"וואו, בהצלחה עם זה", אומר חבר לכותב שורות אלה, טרם הראיון שלו עם מארק לאנגן. "דע לך שהוא אחד הקשים", אומר אחר, ואליהם מצטרפים עוד לפחות שניים שטוענים בתוקף כי מדובר באמן שמידת הכישרון שלו קשורה ביחס ישיר אל מידת האנטי-סוציאליות שהוא מטפח. על פניו זה נראה נכון שכן לאנגן, בקרוב בן 55, משדר היעדר סובלנות לכל המדיף ניחוחות של בולשיט, בטח כזה של עיתונאים. אבל קלישאות ומציאות מתקיימות לפעמים על פלנטות שונות, ובשיחות טלפון שאנחנו מקיימים בעודו בביתו שבלוס אנג'לס, גם אם לפעמים הוא נשמע עייף, לאנגן דווקא מתגלה כאדם פתוח, חיובי ומלא הומור, ומדי פעם אף מפסיק את השיחה לצרכי דיאלוג דחוף עם החתול שלו.
• יום ההולדת המוגזם של ליאם גולן
• דרישה מרוטרדם: שתפו את פלשתין באירוויזיון
• "בוחרים במשפחה" נגד שקע ותקע
• אלירז בנה סוכה, אילנית עשתה לו שיימינג
גם כשאני מציין בפניו את העובדה שציפיתי לשוחח עם הדמות הלאנגנית המיתולוגית והאפלה, הוא לא יכול שלא לצחוק. "אני זוכר פעם אחת בשנות ה-90' כשהייתי מאחורי הקלעים בהופעה באטלנטה, וסתם ישבתי וצחקתי עם חברים שלי", הוא מספר, "פתאום ראיתי ילד שנראה מאוד לא שמח. שאלתי אותו 'היי מאן, מה קורה?' והוא ענה 'אני לא מאמין שאתה צוחק ומשתעשע'. מה אתה מצפה, שאשן ליד קופים או משהו? המוזיקה והאדם הם שני דברים שונים לגמרי. המוזיקה היא מה שהיא. בחיי האישיים אני אוהב לבלות ולהנות מהזמן שלי".
את אותו זמן מחלק לאנגן בשנה האחרונה בין שלושה פרויקטים גדולים למדי. הראשון, ואשר לשמו נתכנסנו לצורך ריאיון זה, הוא "Somebody’s Knocking", אלבום חדש ו-11 במספר בקריירת הסולו של המוזיקאי הותיק. השני הוא "Sstraight Songs of Sorrow", אלבום נוסף שייצא לקראת האביב, אותו הוא מגדיר כאלקטרוני יותר. הפרויקט האחרון הוא ביוגרפיה ספרותית, שתספר על חוויותיו ותלאותיו בסיאטל, דרך התקופה בסקרימינג טריז, גאטר טוינז, קווינז אוף דה סטון אייג' ויתר הרכבי גיטרות מוערכים ופורצי דרך. כי ממש כפי שהקפיד לשמור על עקביות סגנונית בכל הנוגע לקריירה שלו, ניכר שלאנגן תמיד ידע להתחדש בזמן, להבין לאן הרוח נושבת ולהתאים את עצמו לצייטגייסט - אם מבחינת הפקה ואם במונחי חבירה לכוחות העולים החדשים בתחום. ולכן זה קצת מפתיע שהאביר האפל של הרוק בוחר כעת כמעט להתעלם מכל חוק שהשוק הכתיב בשני העשורים האחרונים, ולהוציא אלבום כפול.
בעידן הסינגל הבודד או מקסימום האי.פי, אתה בוחר לשחרר אלבום כפול. קצת ריסקי.
"אני לא ממש חושב על הדברים האלה. אין לי שליטה על תרבות או על הכיוון אליו האנושות מתקדמת. אני רק יודע שאני עדיין חושב על אלבומים בצורה האולד-סקולית. אני רואה בהם תקליטי ויניל כשאני עובד עליהם. אני יודע שהמקובל בימים אלה להאזין לשיר אחד שמופיע בפלייליסט בספוטיפיי, שאנשים ישמעו ויאהבו אותו ואפילו לא יטרחו לשמוע את האלבום כולו. אבל אני בשנות החמישים שלי, אני לא הולך להפסיק לחשוב עליהם בצורה הזו, זה פשוט מה שזה. על האופן שבו הוא שייתפס על ידי הציבור אין לי שליטה בכל מקרה, אז זה לא ממש משנה לי. אני יוצר בשביל לספק את עצמי, ואם מישהו אחר אוהב את מה שאני עושה זה רק הדובדבן שבקצפת".
אז אתה לא מהאמנים שכוססים ציפורניים ומחכים לראות איך היצירה שלהם תתקבל?
"מהרגע שהעבודה על האלבום הסתיימה זה פשוט מאחוריי. עם כל הפרויקטים האחרים אני די עסוק עכשיו, אז זה למעשה זהו יום החופש הראשון שלי החודש. אין לי הרבה זמן לחשוב על האלבום שהכנתי כבר, אני כבר עובד על זה הבא".
הייתה איזושהי חפיפה בין האלבומים ובין הספר שאתה כותב? העלאת זיכרונות מפעם שזלגה למוזיקה?
"על אף שהכתיבה של שניהם התרחשה במקביל, הם לא ממש הצטלבו. אבל אחרי שסיימתי עם הספר כתבתי כמה שירים חדשים שאכן הושפעו ממנו, וזה מה שאני מסיים כרגע. הרעיון הוא שהביוגרפיה והאלבום החדש יצאו יחד, כשהמוזיקה היא מעין תוספת, ליווי. כל השירים שיוצאים באביב הושראו מהספר והזיכרונות שהוא הציף, ויש להם עומק רגשי מסוים שאולי לא היה כל כך נוכח במוזיקה שלי בשנים האחרונות. מבחינת טקסטים זו ההשפעה של הספר על המוזיקה, יש כאן חזרה לדברים יותר אישיים שלי".
ועדיין, עם כל ההומור, לאנגן הוא זאב בודד למדי. החברות עם ג'וש הומי, איש להקת קווינז אוף דה סטון אייג' (אליה קופץ לאנגן לבקר בלא מעט מאלבומיה) עדיין שם, אבל לא צריך לצפות ממנו להיות נוכח בהקלטות האלבום הבא שלה. "מערכת היחסים שלי עם ג'וש היא כזו שבה אם אחד מאיתנו רוצה שהשני ינגן באלבום שלו הוא פשוט מבקש ממנו. זה לא משהו שמתוכנן לפני הזמן", הוא מסביר. "התארחתי בלא מעט אלבומים שלו והוא ניגן איתי בסקירמינג טריז (הלהקה המקורית של לאנגן. ע.פ) כשהיה צעיר. החברות שלנו לא מבוססת על מוזיקה, אלא ההפך. המוזיקה מתלווה לחברות שלנו".
גם מי שתמונה משותפת יחד עם החבר הותיק גרג דולי, שעלתה ברשת לאחרונה, גרמה לו לקפוץ למסקנות בדבר איחוד של הרכב הגאטר טווינז המיתולוגי שלהם - יתאכזב לגלות שמדובר רק באירוח של דולי באלבום שייצא באביב. "גרג הוא אחד מחבריי הטובים ביותר", הוא מספר. "ומה שאמרתי על ג'וש רלוונטי גם לגבי גרג. המוזיקה שלנו סובבת סביב החברות שלנו ולא ההיפך. אני חושבת שהתמונה המשותפת שלנו ביחד קרתה כשהוא ביקר בסטודיו והקליט משהו לאלבום הבא שלי, אבל לא יצא לי לראות אותה".
אגב ציוצים, מפתיע שכמה שאתה אולד סקול בדברים מסוימים, לטוויטר דווקא התחברת.
"טוויטר זו רשת חברתית מסוכנת עבור מישהו כמוני, כי אני קצת 'שיט טוקר'. אני תמיד מחפש הזדמנות לצחוק על מישהו וזה יכול להכניס בחור כמוני לצרות. אבל אני מסתכל על הרשת הזו כאל דרך לתקשר עם אנשים. במשך שנים לא ממש תקשרתי עם הקהל. זה לא היה משהו שרציתי לעשות. במהלך השנים האחרונות, ברגע שהתחלתי לפגוש אנשים אחרי הופעות, להצטלם איתם ולחתום להם, פשוט נכנסתי לעולם הזה. אני מטבעי אדם שמבלה הרבה זמן לבד וזה לא משהו בריא. כמובן שפרטיות היא דבר טוב, אבל בידוד לא בהכרח כזה. אז טוויטר, ממש כמו מפגשי המעריצים שאני עושה בתום הופעה, הוא הדרך שלי לתקשר עם האנושות. אני מוצא את זה לא מזיק, אלא כמובן אם אני מתחיל עניין ומתחילות בעיות עם מישהו. זה לא נראה טוב עבור אדם זקן כמוני, אז אני צריך להישמר".
אתה נכנס להרבה מריבות רשת?
"לא. גם כשאני זה שמנסה להתחיל אותן, לפעמים אני מוצא שרוב האנשים לא מתקשרים איתי ברמה הזו. אבל היו לי כמה, ובזמנים מסוימים עצבנתי אנשים. זה אף פעם לא טוב לעשות לפתוח במריבות. גם חברת התקליטים שלי לא ממש אוהבת את זה. אבל אתה יודע, חיים ולומדים".
ואי אפשר בלי הזווית הישראלית. זו שמתלווה לכל ריאיון עם אמן בינלאומי, ושלרוב עוסקת בשאלת החרם התרבותי (המתקיים ברובו בתאוריה, בואו נודה בכך). במקרה של לאנגן אין ממש צורך להזכיר מונחים כמו BDS, שכן מדובר באמן שביקר בישראל כבר לא מעט פעמים ונוהג לפקוד את מחוזותינו בכל אימת שסיבוב הופעות או אלבום חדש מצדיקים זאת. ואולי זו מחשבה פרובינציאלית משהו, אבל משהו במערכת היחסים בינו ובין הקהל הישראלי מרגיש כבר מיוחד בשלב זה.
"בשלב הראשון של סיבוב ההופעות הקרוב לא אגיע אליכם, אבל לקראת האביב והאלבום הבא זה יכול לקרות. אני בטוח שזה יקרה", הוא עונה כשנדרש לשאלת יחסיו עם הארץ. "אני מוצא את הקהל אצלכם מלא חום ונלהב, וכמובן שזה מקום יפהפה. אני אוהב ללכת למקומות חמים עם שמש ואנשים חביבים. ישראל היא אחד המקומות היקרים לליבי, בגלל התגובות שאני מקבל מהקהל שם".
קשה להתווכח עם העובדה שיש לך פה בסיס מעריצים מאוד חזק ונאמן.
"אני גם מרגיש גם שיש לי מערכת יחסים עם החברים הישראלים שלי, רק בגלל שזו הייתה חוויה נהדרת עבורי בכל פעם שבאתי שם. זה לא יותר עמוק מזה: אני פשוט אוהב ללכת למקומות בהם אנשים אוהבים אותי".
• לידיעת אופירה: אייל גולן סולח לך
• "הנערים": אין צד צודק, אין צד מנצח
• פייק ניוז: השמועות שאין עליהן מחילה
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו