ילד, מה אתה חופר?

ב־1979 הוביל ילד אחד מהחוג לארכיאולוגיה של החברה להגנת הטבע את הארכיאולוג גבי ברקאי לאחת התגליות הארכיאולוגיות המרעישות והחשובות ביותר שהתגלו אי פעם בישראל: רדידי כסף זעירים בגודל בדל סיגריה, שעליהם נחרט נוסח ברכת הכהנים הקדום. לוחיות הכסף המגולגלות התגלו בכתף הינום בירושלים, בתוך מערת קבורה מימי בית ראשון, שאליה "רותק" הילד המרדן לעבודות ניקיון. שני כלים שלמים מימי בית ראשון שהילד שלף מהמערה על דעת עצמו, שלא על פי הפרוטוקול הארכיאולוגי המסודר, הביאו לשם את ברקאי. 

בתום עבודה מאומצת של חודש, נחשפו במערה לוחיות ברכת הכהנים בנות 2,600 השנים. הן נחשבות עד היום לממצא הארכיאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי, ואף ערערו את התפיסה המפקפקת באמיתות הטקסטים התורניים והתנ"כיים.

עכשיו, 40 שנה אחרי, נמצא בעיצומו "מפעל ההנחלה", "שיגעון" של מנכ"ל רשות העתיקות ישראל חסון, שהתקבל תחילה בספקנות בקרב חלק מהארכיאולוגים המקצועיים ועתה קורם עור וגידים. עשרות אלפי ילדים ובני נוער חופרים כבר כמה שנים באופן מסודר - והפעם לא כעונש - את אדמת הארץ ואת עברם. ארכיאולוגים מקצועיים מלווים ומדריכים אותם, לעיתים לפרק זמן של ימים אחדים ולעיתים לשבוע ואף יותר. 

בשבוע האחרון נחשפה סופית לציבור עיר ענקית מתקופת הברונזה ליד העיר חריש, שהשתרעה על פני כ־650 דונמים ואכלסה 6,000 בני אדם. העיר, שנחשפה באתר החפירה בעין אסור בסיוע אלפי בני נוער ומתנדבים במסגרת מיזם "הנחלת המורשת", מתוארכת לסוף האלף הרביעי לפני הספירה ומוגדרת על ידי איתי אלעד, ד"ר יצחק פז וד"ר דינה שלם, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות, כמגלופוליס שבה חיו אלפי אנשים שהתפרנסו מחקלאות וקיימו קשרי מסחר עם אזורים שונים וממלכות שונות.

גולת הכותרת של מפעל "הנחלת המורשת" היא חפירה עתירת תגליות באושא שבגליל התחתון, מקום גלותה לאורך כעשר שנים של הסנהדרין, ההנהגה והערכאה העליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי, עד שנת 425 לערך.

האב חלם, הבן מגשים

מעט היסטוריה: באושא, שבה מתוודעים עתה בני נוער לתולדותיה ולגלגוליה של הסנהדרין, פעלו בדור שאחרי מרד בר־כוכבא (במאה הראשונה והשנייה לספירה) נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל, ובנו, עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא. הללו, יחד עם חבריהם, שיקמו והבטיחו למעשה את הקיום התורני והרוחני היהודי, בעקבות המשבר הקשה שעבר העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני (70 לספירה) וחורבן יהודה במרד בר־כוכבא (135 לספירה). 

התלמוד במסכת ראש השנה מתאר כיצד אחרי החורבן, כשהיא נרדפת על ידי שלטונות זרים, נדדה הסנהדרין ממקום למקום עד שבהדרגה צומצמה פעילותה: "עשר מסעות... גלתה סנהדרין. מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה. ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לציפורי ומציפורי לטבריה". 

בת שנת שירות מתנועת "מעשה" בחפירה במחלף אייל // צילום: באדיבות רשות העתיקות

בטבריה החזיקה הסנהדרין מעמד כ־200 שנה, אך משנפטר רבן גמליאל השישי בשנת 425 לספירה, מנע הקיסר תיאודוסיוס השישי מינוי יורש לרבן גמליאל, והסנהדרין חדלה מלהתקיים". 

כעת הקימה רשות העתיקות את שביל הסנהדרין, המתפתל בין נקודות ציון בתולדותיה. לאורכו חופרים אלפי בני נוער מבתי ספר, מתנועות נוער, מפנימיות וממכינות קדם־צבאיות. הם מחליפים את הפועלים הרגילים של רשות העתיקות, מקבלים שכר נאה אבל מרוויחים לא רק כסף אלא גם ערכים, ידע ומעט מיסודות מקצוע הארכיאולוגיה. הם גם מספקים תוצאות.

לפני יותר מחודשיים פקדה את החופרים הצעירים באושא התרגשות גדולה. "עד לאותו רגע", זוכרת רותם טל בת ה־17.5 מכרמיאל מתנועת הנוער של מדריכי של"ח, "החפירה היתה שגרתית למדי: במשך כמה ימים מצאנו בעיקר חרסים, זכוכיות, עצמות וגם גביע אחד, עד שהמקושונים שלנו פגשו ברצפה, אחר כך בקיר ולבסוף במדרגות. גילינו מקווה! אחרי כ־1,800 שנה גילינו לפתע שריד ממשי לחיים היהודיים שהתנהלו שם - מקווה שבו היטהר הדור של חכמי המשנה שדאגו להמשך הקיום היהודי". עד הגילוי הזה, מודה טל, "הקשר שלנו לארכיאולוגיה היה די מאופק, אבל ברגע שחשפנו משהו משמעותי עפנו שם לשמיים, כאילו כל החיים חיפשנו את המקווה הזה". 

לא הרחק מנקודת התגלית נחשף מקווה נוסף. שני טויזנר מאורט קריית מוצקין מספרת על המולה ותכונה גדולה גם סביב גילוי זה. צביקי מאירמן מעירוני ב' בקריית אתא "פגש" נברשת זכוכית עתיקה שאותה שלף מבטן האדמה, רגע לפני שחבריו הגיעו אל המקוואות. גם הוא, שאינו בדיוק חובב ארכיאולוגיה בימים רגילים, נפעם: "הבנו שעלינו על משהו מיוחד".

המקוואות שגילו התלמידים באושא היו אכן בעלי ערך מיוחד. יאיר עמיצור, ארכיאולוג נפת הגליל המזרחי וטבריה ברשות העתיקות, תיארך אותם לתקופה הרומית ואף לביזנטית, המאוחרת יותר. עמיצור מסביר כי "אם עד עכשיו סברנו שבתקופה הביזנטית היהודים נטשו את האתר שבו ערך רבי יהודה הנשיא את המשנה, הרי התגלית הזו של בני הנוער משנה את הידע המחקרי שלנו".

תלמידת אולפנת שעלבים באתר חפירות // צילום: גלעד שטרן/רשות העתיקות

לא הרחק מהמקוואות חשפה קבוצת בני נוער אחרת ממצא מפתיע אחר: נר שמן שלם, מעוטר בסמל המנורה, שתוארך לתקופה הביזנטית או הרומאית. עינת עמבר־ערמון, ארכיאולוגית רשות העתיקות ומומחית לנרות חרס עתיקים, הסבירה להם כי "להבדיל מסמל המדינה העכשווי, שבו מנורת בית המקדש מופיעה כבעלת שבעה קנים ובסיס אחד רחב, המנורה שנחרטה על הנר הקדום שלהם היא בעלת שמונה קנים ובסיס בעל שלוש רגליים". עילאי יונה, תלמיד תיכון מזכרון יעקב, גילה באקראי ממצא מאוחר יותר: מטבע זהב - השלישי שקיים באוצרות המדינה - ועליו כתובת של בונה חומות ירושלים, סולימן המפואר.

ד"ר חגי עמיצור, איש בית רימון ומומחה לתולדות היישוב היהודי בגליל, הוא הוגה רעיון שביל הסנהדרין שלאורכו נמצא כל השפע הארכיאולוגי הזה. בנו, הארכיאולוג יאיר, מגשים הלכה למעשה את חזונו. 8,000 תלמידים נטלו עד כה חלק בעבודות שחשפו לאורך השנים בית גיתות מפואר, בית בד גדול לייצור שמן ומטבעות זהב מתקופות שונות. התגלתה גם עדות לתעשיית זכוכית ענפה, שאף לה יש סימוכין במקורות, למשל הסיפור על רבי יצחק נפחא. על פי התוספתא החזיק רבי נפחא באושא חמש חצרות, וכפי הנראה עסק בניפוח זכוכית. מתחת למקווה טהרה, שלישי במספר, ששימש את עובדי בית הבד והתגלה כבר לפני שנים אחדות, נחשפה גם מחילת מסתור עבור התושבים היהודים בתקופת שלטון רומי, ואילו בדרך שבין אושא לשפרעם נמצאה חריטה ביוונית של המילה "שבת", שסימנה את "תחום אלפיים האמה", שמעבר לו - אסור ליהודים להרחיק בשבת.

"נדיר יותר מפרחי הבר"

במסכת סנהדרין מסופר: "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי; נ"ש) שמד על ישראל, שכל הסומך - יהרג, וכל הנסמך - יהרג, ועיר שסומכין בה - תיחרב, ותחומין שסומכין בהן - יעקרו". רבי יהודה בן בבא, מזכיר יאיר עמיצור, "מסר את נפשו כדי לסמוך לרבנות את חמשת התלמידים שישמשו הנהגת הדור הבא ויבטיחו את המשכיות הסנהדרין. הוא נהרג במהלך האירוע, ומקום קברו מזוהה על פי המסורת על תוואי שביל הסנהדרין בין אושא לשפרעם. 

"כל מי שנחשף לסיפור ההיסטורי הזה עומד מייד על הקשר בין מחלף סומך, לא הרחק מכאן, שמנציח את המעשה המופלא, לבין יהודה בן בבא, שהבטיח את המשכיות הסנהדרין וסמך בין היתר לרבנות את רבי שמעון בר־יוחאי ואת רבי מאיר בעל הנס".

ישראל חסון, מנכ"ל רשות העתיקות שהוציא לדרכו את מפעל ההנחלה לפני כחמש שנים, מזכיר כי "רשות העתיקות הוקמה כדי לשמור על ערך אבסולוטי ששייך לציבור". אלא ש"ברמת החינוך, ההזדהות וההבנה", נוצרה לדבריו, "מציאות שבה הערכים הדומיננטיים יותר הם ערכים של שמירת טבע, חי ואיכות הסביבה. כל ילד יודע שצריך לשמור על פרחי הבר, והוא גם מבין שאם לא תהיה כלנית כאן, היא תצמח במקום אחר. לעומת זאת, מעטים הילדים שיודעים שצריך לשמור על המורשת הארכיאולוגית שלנו, ומעטים עוד יותר הילדים שמבינים שאם מישהו יעלה עם דחפור על תל בית שמש, על צקלג או על עיר דוד - בשונה מכלנית, זה עניין בלתי הפיך". 

העיר שהתגלתה ליד חריש // צילום: אי.אף.פי

את הפער הזה חסון מבקש לסגור באמצעות מפעל ההנחלה. "אנו תורני השמירה של האוצר הארכיאולוגי בארץ", הוא מבהיר, "הגיל שבו אנחנו מחברים עכשיו עשרות אלפי בני נוער למורשת שלהם, הוא הגיל שבו ניתן להקנות מורשת. זה נעשה ברמת ההיסטוריה האישית של כל אחד מהם. המטרה היא ליצור תודעת ארץ, גם כדי להציל את המורשת ההיסטורית, וגם כדי להציל את מקצוע הארכיאולוגיה, שרק מעטים כיום פונים ללימודים גבוהים שלו".

רשות העתיקות ומשרד החינוך מממשים את החיבור הזה יחדיו. "קהילות ובתי ספר", מספר חסון, "משתלבים בפרויקט 'אמץ אתר', בקרבה למקום מגוריהם או לימודיהם למשל בגבעת תיתורא במודיעין או בחרבת ארזה ליד שכונת גילה בירושלים". ויש עוד בונוס: "במסגרת פרויקט 'ערבות הדדית', בני נוער חופרים אתרים ברחבי הארץ תמורת שכר, כדי לממן לכל השכבה שלהם - גם למעוטי היכולת שביניהם - את המסעות לפולין, במקום שיחזרו על הפתחים. הם מלווים בהדרכה לפני, במהלך ואחרי החפירה. הביקוש למפעל ההנחלה הזה גבוה. תלמידים מבקשים לחזור למקומות שבהם אך חפרו ואיננו מסוגלים לענות על הדרישה. אין מספיק אתרים בארץ".

שביל ישראלי ארכיאולוגי

מפעל ההנחלה יצא לדרך ב־2015. הראשונים היו תלמידי כפר הנוער ברמת הדסה. הבאים בתור היו בני נוער יוצאי אתיופיה. הם עבדו באותו קיץ באתרים שונים ברחבי הארץ ובסיום מילאו שאלון משוב. התברר שרק 4 אחוזים מהם ביקרו אי פעם קודם לכן באתר ארכיאולוגי. לאחר שבוע החפירה שחוו, הביעו 85 אחוזים מהם רצון לשוב ולעבוד ולבקר באתרים ארכיאולוגיים. 

"בשלב הבא", מספר חסון, "העתקנו את הרעיון של 'טיול מים לים' לעולם הארכיאולוגיה בדמות הפרויקט של שביל הסנהדרין בין אושא לטבריה. השביל התארך אמנם ל־120 ק"מ, אבל במקור היה 70-70-70: 

פרויקט של 70 ק"מ, לכבוד 70 חכמי הסנהדרין, במלאת 70 שנה למדינת ישראל. זה תפס. אני בטוח ש־35 אלף מבין 40 אלף הנערים והנערות שעברו עד היום בשביל הסנהדרין לא שמעו את המילה הזאת קודם לכן. בתי ספר ותנועות נוער רבים ביניהם היום כדי להשתלב שם". לדברי חסון, המפעל הבא יהיה שביל אמות המים בקיסריה.

אליעזר הלל ("גזר") מיסוד המעלה, שיחד עם חסון ואלי שיש (ראש אגף של"ח במשרד החינוך) מוביל את מפעל ההנחלה, מספר כי "בשבוע שבו התפרסמו הידיעות על הרפתקאות הנוער במלון בקפריסין - ידיעות שהביכו כל ישראלי - חפרו אצלנו בבית שמש, בתל עשור, באושא ובמעלות 280 מש"צים. הניגוד בין חדשות קפריסין לבין ההתמסרות וההתלהבות של בני הנוער באותם ימים", אומר הלל, "רק חיזק אצלנו את ההבנה, עד כמה חיוני לקשור בדרך זו את הנוער בארץ לאדמות, לעבר ולמורשת שלו".

רינת פשין־רבי, שליוותה את תלמידותיה ממגמת לימוד א"י וארכיאולוגיה באולפנת הרא"ה ברמת גן, השתתפה עימן בחפירת הצלה ביהוד, קודם שהמקום הפך לשכונת מגורים. "מול היומיומיות של שנות ה־2000 החומריות מאוד", היא מעידה, "פתאום שגרת התלמידות נקטעת והן צוללות לעומקים אחרים. ברור לי שזו אחת החוויות הכי חזקות שהן חוו במגמה. הן לומדות בכיתות גם ביולוגיה וכימיה ואנגלית, אבל רק שבוע כזה שעשינו יחד ביהוד, מסוגל להגדיר ולבנות זהות באופן חווייתי וישיר כל כך".

מראה של הרהור

אחת התלמידות של פשין, רוני קרישר, כתבה יומן על שבוע החפירות ביהוד. היא תיעדה בו את העבודה עם אתי החפירה, הדליים והמטאטאים; את שכבת הפחם שהתגלתה לנגד עיניה בבור שאותו חפרה ואת התחושה של "לגעת בחיים של מישהו שנשם כאן לפני 6,000 שנה". "יום אחרי ששמעון פרס נפטר", משחזרת קרישר, "התגלה בחפירה שלנו פח חרס מרשים ויוצא דופן בן 4,000 שנה מתקופת הברונזה התיכונה. הפח, בגודל 18 ס"מ, היה בדמות אדם. הוא נראה כבובה קטנה בעלת ידיים ורגליים, ופניו כמו נשענו על ידיו, באופן ששיווה לו מראה של הרהור". 

קירשר וחברותיה, יחד עם גטה רוזנצוייג, סטודנטית לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, גילו את הדמות האנתרופומורפית הזאת והיו מאושרות. גם החפירה הדלה שלהן, שדי שעממה אותן ברבים משלביה, קיבלה פתאום משמעות. "חשפנו משהו שהוא בעל ייחוד. אין עוד כאלה בארץ. זה העניק לנו הרגשה טובה מאוד".

ישראל חסון // צילום: דודו גרינשפן

בגדרה השתתפו בני נוער ממכינות קדם־צבאיות ומבתי ספר בחפירת הצלה דומה שחשפה מפעל גדול לייצור כדי חרס וקנקנים מהמאה השלישית לספירה ובית מרחץ מאותה התקופה. בחרבת ארזה שליד שכונת גילה הירושלמית - שהארכיאולוג פרופ' עמוס קלונר סבור כי היא תל ארזין, הנזכרת בפפירוסים שהתגלו בנחל חבר שבמדבר יהודה - חשפו בני נוער גיתות לייצור יין מימי החשמונאים. הם הכשירו שם שבילים ופינות ישיבה. בבית שמש עבדו 240 תלמידי שכבת י"א של תיכון בויאר מירושלים וחשפו שרידי יישוב יהודי מימי הבית השני ובו מכלול מרשים ונדיר בהיקפו של מקוואות טהרה עתיקים ומחילות מסתור תת־קרקעיות מימי מרד בר־כוכבא. שכר עבודתם מימן את המסע לפולין. 

שלי קוזלוביץ, אחת התלמידות, חשה כי היא וחברותיה "סגרו מעגל": "תלמידים ישראלים במאה ה־21 זוכים לחקור את הארץ ולגלות בה יישוב יהודי מלפני 2,000 שנה, כדי לממן מסע שבו נלמד על השואה, אירוע נורא שבמידה רבה עודד את הקמת המדינה". 

"רגע לפני שהם נוסעים לחפש את הזהות היהודית-ישראלית שלהם בפולין", מציינת גם חגית נויגברון, ממרחב ירושלים של רשות העתיקות, "הם מתחילים את החיפוש כאן אחר הנוף והעבר הקדום שלנו, בתוך כל שכבות ארכיאולוגיות קדומות". אורי אורן, תלמידת אולפנת "אמנה" מכפר סבא שהשתתפה בחפירה אחרת, מעדיפה את המתכונת הלימודית הזו על פני שינון "כמו תוכי" בכיתה: "כאן אתה חווה את הדברים בידיים. הם נצרבים בך. בכיתה אתה זוכר לכמה ימים. אחר כך - הרוב נעלם".

אחד הסיפורים הסמליים שסיפק מפעל ההנחלה הוא זה של תלמידי כיתה ט' מבית הספר "העמק המערבי יפעת", שמצאו מטבע עתיק הנושא את דיוקנו של הקיסר תיאודוסיוס השני. תיאודוסיוס עלה לשלטון בהיותו בן 7, ולכן היו לו כמה ממלאי מקום. אחת מהם היתה אחותו, שהיתה ידועה בשנאתה לעם היהודי. ניר דיסטלפלד, איש רשות העתיקות בצפון, מספר כי "זו התקופה שבה הלך לעולמו רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון, שהיה חשוך ילדים. הקיסר התנגד למנות לו ממלא מקום, וכך למעשה בוטל התפקיד וחדלה הנשיאות. זה כל כך סמלי שהמטבע של הקיסר, שהביא לסיום נשיאות הסנהדרין, מתגלה אחרי 1,600 שנה, דווקא על ידי תלמידים ישראלים, ממש ליד שביל הסנהדרין החדש שפרצנו כאן בעזרתם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו