אורי כהן (71) הספיק בחייו לפקד על מוצב בתעלת סואץ במהלך מלחמת ההתשה, להיפצע קשה מאוד לפני הפסקת האש, לעבור שיקום ארוך של משרד הביטחון ולנהל במשך 33 שנה את הספרייה לעיוורים בנתניה, ולהקים ספרייה נוספת בתל אביב באותה עת.
העשייה שלו לא נפסקה עם יציאתו לגמלאות, וכעת העיוור שדחף דורות של עיוורים לקריאת ספרים, מוציא בעצמו את ספרו השני, "ננה" שמו, וזאת אחרי ספר אוטוביוגרפי שיצא לאור גם הוא בהוצאת פרדס ונמכר היטב.
היום יעניק משרד הביטחון לכהן את אות "המופת השיקומי" - אות ההוקרה היוקרתי שמעניק אגף השיקום במשרד לנכי צה"ל שעברו תהליך שיקום יוצא דופן ומנהלים חיים מעוררי השראה.
כשאורי כהן מספר על הדחף הראשוני שלו אל התחום, הוא מגלה כי העיוורון הוא שהביא אותו אל תחום הקריאה. "אלמלא הפציעה, מסע חיי היה נראה אחרת", הוא אומר, "אבל אחרי שאיבדתי את מאור עיניי, עשיתי תואר, עבדתי קצת במשרד הבריאות והפכתי למנהל הספרייה לעיוורים. במסגרת זו דחפתי את כל חבריי העיוורים, צעירים כמבוגרים, לקרוא. דרך קריאה אתה מתרחב, מרחיב את העולם שלך, ולכן חשוב שעיוורים יקראו".
תיאורי הנוף בפרובאנס נכתבו על ידי עיוור. כפר בפרוסאנס // צילום: אורן בן חקון
ספרו השני של אורי הוא רומן שעלילתו מתרחשת במקביל בישראל ובצרפת. הדבר המיוחד בספר הוא תיאורי הנוף, שמעניקים לקורא תחושה שהוא עם גיבורי הסיפור בפרובנס. "מעניין אותי אם אנשים רואים בכלל ישימו לב שאת הרומן כתב אדם לא רואה. בכתיבה שלי אני כלל לא מוותר על המקומות וההבנה וההכרה שלהם. ביקרתי בצרפת בכל האתרים כמה פעמים".
כהן מגלה כי רעייתו סייעה לו בהליך שקדם לכתיבה, כלומר בתיאור האובייקטים שעליהם כתב. "אשתי ליוותה אותי ותיארה לי אותם, למדתי אותם חוויתי אותם. גם האתרים בארץ שאני מתאר מוכרים לי היטב ואני ממש מכיר מקרוב. אני עוסק מאוד בפרטים, מכיר לעומק כל דבר שאני מתאר, ולדעתי אני מתאר חוויות עמוקות שלא תמיד אדם רגיל שם לב אליהן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
