ארעי זה הכי, אחי

בלוח השנה העברי חג הסוכות אהוב עלי במיוחד. נולדתי בסוכות, וכמו שיתברר לימים, באופן סמלי למדי, לא במקרה דווקא בחג שמזמן דיון מרתק בשאלות קיומיות של ארעיות, התכלות וזמניות. 

כששולחתי הביתה ממחלקת היולדות של בית החולים סורוקה בבאר שבע, המראות הראשונים שפגשו עיניי היו מופע של נוודות וארעיות. אוהלי הבדואים בגבעות הנגב נדמו בשעתו לגן פלאי של פיסול דינמי במרחב. זה היה עשרות שנים לפני הופעת הפחונים הכעורים, שהפכו לפצע פיזי ופוליטי מדמם.

ואז הגענו לדימונה, לשיכון הזמני שנבנה למהנדסים הצרפתים, שעבדו זמנית בהקמת "מפעל הטקסטיל" החדש. אבא ואמא עקרו לנגב, ממחוזות רחוקים (אבא מקיבוץ בעמק הירדן ואמא מצפון תל אביב). מהלך מחושב ועם זאת זמני, רק עד שירווח קצת כלכלית. חבריהם לשיכון, שבאו כמותם ממרכז הארץ לשבור שבר במדבר, חיו גם הם על זמן שאול וחיכו לשעת כושר כדי לחזור למחוזות ילדותם. 

והיו העולים מצפון אפריקה, שלדידם דימונה היתה כנראה תקלה זמנית. הם לא ביקשו או בחרו להגיע לשם. אבל עם הזמן ה"זמני" הפך קבוע ו"הארעי" התחלף בתחושת שייכות והשתייכות לקהילה. למקום. למה שאפשר להגדיר, ולא בציניות, "בית". 

דימונה כמשל

גם החוויה ה"זמנית" של הוריי בדימונה נמשכה כמעט 30 שנה. 30 שנה של "זמניות" קבועה ויציבה, המלווה במחשבות עונתיות על הגירה למקום יישוב אחר. עשיר יותר, ירוק יותר וקרוב יותר לים. 

בתוך הארעיות הקבועה הזו טיפחתי אני, כילד, רגשות ניכור וזעם לסביבה הפיזית הקרובה. בתי הדירות של דימונה היו כעורים בעיניי, עלובים ומכעיסים, והרחובות חרבים. לכשאגדל, כך נשבעתי, אגור ביישוב מנומנם, זרוע צמודי קרקע אדומי גג ושכנים שהם גרסת "העתק־הדבק". רמז: זה לא קרה. אבל עוד נגיע לשם. 

שיכון למהנדסים שבנו את הכור בשנות ה־60 בדימונה // צילום: אבינועם תדהר

באופן מתבקש התייצבתי בתום השירות הצבאי במחלקה לארכיטקטורה באקדמיה בצלאל. פגשתי שם את האדריכל פרופ' זאב דרוקמן, שניהל בשעתו את המחלקה. דרוקמן שימש שנים ארוכות מתכנן בכיר במשרד השיכון ומורה בכיר בטכניון. בכל שנות הקריירה שלו היה קול נדיר אחר, חריג, ובעיקר מקורי, בשיח המקצועי על האדריכלות המקומית. שיח שמתרכז לרוב בשאלות של טעם וסגנון וחוטא במיחזור פוליטיקלי קורקט של מנטרות וקלישאות אופנתיות. 

ביקשתי ללכת עם דרוקמן אל דירת השיכון (הזמנית) בדימונה, שאליה היגרו הוריי בשנות ה־60. אני תוהה אם מתכנניה ייעדו לה, ולעיירות הפיתוח בכלל, חיי נצח, או שחשבו עליהן מראש כפתרון ארעי, תשובה פונקציונלית לגלי ההגירה הגדולים.

"הסוכה היא ארעית לא רק במובן זה שהיא מתכלה וזמנית; היא אבקן של תודעה שחורג מהמשמעויות הדתיות ומרחיב לנו את מושג ה'בית'". פרופ' זאב דרוקמן

"בשנותיה הראשונות של המדינה הערים החדשות תוכננו על פי תפיסות עולם שנהגו במנותק מ'המקום' במובן הרחב והעמוק, בעבור קהילה שמעולם לא הוגדרה", דרוקמן ממהר להסביר, "לא היו שם העומק והחיפוש שליוו למשל את תחייתה של השפה העברית. מה שתוכנן היה הדבר בעצמו באופן שלא הותיר מקום לפרשנות מאוחרת או אחרת, פרשנות מרחיבה שאפשר ללמוד ממנה איך נכון להמשיך לבנות את העולם. לכן אני מזהה את בית הדירות בדימונה כ'פתרון מגורים', פשוטו כמשמעו. אין בו את הערך המוסף. אין בו פואטיקה. אין לו משמעות שחורגת מהדבר עצמו ולכן הוא זמני ובר־חלוף בהגדרה".

אבקני תבונה

אני מזכיר לדרוקמן שהמתכננים ביקשו בשעתו דווקא לייצר תשובת נגד לתחושת הארעיות של העולים החדשים, שנעקרו מארצם ומתרבותם. היה חשוב להיאחז בכמה שיותר קרקע. לקבוע בשטח נוכחות פיזית בלתי מעורערת ולשכן במבני קבע ככל האפשר כמה שיותר אנשים שחוו נדודים וטלטלות. במידה רבה, אפשר לראות במהלך הזה הצלחה. 

פרופ' דרוקמן: "דווקא בית הדירות העירוני בן ארבע הקומות הרבה יותר קבוע ויציב". בית דירות טיפוסי בתל אביב // צילום: זיו תדהר

דרוקמן: "ועדיין זה הדבר בעצמו. חשוב להבין שבמעשה אדריכלי משמעותי מזהים סימנים למה שאני מכנה 'אבקני תבונה'. באמצעותם אפשר להאביק מקומות אחרים. 'אבקני תבונה' הם למעשה מקורות השראה, שמנחים אותנו כיצד נכון וראוי לעשות את הדברים. ה'אבקנים' מאפשרים לנו להבין את העולם בצורה מושכלת ורבת פנים, וזהו בדיוק האלמנט הקבוע, היציב, הנוכח. החומר שממנו עשויים מבנים, צורת החזית, סגנון הבנייה וכו'. כל אלה הם זמניים ובני־חלוף" . 

ערי ישראל החדשות נראות זהות למדי. במה שונות השכונות החדשות בפתח תקווה מאלה של נתניה או חדרה? היכן אתה מזהה בארץ בנייה שיש בה "אבקנים", כמו שאתה מכנה אותם? שיש בה יסוד קבוע, נוכח ויציב של השראה? 

"אפשר לזהות את זה בירושלים. לרחוב יפו, למשל, יש משמעות אוניברסלית רחבה שחורגת מסגנון חזיתות מתחלף שיש לאורכו. או למשל הרחובות אגריפס והנביאים, שמלווים וחובקים את התנועה של רחוב יפו; תנועה שהיא הרבה יותר מציר הולכה לרכבת או למכוניות. תנועה שהיא לפני הכל תודעה. תודעה עתיקה שתחילתה בים וסופה בעיר העתיקה ובהר הבית". 

אתה בעצם אומר של"ארעיות" כמושג אדריכלי אין קשר לחומר כזה או אחר. יוצא מכך שגם ה"קבוע" באדריכלות, לשיטתך, הוא מושג תודעתי ולא חומרי. 

"בהחלט. וזה מה שמחבר אותנו לחג הסוכות. אנחנו בונים מבנה שעשוי מאוסף סמרטוטים באמצעות עיבוי דופן הבית, ובכך מרחיבים למעשה את המושג 'בית'. את המבנה הזה מקשטים במה שלעולם לא היינו בוחרים לתלות בתוך הבית, ויותר מזה, בוחרים לארח גם אושפיזין. שים לב, דווקא במקום שבו אין אפשרות להחצין הישגים חומריים, להתפאר ברווחים ובממון. זה בדיוק מה שאני מכנה 'אבקן'. הסוכה היא 'ארעית' לא רק במובן זה שהיא מתכלה וזמנית; היא אבקן של תודעה שחורג מהמשמעויות הדתיות ומרחיב לנו את מושג ה'בית'. זה סיפור ענק. אפשר ללמוד מזה ש'ארעיות' כערך אדריכלי אינה דבר מגונה. היא ערך כדאי ומתגמל, ככל שיש בו כמובן עומק והזדמנות להרחבת התודעה". 

אמרת ששיכון הרכבת היה בשעתו לא יותר מ"פתרון דיור" מהיר ומיידי, אבל תן לי לקחת אותך למקום שבעיני רבים מהישראלים מסמל יציבות וקביעות. שכונות הקוטג'ים של רמת השרון וגרסאות החיקוי המאוחרות שלהן בשכונות "בנה ביתך". אולי זו דווקא היצירה האדריכלית הישראלית הכי קבועה, יציבה ולא ארעית. בניגוד לשיכון בדימונה, אנשים לא נקלעו לשם, הם בחרו ביודעין היכן לגור. נכון שצצו עם השנים גם גידולי פרא וולגריים בדמות ארמונות פאתטיים מעמק הלואר. אבל אחרי שנפטרנו מגג הרעפים הפרובינציאלי והתלוש, התחיל חיפוש אחר ה"מקומי", אחר המבקש להשתייך, לתקוע יתד. בהתחלה בניסיון להידמות ל"בית הערבי על הגבעה" ולאחרונה בניסיון נואש להידמות לבתי הבאוהאוס התל־אביביים. עם זאת, צריך להודות שבאופן פרדוקסלי, גם הבאוהאוס היה בשעתו אופנה זרה וזמנית. 

"קודם כל אני בכלל מטיל ספק ששכונות 'בנה ביתך' הן 'יצירה אדריכלית'. בניית בתים, עיצובם או סגנונם לא בונה תשתית תרבותית חיובית. זו לא עשייה שאפשר להקיש וללמוד ממנה על דבר אחר. אין בזה שקיפות. מה מלמדת הווילה את בעלי הווילה השכנה, שישמש בעבורם מקור השראה או ירחיב את תודעתם? מה שכונות 'בנה ביתך' יכולות ללמד אותנו על הדרך הנכונה והראויה לבנות ערים? שוב מדובר באובייקטים בתפקיד עצמם. הם לא נוגעים ומגיבים באמת לנוף הארץ בצורה מיוחדת. הם לא מחטטים באדמה הזו בצורה מרתקת".

בניין בסגנון באוהאוס // צילום: יוסי זליגר

התודעה נשארת

השאלה היא, האם מדיניות התכנון בישראל השתנתה עם השנים? התחושה היא שגם היום אנחנו עוסקים ב"פתרונות דיור" מהירים וזמינים. יש דרישה לדיור וצריך מהר לספק אותה. לא באמת עוסקים בשאלות הרות גורל של "מגורים". טכנולוגיות הבנייה השתכללו לעומת הסטנדרט הדל מפעם, מה שמבטיח התכלות איטית. אבל, לדבריך, זה לבדו לא מספיק כדי להבטיח שמה שעינינו רואות כעת הוא כאן כדי להישאר.

"למשרד השיכון תמיד היתה מדיניות מאולצת, שהתמצתה באספקת 'פתרונות דיור' פשוטו כמשמעו, וזה תמיד היה רק עניין כמותי. לא היתה הבחנה בין תכנון לבין ארכיטקטורה, וכשאני אומר הבחנה אני מתכוון שלא עסקו בשאלות עומק. גם כוח האדם לא הוכשר לכך. מאז כלום לא השתנה".

דווקא הצמיחה לגובה היא תופעה מעניינת. לפי צו התרבות המקומית, הישראלי הנוירוטי מיהר לזנוח את הווילה צמודת הקרקע לטובת דירה בשחקים. אין דבר יותר תלוש ולא "יציב" מדירה אנונימית, ללא סימני זיהוי, שמנותקת מהקרקע ומהרחוב. מנותקת מהשכנים, מציוץ הציפורים. מצד שני, אין דבר יותר קבוע ויציב פיזית ממגדל מגורים בן 40 קומות. וילה צמודת קרקע ושיכון רכבת בן שלוש קומות אפשר להכרית בנקל. המגדל הוא כבר סיפור אחר.

"דווקא בית הדירות העירוני בן ארבע הקומות שבו אתה גר הוא הרבה יותר קבוע ויציב, משום שהוא מאפשר התפתחות וצמיחה לתוכו, סביבו ולידו יחד ועם הבניינים השכנים. כך נוצר סיפור משותף שיוצק משמעות חדשה. המגדל לא מאפשר זאת. הוא אובייקט תלוש".

כשהרהרתי ביני לבין עצמי איזה מקום בארץ מייצג בעיניי יותר מכל ארעיות, חשבתי מייד על ההתנחלויות, ואחר כך על אתר הקרווילות בניצן. אגב, עוד הוכחה שאין יותר קבוע מה"זמני". 

זיו תדהר // צילום: זיו תדהר

במסגרת עבודתך במשרד השיכון עסקת בתכנון העיר ימית ז"ל. אני תוהה, איך ניגשים לתכנון עיר שנבנית מראש על זמן שאול, שעתידה לא ברור? 

"שכונת הקרווילות היא ארעית רק במובן הטכני ולא הפואטי. ייעלמו הקרווילות, ומה יישאר? כלום. גם הסוכה תיעלם בתוך שבוע, אבל התודעה נשארת. זה שוב ההבדל בין ארעיות שיש לה ערך, לסתם חומר מתכלה. במקרה של ימית התמודדנו באמצעות מורפולוגיה שלא תנקר עיניים מול מחנות הפליטים ברפיח. יחידות הדיור היו קטנות וצנועות מאוד. הגגות שטוחים בלא רעפים. לאורכו של היישוב נמתחו סמטאות וחצרות פנימיות. הבתים תוכננו כך שיוכלו לגדול לתוך עצמם. הדנ"א של היישוב זימן תנאים להתחצרות, מלשון חצר. כיוונו לגדילה, הצטברות והתכנסות של יחידות המגורים לתוך היישוב פנימה".

מחשבה נאיבית, ללא ספק, ששייכת לזמנים אחרים. אגב, מעניין שבהתנחלויות ביהודה ושומרון אין כלום ממה שתיארת. 

"כן. כלום מזה לא תמצא שם". 

נעזוב את יהודה ושומרון ונחזור לגוש דן. אני חייב לציין שיש מקומות בארץ, שנבנו לשיטתך כ"פתרונות דיור ותו לא", שיצאו מאותו שולחן שרטוט גנרי. אני מתכוון, למשל, לשכונה כמו מעוז אביב בצפון תל אביב, שכונה שנבנתה ליוצאי צבא בשנות ה־50 לפי אותו מתאר של שיכוני ה"רכבת" בדימונה, רק שעם הזמן המקום הפך נחשק למגורים. 

"תראה, עם השנים למדנו שלזמן יש משמעות בתהליך ההבנה כיצד יוצרים תרבות עירונית, ובהכרח חלק מהביקורת התמתנה. גם כשאדריכלים בשעתו לא בהכרח התכוונו או הגדירו, אני זיהיתי לימים סימנים ליצירה של מרחבים עירוניים פואטיים שכדאי וראוי להתערב בהם ולטעת בהם רבדים חדשים". 

שנינו אמנם הסכמנו שמעוז אביב היא מקום חינני, אבל דרוקמן פוסק שמנקודת מבט אדריכלית היא לא יותר מאנקדוטה פרטית. "אין לה את היסוד הקבוע, היציב, הנוכח, כי אין לה שם פרטי שמזוהה איתה. אתה מתכוון לזיהוי הפולקלוריסטי הרווח בין התושבים של השכונה עם שם הקבלן, או טיפולוגיית הבתים".

"אין יותר קבוע מזמני". יישוב ביהודה ושומרון // צילום: רויטרס

רלוונטיות בסימן שאלה 

במחשבה שנייה, אולי כל השיח הזה מיושן וארכאי. למה לדבר על הקבוע והנוכח באדריכלות? למה להתעקש על היסוד הקבוע? ההמשכי? העולם הוא כפר גלובלי. כל הבניינים בעולם ייראו, או כבר נראים, אותו דבר. הגבולות נפרצים והפערים התרבותיים נשחקים עד נעלמים. אנחנו הרי רוצים להיות חלק מהעולם הגדול. אז מה זה משנה אם השכונה מתחברת לוואדי? אפשר להדליק את המסך ולצאת לטיול וירטואלי בוואדי או ביערות הגשם או במדבר בלי לצאת מהבית. בחינם.

"אתה מתאר משבר כלל־עולמי שהתחיל במלחמת העולם השנייה ותפס תאוצה מאז שנות ה־60. ארכיטקטורה הפסיקה להיות רלוונטית. השאלה הכי מרתקת באדריכלות, 'איך מתמקמים בעולם?' הפסיקה להישאל. התרכזנו בתכנון דירות ובתים בלי לעורר גם דיון. בלי לשאול איך בעצם נכון וראוי לגור. אדריכלים בעלי שם העדיפו לעסוק בבניית מבני ציבור מפוארים במימון שועי עולם. כשכבר יש דיון, הוא רלוונטי בעיקר להיסטוריונים והוא חוטא לרוב בפוליטיקלי קורקט. 

"אני אספר לך סיפור קצר, סיפור אמיתי. פעם הגעתי למפרץ נידח באחד מאיי יוון ונתקלתי בדייג שחי במקום לבדו. שמתי לב שקירות הבית שלו היו אטומים אל נוף המפרץ היפה ופנו רק לחצר פנימית. שאלתי אותו לפשר העניין, שהרי כל המפרץ היפה לרשותו ולרשות חדרי הבית, והוא השיב לי במפתיע: 'זוכר את הכפר המרכזי שממנו באת? תאר לך שתושביו ירצו לבוא לגור בקרבתי. אני מכין להם את האפשרות להתחבר לקירות הבית שלי'. לשנינו היה ברור שתהליך כזה לעולם לא יתרחש. אבל הוא במעשה הקטן שלו יצק את הסימן הראשון לבאים". 

כלומר, בעצם המעשה הוא הפך את ביתו שעשוי חומר בנייה כזה או אחר מאובייקט מתכלה לבעל ערך משנה תודעה. או במילים אחרות, ליציב וקבוע. 

"על זה בדיוק אנחנו מדברים. זו המהות של חג הסוכות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו