליידרמן עצמו, שלא מזמן מכר את ביתו הסמוך לגני ורסאי, מתמקם בימים אלה בבית חדש במרכז העיר, ולא שש לחשוף אותו לתקשורת. בחוץ חונה מכונית המרצדס הספורטיבית החדשה שלו.

הוא נועל נעלי ספורט ולובש מכנסיים שחורים פשוטים, חולצה שחורה וסוודר־טרנינג שחור עם רוכסן פתוח למחצה. שונה מאוד מהחליפות המפוארות שבהן הוא עולה לבמות. אחרי כל שנות הכוכבות הוא משדר רושם של אדם צנוע, כמעט ביישן, חסר גינונים ונאיבי, ששמח על ההצלחה המתמשכת ומקבל אותה באהבה, ומתעניין בעיקר במוזיקה.

סמלו המסחרי, השיער הבלונדיני־ג'ינג'י, נמצא במצב סביר, עם הקלשה מסוימת מלפנים. העיניים הכחולות והחיוך הצחור נשלפים בדיוק בזמן ללחיצת היד. לא מדובר במכונת יחסי ציבור מלוקקת, אלא באמן ותיק שיודע לשחק את המשחק. הוא מבין את השאלות באנגלית, אבל מעדיף לענות בצרפתית, אותה מתרגם טוסן לאנגלית.

מתחת לחיוך הנוצץ שלו מסתתר עדיין עצב אישי גדול. לפני כעשור נפטרה בתו הבכורה מוד, שנולדה כשקליידרמן היה בן 18, מאשתו הראשונה רוזלין. "מוד סבלה מבעיות בריאות, בעיות בלב, והלכה לעולמה מהתקף לב פתאומי בגיל 38", הוא מספר, ופניו מאדימים. עיניו נוצצות מדמעות כשהוא מדבר עליה. 

"מובן שזה היה עבורי הלם גדול. הייתי באותו זמן במסע הופעות בכנסיות בגרמניה, והמוזיקה היתה שם לעזור לי, לנחם אותי. גם הקהל, כמובן. הייתי מוקף באנשים שאוהבים אותי, שעובדים איתי, וכך התמודדתי עם המצב, שהיה לי מאוד מורכב באופן אישי".

אפרופו כנסיות, אתה אדם מאמין?

"אני לא אדם דתי, לא אדם מאמין, אבל יש לי כבוד לדת. ולמרות שאני לא מאמין, ההופעות שלי בכנסיות היו דבר מיוחד שעזר לי להסיח את הדעת".

לא עצרת את סיבוב ההופעות בעקבות האובדן?

"לא. הסיפור מורכב, אבל אנסה להסביר אותו. התקיימה חקירת משטרה אחרי מותה הפתאומי של מוד, ולכן ההלוויה שלה נערכה רק כעבור זמן מה. זה מה שאפשר לי לסיים את סיבוב ההופעות. זו היתה תקופה מאוד עצובה מבחינתי, אבל זה עניין מאוד אישי, כך שלא ארצה להרחיב עוד".

אתה זוכר את השיחה האחרונה שלך איתה?

"בוודאי. היינו מדברים בטלפון מדי פעם. מאוד דאגתי לבריאות שלה. באותו זמן נדמה היה שהיא במצב טוב. היא עברה לגור עם בעלה וילדיה בדרום צרפת, ומצב הרוח שלה השתפר בהתאם למצב הבריאותי שלה".

איך הושפעת מהשכול?

"היה לי המזל שיכולתי להמשיך לעבוד, לנגן, להופיע, להיות בתנועה ולא להיקלע לדיכאון שיעצור את הפעילות שלי. מצאתי את הנחמה שלי במוזיקה, בהופעות מול הקהל, לכן היה חשוב לי להמשיך לעשות את זה ללא הפסקה. מבפנים הייתי מאוד־מאוד עצוב, אבל זה לא השפיע על ההתנהגות שלי כלפי חוץ. בחרתי להמשיך קדימה".

יש אמנים שבמצבים כאלה מוצאים נחמה באלכוהול או בסמים.

"אני לא שותה אלכוהול, לא מעשן סיגריות, לא משתמש בסמים מסוג כלשהו, לכן המוזיקה היא באמת ההצלה שלי. אבל, למשל, לא בחרתי לנגן בתקופה ההיא יותר קטעים עצובים".

מוד הפכה את קליידרמן לסבא כבר בגיל 38, והשאירה אחריה בן ובת, כיום בני 24 ו־22, שעימם הוא כמעט לא נמצא בקשר. "הם חיים עם אביהם בחלק אחר של צרפת, ואנחנו לא מתראים הרבה, לצערי", הוא מציין בעצב. "הייתי שמח לראות אותם יותר, אבל החיים מורכבים, וזה לא מתאפשר בגלל העבודה שלי".

יש לו נכד נוסף, בן 13, מבנו השני, פיטר, שנולד מאשתו השנייה, כריסטין. "כשפיטר נולד, הייתי אבא ובעל יותר נוכח בחיי המשפחה שלי. אבל כרגיל, הופעתי בכל העולם, וזה לא טוב לנישואים", הוא מודה בצער.

היית רוצה שמישהו מנכדיך יהיה מוזיקאי?

"לא יודע. לא אדחף אותם לזה. להיות מוזיקאי זה עבודה שקשה לקיים לצד משפחה. אני השקעתי את כל־כולי במוזיקה, לא הייתי הרבה בבית, החמצתי שנים על גבי שנים של אירועים משפחתיים, ימי הולדת, אירועים בבית הספר. הנשים שלי תמיד היו מתאכזבות שאני אינני. מצד שני, הן נהנו מאוד מהכסף שהרווחתי ומהנוחות שהוא סיפק להן. אי אפשר לקבל את הכל. היו שנים שהמנהלים שלי דאגו שאהיה בבית בחגים. בשנים האחרונות גם בחודש הכריסטמס אני מופיע".

• • •

הוא נולד בדצמבר 1953 ברובע סן דני בפריז, בשם פיליפ פאזש (כך הוא עצמו הוגה את שמו), בן בכור לרוברט ולקולט. אחותו אנני צעירה ממנו בשלוש שנים. "אמי היתה עקרת בית ואבי היה מורה לפסנתר, שלימד אותי לנגן מגיל צעיר. הוא ניסה להרוויח כסף, אבל המשפחה שלי חוותה קשיים כלכליים. כדי לעזור בפרנסה נאלצתי לצאת לעבוד מגיל צעיר בבנק, וגם ניגנתי בפסנתר ובאורגן בכל מיני הופעות".

כשהיה בן 12 התקבל לקונסרבטוריון של פריז, ובגיל 16 זכה בפרס הראשון בתחרות נגינה ונחשב כמי שמיועד להיות פסנתרן קלאסי. אלא שאז הוא החליט לזנוח את מוצרט וברהמס והקים להקת רוק, שבה ניגן כקלידן. במקביל סבל, לדבריו, מתזונה לא מאוזנת, ובגיל 17 עבר ניתוח לטיפול בכיב קיבה.

בהופעה. "אם הפסנתר לא מספיק טוב, מדכא אותי לנגן שעתיים. אם הוא טוב, אני נהנה" // צילום: GettyImages

בהמשך ניגן כמלווה של זמרים צרפתים מוכרים, בהם ג'וני האלידיי ומישל סרדו. "אבי הציג אותי בפני כל מיני מוזיקאים שעזרו לי להתקדם. בשלב ההוא של הקריירה הייתי נגן מלווה, לא רציתי להיות בפרונט של הבמה".

את האובדן האישי הראשון חווה כבר בגיל צעיר. "אבי חלה במחלת כליות וסבל ממנה במשך שנים. זה היה לו קשה מאוד. הוא מת בגיל 40, כשהייתי בן 22. לצערי, הוא לא זכה לראות אותי מצליח. זה גרם לאמי, לאחותי ולי להתקרב מאוד זה לזה, ואנחנו מלוכדים עד היום. בשלב הזה אמא שלי כבר לא היתה זקוקה לעזרה כספית שלי, אבל היתה מודאגת מהכיוון שאליו הולכים החיים שלי".

אבל החיים של פיליפ הצעיר הלכו לכיוון החיובי, וכעבור שנה, כשהיה בן 23, הם השתנו לנצח. זה קרה ב־1976, כשניגן את "בלדה לאדלין" בפני המלחין פול דה־סנוויל והמפיק אוליבייה טוסן, שנשאר לצידו עד היום. לשניים היה ברור שמדובר בפוטנציאל הצלחה גדול, וכך נולד ריצ'רד קליידרמן. 

מנהליו החליטו ששמו המקורי, פיליפ פאזש, לא קליט מספיק כדי לפרסם אותו כפסנתרן. קליידרמן היה שם המשפחה של סבתא־רבתא שלו, וכשהשם ריצ'רד עלה - הבינו הנוכחים שעלו על בינגו. 

"זה שם קסום", הוא אומר היום. "שם שאפשר לבנות עליו קריירה. האם הייתי יכול להצליח גם בשמי המקורי? אני לא יודע".

היית רוצה שיכירו אותך גם בשמך האמיתי?

"לא, לא, לא. יש לי את שם־האמן שלי, וככה זה. פיליפ פאזש זה לא שם לאמן שמופיע על הבמה. אני לא שני אנשים שונים, ריצ'רד ופיליפ הם שתי דמויות שמרכיבות אדם אחד. יש אנשים שקוראים לי ריצ'רד ויש שקוראים לי פיליפ, וזה בסדר. בני משפחתי וחברי הקרובים קוראים לי 'פיפי'. המנהל שלי אוליבייה קורא לי ריצ'רד".

התדמית הנצחית שלך היא של "ילד טוב", בחור מוצלח שמביאים הביתה לאמא. איפה החולשות שלך?

"ברור שיש בי פגמים, כמו בכל אחד. אתה רואה, אני גרוש שלוש פעמים, אבל בגדול אני 'ילד טוב', אז למה לקלקל את התדמית?"

איך ההצלחה השפיעה עליך?

"אני מפורסם כבר 40 שנה, אבל אני לא חושב שזה השפיע על האופי שלי בצורה משמעותית. לא על איך שאני חי, לא על איך שאני חושב ולא על מה שאני מרגיש".

הצלחה לפעמים משנה את האגו.

"היא לא ממש שינתה את שלי. כי המטרה שלי היא לא אני. אני רוצה להמשיך להתאמן ולהשתפר בסגנון הנגינה, להיות מקצועי וטוב על הבמה מול הקהל. זה מה שאני מתרכז בו".

במשך עשורים היית מושא פנטזיות של נשים, וגם גברים. איך מתמודדים עם כמויות בלתי נגמרות כאלה של אהבה והערצה?

"אני שמח ומרוצה בחלקי. לפעמים בקונצרטים שלי אנשים מזילים דמעות של אושר בזמן המופע, ואחרי שהוא מסתיים, אני רואה בחורות בוכות מרוב התרגשות. ואני, כל מה שאני רוצה זה לשמח את הקהל ולהראות שטוב לי איתו. זה מביך אותי, כי אני כאמור מאוד ביישן וצנוע. אני לא משוויץ".

בטח נתקלת באינסוף פיתויים והצעות.

"ניגנתי בכל העולם, ואכן היו פיתויים שקשה לעמוד בהם, אבל עמדתי. מדובר במחמאה גדולה, זה מפתיע אותי, אבל מה אני יכול לעשות? אין לי יותר מדי מה לעשות עם זה. אז בסדר, אני מתמודד עם זה. אני עצמי מעריץ אמנים אחרים, כמו צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק, פט מת'יני, ג'יימס טיילור ופול מקרטני, אבל אני לא מתנהג איתם כמו שכמה מהמעריצים שלי מתנהגים אליי", הוא מחייך במבוכה.

"כשאני מופיע בעולם, ומוזיקאים אחרים מופיעים לצידי בטלוויזיה או חולקים איתי במה, הם מתחילים להיות מודעים להצלחה ולפופולריות שלי, ומתחילים לכבד אותי. לפני שנים היה לי קונצרט, ופול מקרטני היה בקהל. זה היה מצחיק, פתאום דפיקה בדלת מאחורי הקלעים, ופול שואל אם הוא יכול להיכנס. זה היה מאוד מרגש. 

"הוא בא לפגוש אותי לפני המופע ואחריו, החמיא לי והזמין אותי להופיע איתו ועם לינדה, שהיתה עדיין בחיים. בשבילי, לדעת שפול מקרטני מכיר את השם שלי, זה מספיק טוב". 

• • •

כשאני שואל אותו מה הסוד המקצועי שלו, הוא מגיב בצחוק נבוך. "יש הרבה פסנתרנים טובים בעולם, ואני לא יודע איך להסביר את ההצלחה שלי. אחד הסודות שלי הוא שאני מופיע כבר כל כך הרבה שנים, עם מלודיות ואינטרפרטציות משלי, שנכנסו ללבבות של האנשים בכל מקום, וזה משהו שאין לי שליטה עליו. זה קרה לי באופן טבעי.

"כשהייתי פסנתרן צעיר לא האמנתי שאעמוד בקדמת הבמה. זה קרה, בלי שכיוונתי לשם או שבניתי על זה. כיום, אנשים שאהבו אותי בעבר באים עם הילדים והנכדים שלהם לראות אותי".

יש גם נטייה מסורתית לזלזל במוזיקה שלך, בטענה שהנעימות שלך מתאימות "ללובי ולמעליות". 

"אני יודע שלאורך השנים קטלגו את המוזיקה שלי כדביקה, קיטשית ומתקתקה מדי. אני מתמודד עם הביקורות האלה, והתשובה שלי היא שאנשים ממשיכים לבוא ולשמוע את הקונצרטים שלי. מי שרוצה לבקר, שיבקר. הקהל מצביע ברגליים, והקהל תמיד צודק בסופו של דבר".

למה אתה מעורר כאלה אמוציות כלפיך?

"מבחינה סגנונית, אני לא מסתדר למבקרים. הם לא יודעים איך לאכול אותי, כי הם לא יכולים לשים אותי במגירה של פסנתרן קלאסי, משום שאני יוצר מוזיקה פופולרית. בעבר זה עצבן אותי, כיום כבר לא".

נעלבת פעם מביקורת ארסית שכתבו עליך?

"כשאני מופיע באולם מול 3,000 איש שבאו לראות אותי, ויושב שם מבקר אחד שלא מרוצה - אני לא מבין למה הוא שונא את המוזיקה שלי. אבל זו זכותו, כמובן. לפעמים יש מבקרים הוגנים, אובייקטיביים, שכותבים את האמת, שהקהל בא ונהנה. הם מופתעים מכך".

מי שעוד מופתעים מרמתו המקצועית של קליידרמן הם מוזיקאים קלאסיים מקומיים, שאליהם הוא חובר בכל מדינה שהוא מגיע אליה. "בכל מקום אני מופיע לצד תזמורת מקומית, שמורכבת ממוזיקאים מקצועיים עם השכלה קלאסית. לפני שהם מגיעים לעשות איתי חזרה, הם קצת מזלזלים בי, צוחקים עלי מאחורי הגב, אבל אחרי שהמופע נגמר הם יוצאים שמחים ומרוצים. אומרים לי כמה הם נהנו מהאיכות של המופע ומבקשים להצטלם איתי".

אחרי כל השנים, אתה עדיין מצליח להתרגש?

"כמובן. אני עולה להופיע מול הרבה אנשים, אבל אין בי פחד. לעומת זאת, אני טרוד וממוקד במופע, כי אני חייב. לפעמים, כמו שסיפרתי קודם, הפסנתר לא מספיק טוב וזה מבאס אותי, כי אני צריך להופיע איתו במשך שעתיים. אבל אם הפסנתר טוב, אני נהנה מהקונצרט. לפעמים אני מקנא בנגנים אחרים שיכולים לקחת איתם את הכלים הפרטיים שלהם לכל מקום".

אתה מרגיש שכיום אתה מוזיקאי טוב יותר מאשר בעבר?

"אני מתאמן בנגינה בין שעתיים לארבע שעות מדי יום. אני עושה את זה כל יום, לא משנה איפה בעולם אני נמצא. יש איתי תמיד מקלדת צמודה שעליה אני מנגן. אז ברור שהיום אני פסנתרן ומוזיקאי יותר טוב מכפי שהייתי אי פעם. ועדיין, מובן שיש הרבה מאוד פסנתרנים שמנגנים הרבה יותר טוב ממני".

למוזיקאים היום קל או קשה יותר בהשוואה לתקופה שבה אתה פרצת?

"היום קשה יותר להצליח. אני גם מכיר כמה מוזיקאים, קולגות שלי, שקשה להם לשרוד מבחינת הקריירה. התחרות קשה, היא גלובלית, בינלאומית, וקשה להתחרות ולהרוויח מספיק כסף כדי לחיות. מוזיקאים שפעם היו מנגנים בהקלטות של זמרים - היום מזמינים אותם הרבה פחות, כי הכל עובד על מחשבים. האפשרויות למוזיקאים־נגנים יותר מצומצמות".

אם אבקש שתציין את ההישג הכי גדול שלך בקריירה, מה הוא יהיה?

"ההישג הכי גדול שלי הוא שגם אחרי יותר מ־40 שנה יש לי עדיין ביקוש. עדיין מזמינים אותי להופיע ברחבי העולם, ואני נוסע ומופיע. למעשה, אני לא יכול להפסיק להופיע, כי מבחינה כלכלית אני זקוק לכסף".

הייתי בטוח שאתה מולטי־מיליונר. אתה עדיין לא מסודר מבחינה כלכלית?

"התגרשתי שלוש פעמים, ובכל גירושים האישה לוקחת לי לפחות חצי ממה שיש לי. זה החוק. שלוש הגרושות שלי חיות בבתים מסודרים שאני מימנתי, ואני צריך להמשיך לרוץ מסביב לעולם בהופעות, כדי שיהיה לי ממה לחיות.

"אני לא יודע כמה הרווחתי עד היום בכל הקריירה, וזה גם לא מעניין אותי. הכסף עצמו פחות חשוב לי, והוא גם לא השפיע עלי. אף פעם לא בזבזתי כסף בצורה ראוותנית. אני צריך שיהיה לי בית לגור בו, מכונית לנסוע בה ושקט ושלווה. לא יותר מזה".

בעבר פורסם שקליידרמן מכר ארבע מכוניות וינטג' יקרות שהחזיק ברשותו. "אני אוהב את הפשטות", הוא אומר כעת. "יש ברשותי ציורי אמנות, אבל הם לא שווים הרבה".

בעבר אמרת שאתה מודאג מכמות המיסים שאתה משלם.

"אני עדיין משלם מסים מאוד גבוהים. המיסוי על אנשים שיש להם כסף בצרפת הוא מאוד גבוה. החלום שלי הוא לשלם פחות מסים".

• • •

חוץ מהמוזיקה הוא אוהב לקרוא אוטוביוגרפיות של אמנים אחרים. "פול מקרטני, כמובן, וגם, למשל, חיים וייץ, הבסיסט והמנהיג הישראלי של להקת קיס. האוטוביוגרפיה שלו מדהימה. אני גם מאוד אוהב סרטים. צפיתי לאחרונה ב'ג'וקר' עם חואקין פיניקס. ראיתי אותו פעמיים בקולנוע, כי הוא מורכב להבנה, ורק בצפייה השנייה הצלחתי להבין מה עובר לו שם בראש. זה סרט מצוין, באמת. נדיר שאני צופה בסרט פעמיים".

בקרוב תחגוג 66. עד מתי תמשיך עם הפסנתר?

"כל עוד בריאותי תאפשר לי. לשמחתי, עד היום לא חליתי בשום מחלה. אני לא מודאג מהגיל. טוב לי איתו, כי יש לי כיום קצת יותר זמן להיות עם סופי ולחלום איתה על משפחה חדשה. אני לא רוצה להיות מהאמנים האלה שמתים על הבמה".

אם מהזיקנה אתה לא מפחד, ממה כן?

"מהתקפות טרור, במיוחד על מטוסים. אבל לישראל אני ממש לא חושש להגיע, אני מרגיש טוב אצלכם". 

asafnevo444@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו