"רוסיה מנסה לתפוס ישראלים כל הזמן"

כ־30 שנים לאחר סיומה, נראה שהמלחמה הקרה חוזרת. לא רק בין רוסיה לארה"ב - על כך בעוד רגע - אלא גם בין רוסיה לדמוקרטיות מסוימות במזרח התיכון. שבע שנות מאסר וחצי שנגזרו על נעמה יששכר, אשר נעצרה במוסקבה לפני כחצי שנה ובתיקה גרמים בודדים של קנאביס, יוצרות לרגע את הרושם שהקרמלין רואה גם בישראל יריבה מרה. ברוסיה דיווחו ביובש על הפרשה, כאילו אינה נוגעת להם כלל, אבל אין ספק: מאחורי הקלעים הכל שונה, ורוב הציבור בארץ לא רואה אלא את קצה הקרחון. 

"כל מה שאפשר לעשות כדי לשחרר את נעמה יששכר, ישראל כבר עשתה", אומר צבי מגן, שכיהן כשגריר ישראל באוקראינה וברוסיה, עמד בראש "נתיב" והיום משמש חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, "עכשיו השאלה היא מה רוסיה רוצה. מי שיזמה את המהלך הזה, ההתקפי למעשה, היא כמובן רוסיה. יש כנראה מתח ביחסים הדו־צדדיים, כי זה לא אירוע בודד. יש אירועים שונים עם מסרים כאלה ואחרים של עלבונות".

אחת הדוגמאות לעלבון כזה, לפי מגן, היא ביקור ראש הממשלה נתניהו בסוצ'י בחודש שעבר, "עם ההמתנות הארוכות והדברים שאמרו לפמליה. אם מחברים את כל הדברים יחד, מקבלים תמונה שלפיה לא הכל חלק ולא הכל שקט בממלכה הזו".

העונש לנעמה יששכר, לטענתו, "הוא לא החלטה משפטית, הוא החלטה פוליטית־מדינית שבאה כהנחתה או כהנחיה לבית המשפט. בית המשפט הוא כלל לא שחקן פה. המגרש המשפטי או החוקי הוא טכני בלבד. לכן מישהו יוכל לעשות את זה, חרף הפניות של הנשיא וראש הממשלה. הציבור בארץ תוסס, הרוסים יודעים את זה, והם יתקעו לנו 'אצבע בעין'".

מה הכוונה שלהם? רק לקבל את הפצחן בורקוב שנאסר בארץ, או יותר מזה? 

"במינימום - היא (נעמה יששכר; ד"ב) בת ערובה להחלפות. לחומרה - הם רוצים משהו נוסף, מדיני, בגלל היחסים הגרועים. אחת הסיבות יכולה להיות התמודדות פנימית בתוך רוסיה; זו לא פעם ראשונה שעל חשבוננו פותרים את הבעיות בין המערכות השונות. 

"כל מה שאפשר לעשות, נעשה". נעמה יששכר

"אם הם לא רוצים משהו, זה גרוע מאוד - סימן שהם מחפשים משבר. רוסיה אמנית ביצירת משברים. כל מדיניות החוץ שלה בנויה על ניצול ויצירת משברים, כמו סיפור המטוס לפני שנה. בשורה התחתונה, מבחינת הילדה, במוקדם או במאוחר ישחררו אותה. לא ימשכו את זה מעבר למינימום ההכרחי. ככל הנראה זה יקרה בתוך ימים או שבועות, עד חודשים אחדים. הרוסים ניסו, ומנסים כל הזמן, לתפוס אזרחים ישראלים". 

סופי קובזנצב, שביצעה מחקרים על רוסיה באוניברסיטה העברית, מחזקת את דברי מגן. "רוסיה תמיד ידעה 'לדקור' בנקודות הנכונות כדי להחזיר שבויים שלה, והשיטה מימי בריה"מ כלל לא השתנתה", היא קובעת, "רוסיה יודעת להשתמש בפוליטיקה שלה טוב מאוד ולהגזים בשנות המאסר שהיא נותנת כדי להשיג בחזרה את אנשיה. לדוגמה, לפני כחודש הרוסים עשו עסקת חילופי שבויים עם אוקראינה, שבה אחד המשוחררים מהצד של הרוסים היה אולג סנסוצוב, במאי סרטים אוקראיני שהשמיע ביקורת משמעותית על רוסיה. הוא קיבל 20 שנה כאסיר פוליטי. עונש מאסר דומה ניתן בדרך כלל על מקרי רצח". 

סנקציות כואבות 

בין שנעמה יששכר תצא בקרוב לחופשי ובין שהגרוע מכל עוד לפנינו, המלחמה הקרה האמיתית בימים אלה ניטשת, כאמור, בין רוסיה לבין ארה"ב. ציפיותיה של מוסקבה מוושינגטון נכזבו כנראה סופית, לאחר שלא היה שינוי מהותי לטובה מבחינתה של הראשונה. השנתיים האחרונות היו בסימן גירוש הדדי של דיפלומטים, מחלוקת חריפה לגבי המדיניות בסוריה והמשך הסנקציות בעקבות כיבוש חצי האי קרים. השיא - לפחות בינתיים - נרשם באוגוסט האחרון, עם פרישת ארה"ב מהסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני (ה־INF) שנחתם ב־1987. וכאילו זה לא הספיק, בחודשיים האחרונים ביצעה ארה"ב ניסויים בטילים בליסטיים בין־יבשתיים, מהלך שהעלה את מפלס החרדה במסדרונות הקרמלין. מסיבה זו, הורה פוטין לראשי התעשיות הביטחוניות ולמערכת הביטחון לפתח מערכות נשק חדישות, שבעת הצורך ייתנו מענה לאלו של ארה"ב.

"מבחינה בסיסית, אפשר לקבוע שאנחנו נמצאים במלחמה קרה חדשה", אומר מגן, "רוסיה, מטעמיה שלה, רואה בארה"ב יריב שמאיים על האינטרסים שלה, אולי על קיומה. אבל ארה"ב לא לבדה: היא עומדת בראש המערכת המערבית, שכוללת את נאט"ו ואת האיחוד האירופי. גורמים אלה מתנהלים בדרך שמאיימת על האינטרסים הרוסיים. לרוסים יש אינטרסים משלהם; בין השאר, הם שואפים לשקם את מעמדם המעצמתי, הם פעילים בזירה הבינלאומית באופן די נמרץ, ואנחנו מרגישים אותם פה באזור. כל אלו הן סיבות לחיכוך ולעימות, ובשנים האחרונות אנו עדים לסוג של עליית מדרגה לכיוון של גיבוש מסגרות בינלאומיות גדולות, למשל של רוסיה עם סין ועם איראן". 

האם לדעתך רוסיה תמשיך לקדם מדיניות כוחנית, או שדווקא תשאף להרגיע את המצב? 

"שאלה טובה, ואין לה מענה חד־משמעי. רוסיה די נמצאת במצוקה. יש עליה לחצים קשים מאוד, כמו הסנקציות המערביות מאז כניסתה לעניינים האוקראיניים. אני מזכיר שהיא כבשה את קרים, שהיה שטח אוקראיני, ומובילה למעשה מלחמת אזרחים (במזרח אוקראינה; ד"ב) בהשתתפותה העקיפה. כל זה הביא לסנקציות נשכניות בהחלט שמופעלות עליה זה חמש שנים. לכן רוסיה נמצאת במצוקה כלכלית. 

"הרוסים יודעים שהמקרה מעורר תסיסה". השגריר לשעבר צבי מגן // צילום: גדעון מרקוביץ'

"יש עליה לחצים גם מבית: בזמן האחרון ראינו כל מיני ביטויים נגד הממסד. מצד אחר, יש שם מי שבהחלט ממשיכים לראות במדיניות חוץ אסרטיבית או אגרסיבית יעד חשוב ועיקרי, והם לא ממש מוכנים לוותר. שני הכוחות האלה משפיעים על הכיוון. לכן אנחנו בתקופה של דילמה עבור הממשל".

בינתיים, עולם כמנהגו נוהג. בשבוע שעבר הביע פוטין דאגה מ"הצבת טכנולוגיות צבאיות אמריקניות בחלל", ואמר כי מדובר ב"מהלך קיצוני אשר ייתן לארה"ב יתרון צבאי שיסכן את שלום העולם". הוא הוסיף כי רוסיה לא תטמון ידה בצלחת ו"די מהר תרכוש לעצמה מערכות כאלה". פוטין גם האשים את ארה"ב בהפרת ה־INF בכך שפיתחה טילים מתקדמים ו"שוברי שוויון" לפני שפרשה מההסכם. "אי אפשר לפתח נשק כזה בשלושה חודשים", אמר, "זו עבודה של שנים, והם (האמריקנים; ד"ב) עבדו על זה". נשיא רוסיה הדגיש כי למוסקבה ברור למי התכוונו בפנטגון כאשר דיברו על "מטרה מספר אחת". 

מה שכחו לספר לרופאים

אך הדרישות הגבוהות של המנהיג והמפקד העליון פוטין תובעות מחיר כבד מאנשי הצבא והמהנדסים. מתחילת הקיץ התרחשה שורת תאונות צבאיות, שרב הנסתר בהן על הגלוי. העמימות של הרשויות עוררה חששות כבדים, והזכירה לרבים את הטיפול של הממסד הסובייטי באסון צ'רנוביל בשנת 1986. 

האירוע הראשון התרחש ב־1 ביולי, כאשר נודע על השריפה בצוללת הסודית AS-12 "לושאריק". הצוללת היתה מיועדת למשימות מחקר מיוחדות וחשאיות, ככל הנראה להאזנה לכבלי תקשורת של מדינות מערביות. אך מה בדיוק עשו הקצינים הבכירים במעמקים? בעניין זה שומר הממסד הרוסי על שתיקה רועמת. הדיווחים בתקשורת הרוסית על התקרית היו קורקטיים. כמו באסונות דומים בעבר, מיהרה הנהגת המדינה להעניק עיטורי גבורה להרוגים, לערוך להם הלוויה ממלכתית ובכך למעשה לסתום את הגולל על הסיפור. 

האירוע האחרון זלג מעבר לגבולות רוסיה והוא המשמעותי ביותר עד כה. בלילה שבין 7 ל־8 באוגוסט האחרון אירע פיצוץ גרעיני במתחם ניסויים צבאי בצפון־מערב רוסיה. מנגנון הטיוח נכנס לפעולה כבר מהרגע הראשון, עם הודעה לקונית של משרד ההגנה הרוסי בדבר ניסוי כושל במנוע טילים, שבו מצאו את מותם שני אנשים ששהו במקום באותה העת. רק לאחר שנמדדה עלייה חדה - פי 20 - ברמות הקרינה הרדיואקטיבית באזור העיר סברודבינסק, הסמוכה לאתר הניסויים, נאלץ רוסאטום, תאגיד האטום הרוסי, להודות כי מדובר ב"פיתוח ציוד חדיש של טילים, המונעים בדלק נוזלי עם מקורות אנרגיה איזוטופיים", ועדכן כי חלק מההרוגים היו עובדיו. 

גם בנורבגיה השכנה זינקו מדדי הקרינה אל פי 16 מהנורמה, וזו פנתה בדאגה לרוסיה. נדרש לקרמלין כמעט שבוע לפרסם הודעה רשמית בדבר התאונה. לפי קובזנצב, עד אז פרסמו ערוצי טלגרם שונים, וכן הערוץ הפרטי TV Rain, הדלפות שהגיעו ככל הנראה מגורמים במערכת הביטחון הרוסית. כמו באסון צ'רנוביל, רוב חברי הצוות הרפואי כלל לא ידעו שהם מטפלים באנשים שנחשפו לקרינה רדיואקטיבית. לפי דיווח בסוכנות הידיעות הרוסית TASS, רופאים אלה נשלחו לבדיקות במוסקבה ואולצו לחתום על מסמך סודיות. 

"אלה מערכות טילים שלא הכרנו עד עכשיו", אומר מגן, "למשל, הינע גרעיני או סוגים של טורפדו גרעיניים שחוצים מרחקים גדולים באופן אוטונומי. יש גם צוללות שלא ברור מה ייעודן, כמו 'לושאריק'". 

האם מדיניות הסתרת התאונות דומה לזו שהיתה נהוגה בתקופת בריה"מ? 

"לרוב משתדלים להסתיר עובדות. אם אי אפשר להסתיר, נותנים הסברים מתקבלים על הדעת. הם אוהבים להנמיך את פרופיל ההשלכות השליליות של התאונות. אם משהו יצא לפרסום, זה כי לא היתה ברירה. גם אז אנחנו לא ידוע כמה ממה שפורסם תואם את האמת". 

האם בעידן הרשתות החברתיות הרוסים יצליחו לטייח את התאונות והאסונות? 

"ודאי שזה יותר קשה. היום בכל זאת, לפחות חלקית, זו דמוקרטיה עם מערכת פתוחה יחסית, והציבור יכול להביע את דעתו, לא תמיד באופן נחרץ. למשל, בתאונה של הצוללת קורסק (באוגוסט 2000; ד"ב) פוטין לא התנהג בצורה מתאימה, ובגלל הביקורת הציבורית נאלץ לשנות התנהלות ולגלות דאגה ונוכחות אישית. בעידן הנוכחי הוא מקפיד לעשות את זה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו