פיסת הנייר שהצילה משפחה שלמה

גופתו של מנהיג ארגון הטרור אל-קאעדה, אוסמה בן לאדן, הושלכה לים בחשאי מנושאת מטוסים אמריקנית ב-2 במאי 2011, ללא ידיעתם של המלחים ששירתו בה, ואחרי שנשטפה ונעטפה בתכריכים אישור העבודה בסנדלרייה, שהציל את משפחת פוקס בשואה: אברהם פוקס בן ה־82 לא שוכח את הרגעים הדרמטיים שבהם הוא ושני הוריו היטלטלו בין חיים למוות בימיה האפלים של השמדת יהודי אירופה. 

ב־19 באפריל 1942, כשהיה בן 5 בלבד, הוכנס אברהם לקרון רכבת דחוס בצ'כוסלובקיה עם הוריו, אנטוניה ומוריץ, לצד סביו וסבותיו, משפחתו המורחבת ועוד יהודים רבים. איש מהנוכחים לא הבין מה עתיד לעלות בגורלם. דלתות הקרון נטרקו ברעש מחריד, שאותו זוכר פוקס עד היום. רגע אחרי שריקת הקטר החלו להישמע צעקות: "היכן משפחת פוקס?" אבי המשפחה, ששמע את הצעקות, מיהר להשיב ודלתות הקרון נפתחו. מוריץ, רעייתו אנטוניה ובנם הקטן אברהם הורדו מהרכבת בזכות אישור עבודה, שהחזיק מעסיקו בסנדלרייה שבה עבד עד לאותו יום. 

"המשפחה המורחבת רק צעקה לנו לרדת במהרה מהקרון. הם הגיעו לאושוויץ, ואיש ממי שהיה על הקרון לא חזר משם. לולא פיסת הנייר הזו ואנשים טובים לאורך הדרך, לא הייתי כאן היום", מספר אברהם ל"ישראל היום". 

פוקס תרם ליד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים" להצלת פריטים אישיים מתקופת השואה את אחד מאישורי העבודה של בעל הסנדלרייה, שהעניקו לו ולמשפחתו את חייהם. אביו, מוריץ פוקס, התגורר עם משפחתו בניטרה, צ'כוסלובקיה דאז, ועבד כסנדלר עצמאי. 

"הכל היה שגרתי"

"עד 1942 גרנו בניטרה, והכל היה שגרתי", מספר פוקס, "בשלב זה ראיתי את הטלאי הצהוב שמבוגרים החלו לענוד, וביקשתי מהוריי שישימו גם לי. הייתי ילד, לא ירדתי לעומק הדברים. אבי עוד עבד באופן חופשי בסנדלרייה שלו, עד שחוקקו חוקים שלפיהם יהודים לא יכולים להחזיק עסק עצמאי". בעל סנדלרייה גדולה סמוכה שאינו יהודי, בשם ג'וזף פריקליר, פנה אל פוקס בבקשה שיעבור לעבוד אצלו ויעביר אליו את הסנדלרייה שלו. 

"אבי הכיר את בעל הסנדלרייה ואת אשתו והם היו ביחסים מקצועיים טובים", משחזר פוקס, "הם העריכו את אבי, שהיה חותך את הגפה העליונה של הנעל מעורות על פי מידות, תופר ואז מעביר לעובדים אחרים. כשנאמר לאבי שלא יוכל להמשיך להחזיק בסנדלרייה שלו, אשתו של בעל הסנדלרייה הגדולה, שהיתה אישה מקושרת מאוד, הלכה לעירייה וביקשה שהציוד ואבא שלי יעברו למפעל שלהם. היא אמרה: 'אנו יודעים שהוא בעל מקצוע טוב ואין לנו כרגע מישהו שיכול למלא את התפקיד הזה. אני חייבת שתיתנו לי את הסנדלרייה ואותו, ואם לא, אני מפטרת את 45 העובדים שלי וסוגרת'. היא היתה כריזמטית ומעין פוליטיקאית. בעירייה נתנו לה מכתב, ובתוך יומיים העניין סודר". 

עוד בנושא:

גרמניה הכירה באלפי ניצולי שואה מרומניה

קרא כתבה ב"ישראל היום" - וזיהה את עצמו כנער בגטו לודז'

נתניהו: "ממשלת גרמניה תיתן תוספת של מאות יורו לניצולי שואה"

באחד הימים הגיעו סלובקים אל בעל הסנדלרייה ואמרו לו שאינו יכול להמשיך בהעסקתו של פוקס, מאחר שכל היהודים ייקראו להתייצב בתוך יום־יומיים וישולחו מהמקום. 

"בעל הסנדלרייה אמר לאבי, 'אני לא אתן לקחת אותך. לא נרשה שזה יתבצע'. אבי רק אמר שישמח שהם יעשו משהו, והלך הביתה לארוז. יצאנו כולנו מהבית, צעדנו, בעוד השכנים מסתכלים עלינו מהבתים ואיש אינו מציע עזרה".

באפריל 1942 הועלתה משפחת פוקס עם כל יהודי העיירה על רכבת, שהובילה יהודים מצ'כוסלובקיה לאושוויץ. אלא שבאותו זמן בדיוק מיהרה אשתו של פריקליר אל העירייה וטענה שיש בידה אישור להעסקת עובד חיוני והיא דורשת אותו בחזרה, כי בלעדיו אין לה עבודה לאחרים והמפעל ייסגר. הפקיד הסלובקי במקום חתם על אישור. בני הזוג פריקליר רצו עם הפועלים, הגיעו אל הרכבת ברגע האחרון והחלו לחפש את פוקס. 

מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו // צילום: אי.אף.פי

"הם הגיעו לתחנה ואמרו שיש על הקרון אדם שהם צריכים. הם עברו קרון־קרון, דפקו וצעקו 'איפה משפחת פוקס?' ככה הלכו ודפקו עד שהגיעו לקרון שלנו. אבי קפץ וצעק. פתחו את הקרון והוציאו אותנו - את אבי, אמי ואותי. המשפחה המורחבת דחקה בנו לצאת מהר מהקרון, וזו בעצם הייתה הפרידה מהם", מוסיף פוקס. 

לדבריו, "אני לא הבנתי באותו רגע את המשמעות של הרגע הזה, של הנייר הזה. הם הצליחו לחלץ אותנו משם. אף אחד לא ידע לאן נוסעים. אני זוכר בעיקר תחושת חוסר ודאות מוחלטת". 

המשפחה חזרה לעיירה, ופוקס האב חזר לעבודה. בעל המפעל הבין כי מדובר באישור זמני, וכי עליו לדאוג לאישור פורמלי. הוא פנה למשרד הכלכלה בברטיסלבה במכתב מפורט, המסביר את חיוניותו של פוקס למשק הסלובקי. שר הכלכלה הסלובקי שלח אישור העסקה לתקופה של חצי שנה, שבו נכתב כי בתקופה זו על פוקס ללמד עובדים במפעל את עבודתו המיוחדת ונאמר לבעל המפעל כי לאחר מכן פוקס יגורש. 

מפקדה של הצבא הרוסי

בדרך זו הצליח בעל המפעל לחדש את האישורים ארבע פעמים בסך הכל לתקופה של שנתיים, בשנים 1944-1942. כעבור פרק הזמן הזה פג תוקפו של האישור, והוא לא היה בעל ערך. האב מוריץ המשיך בעבודתו בסנדלרייה, והאם אנטוניה והילד אברהם נאלצו להסתתר עד שבשלב מסוים שניהם נתפסו ונשלחו לאושוויץ.

אישור העבודה // צילום: ארכיון יד ושם

סמוך למועד שבו הצבא הרוסי הגיע לצ'כוסלובקיה, האב, שחשש כי הנאצים יהרגו אותו, ברח לכפרים דרך השדות והסתתר באסם עד שהגיעו למקום החיילים הרוסים. לאחר השחרור חזר לביתו וגילה שהמקום הפך למפקדה של הצבא הרוסי. לאחר כמה ימים הגיע לידיו עיתון שבו נכתב על בית יתומים. אחד הילדים שהוזכרו בכתבה היה בנו אברהם, ששהה בבית חולים. 

זמן קצר לאחר מכן גילה מוריץ כי רעייתו אנטוניה ניצלה ממחנה ההשמדה אושוויץ. המשפחה התאחדה מחדש, וכעבור שנה נולדה למשפחת פוקס בתם רחל. אברהם חזר לבית הספר וב־1949 עלה לישראל עם עליית הנוער, כשהוא בן 12 בלבד. משפחתו עלתה לארץ לאחר שנתיים. אברהם עבד במוביל הארצי, שירת בחיל ההנדסה והקים עם רעייתו רינה, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים, משפחה לתפארת ובה ארבעה ילדים ושמונה נכדים. 

למסירת חפצים, מסמכים, תצלומים ופריטי אמנות במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" של יד ושם, אפשר לפנות בדואר האלקטרוני: 

collect@yadvashem.org.il או בטלפון 02-6443888

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו