הודעה נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני: הזמנה לאירוע במכון ון ליר לרגל תרגום ראשון לעברית של שלוש יצירות מן הספרות הטורקית הקאנונית, מאת סופרים מן העבר. אכן התרחשות מסקרנת שראויה לחגיגה. אך לצד המכובדים והדוברים העתידים להשתתף בערב, אין בהזמנה ולו מילה המרמזת על זהות מתרגם או מתרגמת היצירות. והרי עבודת התרגום היא הכוכבת של המאורע, בהיעדר סופר חי להתרכז ולהתרגש סביבו.
ייתכן בהחלט כי דווקא המתרגם ביקש להעלים את שמו מן ההזמנה, אם בשל רגישות אישית או מכורח סודיות בעלת ניחוח ביטחוני. אך אין השערה זו מונעת מן המחשבה להתיק ולנדוד אל מהות הקרדיט עצמו, ואל השאלה שראויה להדהד בנו מעת לעת: האם היצירה הספרותית היא באמת ובתמים מפעל של איש אחד?
אין הכוונה לדיון מסחרי עקרוני המבדיל בין היצירה, שהיא הישות המטאפיזית, לבין הספר, שהוא הישות הפיזית שנחה בכפות ידינו; לא עסקינן במתן זכויות לצורך חלוקת ממון ממכירות עותקים; ההרהור הוא דווקא על טיבן הפילוסופי של מלאכות חשובות שמשודכות לכתיבה מאות בשנים כגון תרגום ועריכה. שהרי הן מלוות את הכותב ומשלימות אותו. אין עוררין על המרכזיות שלו מולן ואין ספק כי בהיררכיה של השלם האמנותי הוא ניצב מעליהן. ועדיין הוא אינו מתעלם מקיומן; אדרבה - הוא כמהּ אליהן ומודע לחוסר האונים שלו בלעדיהן.
בתחום השיפוט של האמנות בכללותה, ההתייחסות לעיתים שונה בתכלית. הרי לא נעלה על הדעת לבקר את עבודת במאי סרט קולנוע ללא התעכבות על זוויות המבט של הצלם. ביצירה המוזיקלית הלהקה היא איבר חיוני. ובאולם התיאטרון, האם נתעלם במפגיע מעמלו של מעצב התפאורה, שבורא מולנו עולם חזותי שייצרב בתודעה?
הבדידות של הכתיבה עלולה להיות הרסנית, ואין להתייחס לאמנים המשלימים את הכותב כאל "קביים" שעוזרים לו לראות אור. הם יוצרים כל דבר, ולעיתים יצירתם כה הכרחית, עד שבלעדיה מגדל הקלפים השברירי של הטקסט היה קורס אל תוך עצמו. במאמרו "הבדידות המהותית", בפתח "הספר העתיד לבוא: אסופה", מתייחס מוריס בלאנשו לרגע שבו מסתיימת מלאכת הכתיבה, אך האמן מתקשה להכיר ביצירתו. "לעולם אין הסופר קורא את יצירתו", הוא כותב, "היא בלתי קריאה בשבילו, סוד שבנוכחותו אין הוא שוהה". בלאנשו מזהיר כי "במרחב שנפתח על ידי הבריאה, אין עוד מקום לבריאה - ולסופר אין אפשרות זולת להמשיך לכתוב את היצירה הזאת בלי הרף" (מצרפתית: מיכל בן־נפתלי).
עלינו לעבור אם כן משיח של יוצר לשיח של יוצרים. שם ייכללו גם אלו שתוחמים את הבריאה, מפיחים בה חיים, משייפים ומלטשים את דמותו של הפסל לאחר שסותת מן החומר הגס. במגע יד הם מעניקים רוח. חשוב לראות אותם שותפים למהלך הגדול. גם אם טבעי שיוותרו בצללים, עלינו לדעת, להכיר ולהפנים: הם שם.