מרסל ניניו, המרגלת מפרשת "עסק הביש" נפטרה בגיל 90. ניניו נולדה בקהיר בשנת 1929. בשנות החמישים היא גויסה לחוליית ריגול של המודיעין הישראלי שפעלה במצרים. החוליה הורכבה מ-13 יהודים שגרו במצרים. החוליה נועדה לערער את שלטונו של המלך פארוק, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל. החוליה המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצרים.
שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה באמצע שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים ולמנוע את פינוי הצבא הבריטי. ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו.
ב-14 ביולי בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של אחד מחברי החוליה, שנעצר במקום. בעקבות המעצר הזה הצליחו המצרים לאתר את כל חברי החוליה, לעצור אותם ולהעמיד אותם לדין.
ראשי החוליה, משה מרזוק ושמאול עזר נידונו למוות והוצאו להורג בתליה. ניניו היתה אחת משני "נידוני קהיר" ונשלחה ל-15 שנות מאסר. זה היה העונש החמור ביותר שהוטל על אישה במצרים עד אז. ניניו היתה כלואה במצרים במשך 14 שנים בין השנים 1954 עד 1968, אז שוחררה במסגרת עסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים.
לאחר שחרורה הוענקה לה דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ובהמשך למדה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 הכירה ניניו את בעלה, אלי בוגר, והם התגוררו בהוד השרון. בשנת 1988 הדליקה משואה בטקס יום העצמאות ה-40 למדינת ישראל. מחר היא תובא למנוחות. ראש המוסד, יוסי כהן, צפוי לשאת הספד בהלוויה.
מי נתן את ההוראה?
הפרשה הביאה לזעזוע בישראל ובמערכת הפוליטית והביאה בסופו של דבר להחלפת שר הביטחון פנחס לבון. ראש הממשלה משה שרת לא היה מעורב בפעילות ואף לא ידע עליה. הרמטכ"ל משה דיין, הצליח להתחמק מקישור אליה כי שהה בחו"ל בתקופת הפעולות. שרת הקים ועדה לברר מי האחראי לתסבוכת במצרים כאשר החשד הופנה כלפי שר הביטחון לבון. הוועדה לא הצליחה לקבוע מי האחראי. היא כתבה במסקנותיה, שהוגשו לראש הממשלה בינואר 1955: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".
מסקנות הוועדה הובילו למבוי סתום. לבון, אשר טען שקציני צה"ל עשו יד אחת בוועדה כדי להפלילו, דרש מראש הממשלה לפטר ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, כתנאי להישארותו בתפקיד שר הביטחון. שרת סירב לערוך שינויים בצבא ובמשרד הביטחון כדי שלא יתפרשו כלפי חוץ כהודאה של מדינת ישראל באחריותה למעשים במצרים, ודרש מלבון להישאר בתפקידו ללא תנאים. בפברואר 1955 התפטר לבון מתפקידו ובמקומו מונה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר דוד בן גוריון. כאשר הסיבה הרשמית להתפטרותו הייתה: "בשל תביעות שונות מצד לבון לשינויים שונים במערכת הביטחון אשר לא נתקבלו על ידי שרת".