המקוואים באים

יריב פלג

צילום: יהושע יוסף

אין כמעט ישראלי שלא מכיר את שדרת דקלי הוושינגטוניה, המזדקרים משני צידי הדרך המוליכה לבית הספר החקלאי מקוה ישראל, בולטים לעיניהם של הנוסעים בכביש 44 וכמו מתריסים "אנחנו היינו כאן קודם".

והם באמת היו כאן קודם, עוד משנת 1921, אלא שכבר 50 שנה לפניהם הוקם המוסד שעל הכניסה (הישנה) אליו הם מסוככים. המוסד, שהוקם בשנת 1870 על ידי קרל נטר וזכה לביקוריהם של שועי עולם כגון קיסר גרמניה וילהלם השני - שנפגש בשנת 1898 תחת עצי הוושינגטוניה עם בנימין זאב הרצל - מציין בימים אלה 150 שנים להיווסדו.

"אלמלא הוקם מקוה ישראל - ספק אם היתה קמה מדינת ישראל", אמר ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, ואין מתאימים יותר מלהתייחס לאמירה זו מאשר בוגרי מחזור כ"ט, שהחלו את לימודיהם במקום בשנת 1946 וסיימו אותם מעט לאחר קום המדינה, כשהם משתתפים כתלמידים באופן פעיל במלחמת השחרור.

פגישת המחזור שאנו מקיימים לרגל ציון 150 השנים להקמת מקוה ישראל מזכירה מעט את הסצנה האלמותית "האחים דוברובסקי" מהסרט "כבלים" של אריק איינשטיין זצ"ל. החבר'ה, בני 88 שכוחם במותניהם, לא נותנים לעובדות לבלבל אותם כשהם מפליגים בסיפורי ההווי הלימודי בבית הספר ובמור"קים מסמרי שיער מתקופת הכרזת המדינה ומלחמת השחרור.

"היינו תלמידים חיילים"

בני המחזור שהתכנסו כאן הם - קחו אוויר - החקלאי זאב זהבי "המכונה רג'יב, או הפוך"; שחקן התיאטרון אורי לוי; טייס הקרב בחיל האוויר וקברניט אל על לשעבר עובדיה נחמן; חבר קיבוץ יזרעאל אילון הלוי; "הביטחוניסט" אהוביה ארליך; הדוקטור למוזיקולוגיה אבנר בהט; החקלאית מרים אלגביש ("אז יוסילבסקי"); מייסד בית ספר השדה הראשון בארץ בעין גדי ומי שהקים ועמד בראש המועצה לשימור אתרים יוסי פלדמן; "העולה החדש" ("הגעתי מפולין בגיל שנה") אריה בן יהודה; והעיתונאי, המשורר ויוצר הסרטים עודד קפליוק.

"אני לא יודע לגבי השאר", פותח אורי לוי, "אבל על עצמי אני יכול להעיד שהייתי במקוה, אבל לא למדתי במקוה". אז מה באמת לגבי השאר? כולם מהנהנים בהסכמה.

הם הגיעו למקוה בשנת 1946, כשהיו בני 14, ובתום הלימודים המשיכו להכשרה בכנרת, לתקופה קצרה בקיבוץ תל גזר שעל יד לטרון ומשם לגרעין בקיבוץ יזרעאל. רובם לא נשארו בקיבוץ ופנו איש לדרכו בחיים, שקצרה היריעה מלפרטה כאן, וכיום היחיד מאלו שנשארו בקיבוץ ועדיין בחיים הוא אילון הלוי. 

התקופה הזכורה ביותר מבחינתם במקוה היא כאמור תקופת מלחמת השחרור. לאחר שהכיתות שמעליהם גויסו, נותרו בני הכיתה כתלמידי כיתה י' - יחד עם העובדים המבוגרים וסגל המורים - להגן על המקום שחלש על הדרך מזרחה לירושלים ודרומה לנגב, וסבל מהצקות בלתי פוסקות מצד ערביי תל עריש הסמוך.

"לפני מלחמת העצמאות נשבענו להגנה וכשפרצה המלחמה, הכיתות שמעלינו התגייסו אז אנחנו החזקנו את המקום. היינו תלמידים חיילים", מספר אהוביה ארליך. "צחוק בצד", מתפרץ עודד קפליוק, מחבר השיר "מקוה ישראל - מורשת אהובה" המתאר את החיים במקוה. "כל מה שעשינו, חשבנו שזאת הגאולה", הוא ממשיך, "הלכתי עם אחד העובדים המבוגרים להוציא גזר מול תל עריש ואנחנו שומעים מעלינו 'וום!', ירייה. הירי התקרב ובסוף כדור אחד פגע לעובד שהיה איתי במגף ובנס יצא מהצד השני בלי לפגוע בכלום. הם ירו עלינו במכונת ירייה כדי להגדיל את טווח הירי.

"עד היום, הזיכרון הכי חשוב שלי הוא זה שאני יודע לחימת קפא"פ ואיך לפרק תת־מקלע סטן בלילה. כשהלכנו לשמירה ספרו את הכדורים שלנו, היו 15 כדורים לכל עמדה, וגם כשחזרנו ספרו אותם. אם היה חסר כדור - מי שאיבד אותו נקנס בשילינג".

השמירות במהלך המלחמה היו מתבצעות ברביעייה, שני תלמידים, עובד ומורה. "אחד המורים, אדם ידוע בשם קפולר, שאל אותנו 'אתם מבינים בפצצות?'" מספר זאב זהבי, "וכשאמרנו 'כן, התאמנו עליהן', הוא אמר, 'אם למדתם כמו שאתם לומדים על ירקות, עדיף שתשימו את הפצצות מתחת למיטה".

"צריך להבין שכל הארץ היתה חזית", מוסיף אורי לוי, "ומקוה היתה במרכז הארץ כשמצד אחד יפו ותל עריש ומהצד השני הכפר יאזור. כל התנועה לירושלים ולדרום עברה דרך מקוה".

מי שנזכר דווקא בתקופה שלפני המלחמה הוא אריה בן יהודה, שמספר כי "באימונים להגנה ירינו ירי חי", ונקטע בצעקות מצד כולם: "לא ירינו!". בן יהודה לא מוותר. "ירינו חי!" הוא מתעקש, "וכששמעו אותנו הבריטים הגיעו על משוריין ממשטרת חולון, אבל הספקנו לקבור נשקים בבור. הבריטים חיפשו תחמושת על גופינו, ולי היתה חגורה צבאית והסתרתי כדורים מתחתיה. מאחור היה לי חור במכנסיים והשוטר הבריטי קרע לי אותם. יום שלם הלכתי עם סיר על התחת כדי להסתיר..."

אחד מאנשי מקוה המיתולוגיים של אותה תקופה היה מפתח כלי הנשק של ההגנה והפלמ"ח דוד ליבוביץ, שעל שמו קרויה הדוידקה המפורסמת. "היתה לי הזכות להיות עוזר שלו כשיצאנו לניסוי של הדוידקה", נזכר יוסי פלדמן, "איך שאנחנו יוצאים ממקוה מגיע מולנו משמר בריטי. הם שאלו אותנו 'לאן?' ודוד אמר להם שיצאנו לתקן באר שהתקלקלה והוסיף 'הנה הצינורות', כשהוא מראה להם את צינורות הדוידקה.

"אחרי זה הגענו לחולות, עמדנו 15 מטרים מהדוידקה ומשכנו את הנצרה בעזרת חבל. הפגז עף למרחק של כ־80 מטרים בסך הכל וחשבנו אוי ואבוי, אבל דוד קפץ משמחה. אמרנו לו, 'הפגז לא הגיע למטרה', והוא ענה 'אתם טועים, מסלול הפגז היה טוב וכעת רק צריך להתאים את כמות חומרי הנפץ כדי להגדיל טווח'. בניסוי השני הפגז הגיע כבר ל־800 מטרים. אגב, היום כולם יודעים שנשק הזה קבע במידה לא מעטה את גורל המלחמה".

לפלדמן, שמסיים בימים אלה לכתוב ספר עב כרס על מקוה ישראל ועל עלילותיו ועלילות בני כיתתו בה, יש סיפור נוסף על תקופת המלחמה שסיומו היה מוצלח פחות, או שמא יותר - תלוי איך מסתכלים.

"במהלך המלחמה הפציצו את מקוה מהאוויר", הוא נזכר, "ואני בדיוק הייתי בדרכי מגן הירק, נוהג בעגלה עמוסה שהיתה רתומה לפרד. ההדף מהירי, שהיה ממש קרוב אלי, העיף אותי לתוך ערימת הירק בעגלה ורק בנס הצלחתי לצאת מזה שלם. כשהתאוששתי מעט הלכתי לבדוק מה עם הפרד וראיתי שהוא חטף רסיס ונהרג".

"לא גנבנו, סחבנו"

לא רק מלחמה חוו החבר'ה במקוה, ולא רק זיכרונות מהשמירה או מהירי עליהם הם נושאים בתרמילם, אלא גם סיפורים מצחיקים מהווי הפנימייה החקלאית במקום.

"היה לנו שיר יפה שנהגנו לשיר", מספר אורי לוי, "'יש בארץ מקום יפה - מקוה ישראל, ג'ינג'י המנהל, כסף משלמים, אוכל לא נותנים'. תמיד היינו מתלוננים על האוכל וכדי להשלים את החסר היינו סוחבים תרנגולות. קופצים לתוך הלול, תופסים תרנגולת ומבשלים אותה. יום אחד תפסו אותנו וכשאמרו 'בסך הכל סחבנו תרנגולת', המורה שתפס אותנו אמר 'ארור האיש שהמציא את המילה סחיבה, גניבה היא!'"

סיפור נוסף תורם אילון הלוי, שנזכר בכך ש"במקוה היו למעשה שני בתי ספר תיכון, חילוני ודתי, אבל כל התלמידים עבדו בחקלאות. יום אחד הגיע סדרן העבודה של בית הספר הדתי לרפת ולא שם לב לבור השפכים, שהיה מכוסה במעט קש. הוא נפל פנימה וכמובן שהשמחה היתה רבה. לאחר מכן גם עגלה קטנה נפלה לתוך הבור, ואז אמר המורה שלמה סגל, אחראי הרפת, 'אם נפלה עגלה, צריך לבנות גדר מסביב לבור'". 

כשהם נשאלים על המשמעות העמוקה של הלימודים והשהות במקוה, הדעות נחלקות. "זו חברה ייחודית", אומר עובדיה נחמן, "בשום מסגרת אחרת לא היינו יכולים להיות חבורה כזו. עד היום אנחנו בקשר".

"באנו למקוה ללמוד חקלאות כדי לצאת להתיישבות, זו היתה המהות של המקום", מדגיש יוסי פלדמן, "קראו לזה אז 'לצאת להגשמה', כי ההתיישבות היתה הדבר הדומיננטי אז בארץ, והיא שנתנה את הטון וקבעה את גבולות המדינה. אז המימוש הלאומי היה חשוב מהמימוש האישי. היום כל אחד מחפש איך לממש את עצמו, אנחנו חיפשנו איך לשרת את הצד הלאומי".

זאב זהבי חלוק עליו מעט ואומר, "אבל היינו גם קצת כמו עדר... אם היו אומרים לנו לקפוץ מהמגדל היינו קופצים", אולם פלדמן משיב: "אבל המנהיגות של אז היתה מנהיגות. בן־גוריון, ישראל גלילי, יצחק בן אהרן, כל אחד מהם היה יכול להוביל אחריו צבא.

"אגב, המנהל אליהו קראוזה התנגד לגרעינים שהלכו לקיבוצים יחד. הוא אמר שבוגרי מקוה צריכים להתפזר בכל הארץ ולהפרות אותה. בכלל, כל מורה במקוה היה אישיות. שמונה מורים קיבלו פרס ישראל".

מנכ"ל כפר הנוער החקלאי מקוה ישראל בימים אלה, רונן צפריר, שומע את הדיון ותורם את חלקו. "מאז הקמת המקום עוסקים בכפר הנוער החקלאי מקוה ישראל בפיתוחו של הישראלי החדש", הוא מדגיש, "בזכות עשיית בוגרינו הוקמו בארץ 50 יישובים. אנחנו מחנכים לתפיסה חדשנית של כיבוש המרחב והאדמה בשלום, בעזרת בוגרי בית הספר שלמדו חקלאות עברית שהיתה חדשנית לאותה תקופה.

"כיום לומדים במקוה ישראל כ־2,000 תלמידים - קהילה מגוונת של גני ילדים, בתי ספר יסודיים, תיכונים, פנימיות, מכינה קדם־צבאית וסטודנטים. תשעה ענפי חקלאות מסורתית ומתחדשת מהווים חלק משגרת חיי הקהילה בכפר, והתלמידים שותפים בעשייה החקלאית כחלק מתוכנית הלימודים של משרד החינוך והמינהל לחינוך התיישבותי. בשנה זו אנו חוגגים 150 שנות ציונות, חינוך, חקלאות, מורשת וחדשנות ומוקירים את הערכתנו לבוגרים ולצוות, שתרמו לתקומת ישראל".

התלמידה היחידה במפגש, מרים אלגביש, אומרת כי "הלימודים במקוה היו חוויה לכל החיים, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה לימודית". היא מתייחסת גם ליחס המגדרי הראוי לציון במוסד ומדגישה כי "היינו ארבע בנות בכיתה וגרנו בחדר אחד. התייחסו אלינו כאל שוות בין שווים בכל דבר".

אהוביה ארליך שומע ומהנהן בהסכמה. "אני הייתי התלמיד האחרון שהתקבל למחזור כ"ט", הוא מוסיף בחיוך, "ובגלל שקוראים לי אהוביה החבר'ה חשבו שמגיעה עוד בת וקצת התאכזבו".

"אחד הדברים החשובים שקיבלנו במקוה הוא ערכים לחיים", מסכם אורי לוי, "ערכים של אמת, חברות. אני זוכר למשל את התקופה שבה הגיעו חבר'ה מעליית הנוער ואנחנו פינינו להם את החדרים ועברנו לגור באוהלים.

"בקיצור, עד היום מקוה חוזרת אלי בחלומות, וזה לא סתם. זו היתה תקופה מאוד חשובה בחיי ובחיי כולנו. המקום הזה שינה לנו את החיים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו