בהפגנה השבוע בכיכר גורן בפתח תקווה היה אפשר להתחבר למחזור הדם של הפוליטיקה הישראלית. מתנהל עכשיו מאבק על הדמוקרטיה, והנוכחים בכיכר ניצבו חד־משמעית בעמדת העליונות המוסרית. להם הכוח, אבל המפגינים נמצאים בעמדה גבוהה יותר. להם המשטרה, וכמו שאמר ורג'יל סולצו בסרט "הסנדק": "אתה מחזיק כל כך הרבה שופטים בכיס שלך, כמו מטבעות של חמישה ועשרה סנט. הגיע הזמן שתתחלק בהם".
אבל להם יש לא רק האגרוף, האגרוף שנטרל השבוע את יונתן אוריך ועופר גולן. להם יש גם את העיתונאים הידועים שמיסדו ביניהם קרטל נוסח "פראבדה", שבאמצעותו מציגות הפרקליטות והמשטרה כתב הרשעה בדעת הקהל נגד נתניהו.
אני מאמין בכל זה, אבל בכל זאת משהו השתנה מהרגע שנודע על מיצג הפרובוקציה של ד"ר מרדכי קידר בסוף ההפגנה. תמיד כשאני מגיע לאירוע כזה, אני מזכיר לעצמי שמוטב להישאר עד הסוף - ועוד קצת. אתה לא יודע מה יקרה. אבל הייתי חייב להעביר את החומר, ושעתיים בפתח תקווה נראו לי די והותר. אז עזבתי את השטח.
למחרת התברר שקידר מצא לנכון להכריז את מה שהכריז על יגאל עמיר והאוניברסיטה היקרה שלו, בר־אילן. היה אירוע מכובד ואף מרגש ברגעים מסוימים, וקידר פשוט פתח את המכנסיים והשתין על הנעל של הרב אלי סדן, או של נואמים רציניים שדיברו לפניו. במקום שהנושא של המחאה נגד התיקים חסרי הפשר יקבל תנופה, הוא קיבל מהלומה שספק אם יוכל להתאושש ממנה.
אבל היתה עוד הפתעה: מאורע מרדכי קידר דווח כידיעה ראשית במהדורת החדשות של השעה 11 בבוקר שלמחרת. זה המון זמן לאחר האירוע. עצם הדיווח כידיעה ראשית בחדשות מצריך הסבר. זה לא־אירוע שהגיע לרמה כזאת שאפילו עמיר פרץ התגלה ומסר תגובה.
לאלה הנלחמים על הדמוקרטיה יש את הלהט כאמור, והם נוטרי הדמוקרטיה, ולא קודמיהם בכיכר שסיסמתם "אשם עד שתוכח חפותו". אבל כנראה דמויות הימין הנלעגות שאותן תיאר אפרים קישון עדיין עובדות שעות נוספות. עדיין דופקות כרטיס. הסופרת גלית דיסטל־אטבריאן היתה הרוח החיה על הבמה בכיכר. מול קהל של אלפים היא אמרה כי "מאחורי הגב קוראים לכם אספסוף. אני גאה להיות חלק ממנו. אתם רואים איך גונבים לכם את הדמוקרטיה מהידיים; אנחנו נשמור על הדמוקרטיה מפניך (שי ניצן)".
"הפעם הם עברו את הגבול", אמר לי בהפגנה בפתח תקווה חמי כהן, בנו של יהושע כהן האגדי. הוא התכוון לטיפול המשטרתי ביונתן אוריך ועופר גולן, ואני בטוח שאחרי מרדכי קידר מצבם החמיר.
האווירה בכיכר לא היתה נפיצה. הנוכחים חווים בדרך עקיפה את הלחץ של מערכת משפטית מסואבת. והעם מרגיש את הלחץ. מי שדיבר בצורה הבוטה ביותר היה נעם פתחי: "זה כבר לא ניסיון הפיכה. חברים, זה כבר קורה. אם בני גנץ מדבר עם נתניהו על רוטציה זאת הפיכה שלטונית. ההפיכה בעיצומה". אובייקט השנאה היה פרקליט המדינה שי ניצן, ועל כמה שלטים צוטטו דבריה של השופטת הילה גרסטל. גלית - "האלוהית", כפי שלחש לי מושיק קוברסקי מלב האספסוף - ציטטה את דבריה: "אני לא יכולה להירדם בלילות כשאני חושבת מי האיש העומד בראש הארגון הזה".
סילוקם של אוריך וגולן מתאים לשיטת הטיהורים. בדיוק כפי שהצליחו לסלק את עורכי הדין מולכו ושמרון. כתבי אישום לא הוגשו, פרשת הצוללות שוקעת במצולות, אבל השניים הורחקו כדי להשאיר את נתניהו חשוף ונטול יכולות דיפלומטיות ומשפטיות.
למה יש תחושה שהתרגיל שעשו לאוריך וגולן מקורו בשופט מלצר? ממש כמה ימים לפני הבחירות נעצר אוריך לחקירה בעוון תצהיר כוזב; מה קרה? הוא אמר שמסיבת העתונאים שערך נתניהו בנושא בקעת הירדן היא אירוע מדיני, ואילו השופט מלצר סבר שמדובר באירוע פוליטי. אכן, ממלצר ועד שי ניצן והפרופסורים בקליניקות המשפטיות זהו דור מחוצץ ומתנשא, שנשמתו הערכית לעוסה וזכויות האדם נתפסות אצלו כעוד חוכמה שבאמצעותה אפשר להילחם נגד כל ימני ומצורע.
האם ד"ר אביחי מנדלבליט הוא אחד מהם? לפני כשנתיים שמעתי אותו מכריז כי "לא ייתכן שלשכת ראש הממשלה תשמש עיר מקלט לעבריינים". אפשר להוסיף: קל וחומר שהפרקליטות לא תהיה בסיס מבצעים לגיחות חבלה בדמוקרטיה, בערכי החופש ואורח החיים הישראלי.
אבי הדיסידנטים
ולדימיר בוקובסקי ניבא את קריסת בריה"מ, תיעב את פוטין והעריץ את רייגן. פרידה
ולדימיר בוקובסקי היה הדיסידנט של הדיסידנטים מברית המועצות. בתחילת השבוע הוא מת בגיל 77. לא ראיתי דיווחים על כך בעיתונות הישראלית. רה"מ נתניהו היה איתו בקשר תקופות מסוימות. הוא סיפר פעם שבשנת 1979 בוקובסקי ניבא שבתוך עשר שנים ברית המועצות תקרוס.
הוא היה אדם עם הרבה השפעה בבריטניה, שם התגורר בקיימברידג', ובארה"ב; אבל לא בישראל. כאן עדיין הסטליניזם, ברית המועצות, הסוציאליזם, נהנים מעיתונות טובה יחסית, ולא אוהבים אנשים כמו נתן שרנסקי ואחרים, כי הם נחשבים לימנים. זאת רמת המוסר בישראל.
בראיון ל"נשיונל רוויו", נשאל בוקובסקי לפני כמה חודשים: "האם אנשים אמרו לך במשך השנים: 'תודה על שאתה עושה את מה שהייתי צריך לעשות אך לא יכולתי או לא עשיתי'?"
בוקובסקי ענה: "היו אנשים שאמרו את זה, אך היו יותר אנשים שחשבו כך. יכולתי לראות את המסר הזה בעיניהם אבל הם לא יכלו לומר זאת בגלוי... כאשר אתה חי במדינה טוטליטרית, אתה לומר לא להיות שיפוטי. אתה לומד להיות זהיר מאוד מפני שאתה יודע שאנשים לעיתים מוצאים את עצמם במצבים חסרי תקווה".
בוקובסקי ברח באמצע שנות ה־70 לבריטניה. הוא מתעב את פוטין, לא מרגיש יותר תחושת אחווה והזדהות לרוסיה. פוטין בעיניו הוא קצין קג"ב סובייטי. "האם תוכל לדמיין דבר דומה בגרמניה?" אמר למראיין. "קצין גסטפו נבחר לקנצלר?"
המנהיג שתלה בו תקוות היה בוריס נמצוב, אבל נמצוב מצא את מותו בקרבת הקרמלין לפני כארבע שנים. המנהיג המערבי שהכי אהב היה רונלד רייגן; לדברי בוקובסקי, הוא היה היחיד שלא בלע את מסע התעמולה של גורבצ'וב. הוא גדל בברית המועצות של ברז'נייב, והיום הרדיפות השונות בארצות המערב, הפגיעה בחופש הביטוי, התארגנות התקשורת כגוף אחיד ודורסני, זה סיפור שמזכיר יותר את ברז'נייב מאשר את סטלין.
לפני שעזב את בריה"מ, כנהוג אז הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. ממש בשנים האחרונות, המשטרה בבריטניה נכנסה לביתו ומצאה על המחשב שלו תמונות פדופיליה. בוקובסקי עצמו וכל חבריו בטוחים שזאת עבודה של הרוסים, שרצו לפגוע בו. היום כדי לחסל מישהו, הוא אומר, "מציגים אותו כסוטה מין. לא כחולה נפש כמו בעבר".
הקול של מרסל
מותה של מרסל ניניו החזיר אותנו לפרשה שעיצבה את המערכת הפוליטית והביטחונית במשך שני עשורים
מרסל ניניו, שנפטרה לפני שבוע בגיל 89, היתה הדמות הידועה ביותר מבין הצעירים היהודים המצרים שהופעלו במסגרת עסק הביש. היא היתה נאה, היה לה סגנון. היא היתה פטריוטית ציונית ללא גבול כנראה בכך שהסכימה להשתתף ברשת ריגול וחבלה של יחידת הסוכנים באמ"ן.
"עסק הביש" הפך לפרשת מפתח. מרסל ניניו ז"ל // צילום: נועם ערמון
אבל אריה קרישק, מחבר הביוגרפיה הגנוזה על אל"מ בנימין גיבלי, אומר ששמע מאברהם דר, מפקד רשת הריגול במצרים, כי מרסל הטילה ספקות במשימה. במסגרת האימונים של הצעירים שנערכו בארץ, מרסל טענה שחלק מהמשימות הן מטורללות. לגבי החלק החבלני, היא טענה שלא קיבלו אימון מספיק למבצעים כאלה.
המודיעין הישראלי השאיר אותם ברמה של מרגלים חובבנים כששלח אותם חזרה למצרים. מספר מצומצם של אימונים, הכשרה בכתב סתר, סיפור כיסוי; הכל בהרבה חיפזון וללא מקצוענות. היא היתה מהבודדים באמ"ן שטענו שכל זה גדול עליהם. היא ניסתה לרמוז שלא כדאי להתחיל עם החבלות.
בסופו של דבר, פרשת עסק הביש מיולי 1954 הפכה לפרשת לבון ועיצבה את המערכת הפוליטית, כמו גם את מערכת הביטחון, משנות ה־50 ועד מלחמת ששת הימים. היא הפכה לפרשת מפתח שמאפיינת פרשות נוספות שהתגלגלו כמו חביות נפץ אל סף דלתנו. בכל הפרשות, החברה הישראלית לא הצליחה עד היום לקבל תשובות ברורות מה קרה ומי אחראי למחדלים.
מרסל וחבריה כילו את נעוריהם במאסר של 14 שנים במצרים, ושוחררו בחילופי שבויים אחרי ששת הימים. האיש שבגד בהם, אברי אלעד (זיידנברג), היה צריך לשבת במאסר לפחות אותו מספר שנים כמוהם אך שוחרר אחרי עשר שנים וירד לקליפורניה. אמר לי אדם שמכיר היטב את הארגונים החשאיים, כי בישראל נהוג להקל ראש ולא להיפרע מאנשים שגרמו נזק כמו אלעד.
ארבעה יהודים שילמו בחייהם על הרפתקת עסק הביש: יוסף כרמונה, שלא היה מעורב כלל בעסקי המודיעין, מקס בינט, ושמואל עזר ומשה מרזוק שהוצאו להורג בתלייה.
מרסל התחתנה בארץ אך לא היו לה ילדים. זה היה סיפור עצוב משום שרצתה ילדים יותר מכל דבר אחר, והעובדה שלא היו לה - לא היתה תלויה בה. היתה תחושה אחרי מלחמת סיני ב־56' כי אפשר לשחרר את אסירי הפרשה בגלל המון השבויים המצרים, שאחד מהם היה הגנרל ששפט את ניניו וחבריה. ראש המוסד ב־67', מאיר עמית, דרש מדיין שהפעם לא יתבצעו חילופי שבויים בלי לשחרר את אסירינו.
לחרוז ולצלוף באותו העט
שיריו הפוליטיים של צור ארליך מתכתבים עם "הטור השביעי" של אלתרמן, ועוד בחרוזים
כתיבת אקטואליה בחרוזים היא ז'אנר קצת ארכאי. אבל מי שרוצה לחזור להיסטוריה של שני העשורים האחרונים, ולא לקבל פריחה, יכול לעשות את זה על ידי קריאה בספרו של צור ארליך, "המדינה הזאת" (הוצאת סלע מאיר).
זה 19 שנה, ארליך מלווה את אירועי השבוע באמצעות טור מחורז בנוסח "הטור השביעי" של אלתרמן. צור, שאותו אני מכיר קצת, הוא אחד המומחים הגדולים לאלתרמן. ברק חרוזיו מהמם, ובכך הוא ממשיך להצדיק את השיר הפוליטי שהוא מפרסם מדי שבוע ב"מקור ראשון".
היכולת שיש לארליך ולפי מיטב ידיעתי לא היתה לאלתרמן היא האמירה האידיאולוגית המורכבת באמצעות חרוזים. בדרך כלל קל יותר להתעסק עם אירוע ממשי. עם איזה אולמרט או שרון, עם אינתיפאדה ואהוד ברק, או ברק אחר ששמו אהרן. אבל ארליך גם מסוגל לבחון את האנטישמיות וההיסטוריה הפלשתינית המזויפת באמצעות טור קצר וצולפני.
לעיתים הקיצור המחורז יוצר את הבהירות, גם המוסרית, כמו הטור "המתחסדים לאיד":
"אפשר לדבר בכל צומת / בגנות השחיתות לבית אולמרט; / אפשר להפיק שלל הדים על גבי השחיתות של קדימה; / אך נא לא לשכוח / בעת החיטוט / היכן כור הכוח של השחיתות:
"היכן שאפשר בגלימה מקומחת / בשליף מתוקשר / באיום חוט ומחט, / ללחוץ אישיות מדינית ולרמוז לה:
"או סוף העולם שלך, מותק - / או שמאלה. / שמה הרשע. שם בלי איתות / נוהגת שררה השחיתות. / אפשר לרקד למפלת רמון, / אפשר לחייך בפרצוף של ירח, / אך רק פלפל חי, שום חריף וכמון / יוכלו להסוות את הריח: / את ריח הפער בין דבר הזימה / הקט, האידיוטי, לבין המזימה / אשר נועדה להרשיע / את מי שביקש להושיע / מידי כת בג"ץ הרודה בכל עת / באותם מתחסדים לאיד.... על כשל רמון־שרון-אולמרט / מוטב להרחיב את האומר / מבלי לנצל לשם כך הצלחה / של מי שמחר יתפור תיק גם לך". (25.05.2007)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
