הרופאים נדהמו: החיים החדשים של אריאל

הצחוק של אריאל בליאבסקי ממיס לבבות. בסלון הבית בראש העין הוא משתולל וקופץ, צוחק ובוכה, רץ ולא יושב לרגע. פעוט יפהפה עם שיער בלונדיני ועיניים סקרניות, שעד לפני כמה חודשים התנדנד בין חיים למוות.

אריאל חלה בסרטן נדיר מסוג פיברוסרקומה, שתוקף תינוקות עם הלידה, בעיקר בגפיים. הגידול הלך ותפח, והתינוק לא הגיב לטיפולים הכימותרפיים, כולל לאגרסיביים שבהם. בשלב מסוים הוא הידרדר למצב שהצוות הרפואי הגדיר "אבוד". 

בישיבת חירום בבית החולים שניידר בפתח תקווה התחבטו הרופאים בשאלה איך מצילים את חייו של אריאל. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

ואז, כמו ברגע שיא של סדרת רופאים בטלוויזיה, קם לפתע פרופ' שי יזרעאלי, מנהל המערך ההמטולוגי־אונקולוגי, ואמר: "רגע! יש בחו"ל ניסוי ביולוגי בתרופה חדשה, קראתי עליה ממש לא מזמן. תבדקו אם פרופיל הגידול של אריאל מתאים להשתתפות בניסוי הזה".

את מה שקרה מכאן ואילך אפשר להגדיר כנס רפואי, שהיו מעורבים בו לא מעט מזל והרבה מקצועיות מצד הצוות המטפל. התובנה הקריטית של פרופ' יזרעאלי והמסירות שהפגינו הרופאים להצלת הילד החולה, הביאו למהפך הבלתי ייאמן במצבו של אריאל.

• • •

לתמר ולגנדי בליאבסקי יש בבית "נבחרת" של שבעה ילדים. טל בן 13 וחצי, שקד־יובל בת 12, מתן בן 8, גיא בן 6, התאומים הבנים אריאל ושי, בני שנה ועשרה חודשים, והתוספת החדשה - עופרי, בת חודשיים וחצי.

כבר אחר צהריים, וגנדי (42) טרם שב מעבודתו כמנהל המטבח של "בית הילד" בתל אביב. תמר (37), שעובדת במחלקת הארנונה בעיריית תל אביב וכעת בחופשת לידה, מנצחת על המקהלה בחיוך מלאכי ובסבלנות מעוררת השתאות. היא מקבצת סביבה את הילדים, ובשקט מופתי מחלקת להם תפקידים והוראות. "יובל, קחי את אריאל לשחק בחדר. מתן, תחזיק קצת את עופרי". 

הם עלו לישראל בגיל 13. היא מאוקראינה, הוא ממולדובה. נפגשו לדייט בכפר סבא רגע לפני שהיא התגייסה, בגיל 18, ואחרי שלוש שנים התחתנו.

עד שנולדו התאומים הכל היה ורוד. הבעיות התחילו ממש דקות אחרי הלידה.

"כבר כששמו את אריאל על המשקל בחדר הלידה, הבחינו שיש לו גוש קטן, ממש פיצי, מתחת לבית השחי הימני. אחרי בדיקות אמרו לנו שזה גוש שומן, ושעם הגיל זה אמור להיעלם.

"בגיל חודש וחצי הגוש התחיל לגדול בצורה מפחידה. בגיל חודשיים רופא עור המליץ לנו לבצע בדיקת MRI דרך קופת חולים. לא הייתי רגועה. בכל בוקר הגוש גדל יותר ויותר, עד שהוא פשוט נהיה ענק. עשינו לו MRI באיכילוב. אחרי כמה ימים אחת העובדות שם, שמכירה אותי, שלחה לי את התוצאות בווטסאפ. הייתי לבד בבית, זה היה בשעת בוקר. קראתי את מה שהיא כתבה והבנתי מייד.

"פרצתי בבכי והתקשרתי לגנדי לעבודה. צעקתי לו: 'לאריאל יש סרטן'. עדיין, אמרתי לעצמי בלב שיהיה בסדר. שאולי הגידול לא ממאיר.

"יש לנו שמחות גדולות". תמר עם אריאל // צילום: אפרת אשל

"למחרת נסענו איתו לשניידר, למחלקה הכירורגית. אחת הרופאות הסתכלה על הגוש ואמרה מייד: 'זה לא נראה טוב'. היא התקשרה למחלקה האונקולוגית ואמרה: 'בואו לכאן מייד לראות ילד עם גידול לא טוב, או שאני מטיסה אותו אליכם'. בתוך כמה דקות הגיע אונקולוג. הייתי בשוק של החיים. הבנתי שהמצב חמור. עשו לאריאל בדיקות וביקשו שנבוא למחרת לעשות ביופסיה. חזרנו למחרת, ואריאל עבר ביופסיה בהרדמה".

כעבור ארבעה ימים התקשרו מהמחלקה האונקולוגית והזעיקו את תמר וגנדי לבוא בדחיפות. "ישבו איתנו רופאים ועובדת סוציאלית ואמרו לנו: 'הגידול ממאיר'.

"זה הרגע שבו נכנסתי באמת להלם. זה כבר לא חשד, זה אמיתי. והרופאים אמרו שחייבים להתחיל כימותרפיה הכי מהר שאפשר".

סיפרתם לילדים?

"בהתחלה חשבנו לא לספר. אבל הגדול שלנו, טל, שהיה בן 12, הוא ילד חכם, והוא שאל אותי מייד: 'אמא, לאריאל יש סרטן?' אז החלטנו לכנס אותם ולספר לכולם.

"בארוחת הצהריים ישבנו כולנו יחד, ואז אמרנו לילדים: 'לאריאל יש סרטן'. הם קיבלו את זה קשה. כולם פרצו בבכי, ואנחנו איתם.

"העברנו את שי לבית של ההורים שלי בפתח תקווה. הוא היה בן ארבעה חודשים, הוא נזקק לתשומת לב, ולא יכולנו לטפל בו. אני הייתי כל הזמן עם אריאל בבית החולים, גנדי עבד מהבוקר עד הערב, ובבית היו עוד ארבעה ילדים.

"נאלצתי לעזוב את התינוק שלי. זה קרע אותי מבפנים. מדי כמה ימים הייתי קופצת מבית החולים לבית של הוריי, להיות קצת גם עם שי".

בבוקר ה־5 במארס 2018 התייצבו תמר וגנדי בבית החולים שניידר, להתחיל את טיפולי הכימותרפיה של אריאל. "הוא קיבל טיפול כימותרפי פעם בשבוע, במשך חודש. באותו שלב זה נקרא עדיין 'הכימו הקל': השיער לא נושר, ספירת הדם לא יורדת עד כדי סכנה למערכת החיסונית. הטיפולים גרמו לו להקיא ולהיות חלש כל הזמן. אבל עיקר הצרה היתה שהם לא השפיעו על הגידול.

"אחרי חודש, הרופאים החליטו שצריך לעבור ל'כימו הקשה'. כלומר, לטיפול כימותרפי הרבה יותר אינטנסיבי. הוא אושפז בבית החולים וקיבל טיפול במשך ארבעה ימים ברציפות. אבל גם לטיפול הזה הוא לא הגיב.

"בצוות הרפואי ניסו כל הזמן להרגיע אותי: 'חכי, זה יצליח, את תראי שהגידול יקטן'. אבל ראיתי את הילד בכל יום, והגוש לא נעשה קטן יותר. אם בכלל, נראה היה שהוא רק גדֵל ומתכהה. היה ברור שהכימותרפיה לא עובדת". 

אריאל בתקופת המחלה

בשיאו הגיע הגידול מתחת לבית השחי של אריאל לגודל עצום של תשעה סנטימטרים וחצי. הרופאים החליטו להפסיק את הטיפולים הכימותרפיים, אחרי שנוכחו כי אינם יעילים.

באותו שלב החלה תמר לסבול מהתקפי חרדה. "כל טלפון משניידר הקפיץ אותי. ברגע ששמעתי את המילים 'את אמא של אריאל?', קיבלתי כאבי ראש שלא מהעולם הזה. לא יכולתי לתפקד. ראיתי שחור בעיניים. הלכתי לרופא המשפחה שלי, והוא אבחן שמדובר בהתקפי חרדה". 

• • •

מצבו של אריאל המשיך להיות רע. משום שהגידול היה מתחת לבית השחי הימני, הוא לא היה יכול להשתמש ביד ימין, ולא היה יכול להתהפך לצד. הוא עשה את הכל ביד שמאל.

הרופאים שברו את הראש בניסיון למצוא פתרון לתינוק הסובל. במחלקה האונקולוגית בשניידר הזעיקו את ד"ר הלן טולדנו, מנהלת היחידה לנוירו־אונקולוגיה, ואת ד"ר שפרה אש, מנהלת היחידה לאשפוז יום אונקולוגי, שטיפלו באריאל לאורך כל הדרך. "הן הסתכלו על אריאל ושאלו זו את זו, 'מה עושים, מה עושים?'" מספרת תמר.

ב־22 במאי, שבועיים אחרי שאריאל הפסיק לקבל את הטיפול הכימותרפי, התכנסו הרופאים לישיבה השבועית, שבמהלכה הם בוחנים את מצבם של הילדים החולים. צילומי ה־MRI של אריאל נבדקו שוב.

"הוא היה אבוד, אבוד", אומר פרופ' שי יזרעאלי. "זה באמת גידול מאוד נדיר, שאנחנו כמעט לא נתקלים בו. בישראל יש אולי שניים־שלושה ילדים בשנה שחולים בסוג הגידול הזה, והוא מופיע בדרך כלל על הגפיים. בדרך כלל, הטיפול הכימותרפי מקטין את הגידול למצב שמאפשר להסיר אותו בניתוח.

"במקרה של אריאל היו שני דברים קשים ובעייתיים: הגוש גדל באזור בית השחי, שהוא מסוכן יותר כי הוא עלול לפגוע בעצבים, בכלי דם, בצלעות ובשרירים; והוא לא הגיב לטיפול הכימותרפי, כך שלא היה אפשר לנתח.

"ישבנו שם ושברנו את הראש מה עוד אפשר לעשות. ואז, לפתע, נזכרתי שקיבלתי בדיוק חומר לקריאה, שבו סופר על פיתוח של תרופה ביולוגית חדשה. במקרי גידול כמו של אריאל יש לעיתים קרובות מוטציה בגן שנקרא 'נטרק' (NTRK), גן שכאשר הוא במצב פעיל, גורם לתאים להתחלק בלי בקרה - כלומר, גורם להיווצרות סרטן. בעולם המחקר אנחנו מכירים היום יותר ויותר מוטציות כאלה, ולחלק מהן פותחו תרופות ספציפיות. 

"זכרתי שקראתי על תרופה בפיתוח, ששמה Larotrectinib, והיא מעכבת באופן ספציפי את המוטציה בגידולים כמו זה של אריאל. התרופה היתה יעילה מאוד בניסויים פרה־קליניים בעכברים, ויש גם דיווחים על בני אדם עם מוטציה של הגן, שהגיבו מצוין לטיפול".

התרופה אושרה לפני פחות משנה על ידי מינהל התרופות האמריקני לשימוש בארה"ב, וצפויה לקבל בקרוב אישור גם באירופה. בישראל היא כבר הוגשה לסל הבריאות לשנת 2020.

• • •

פרופ' יזרעאלי הורה למעבדה בשניידר לבדוק את פרופיל הגידול של אריאל. אחרי כמה ימים נמצא שאריאל אכן סובל ממוטציה בגן המדובר. בינגו. הוא צלצל לעדכן את תמר וגנדי, והחל לבדוק באילו מדינות מתבצע הניסוי בתרופה החדשה.

תמר: "הבנו שזה הסיכוי הגדול להציל את אריאל, ואולי הסיכוי האחרון. אבל חששנו מאוד מהניסוי. אמרו לנו שזה משהו ביולוגי ניסיוני. ואנחנו חשבנו, 'נעשה ניסיונות על הילד שלנו? מה, הוא שפן ניסיונות?' מצד שני, ראינו שהכימותרפיה לא עוזרת, ולא נשארו הרבה אופציות.

"הרופאים שלחו אותנו הביתה, לשקול היטב ולהחליט איך מתקדמים הלאה. הבנו מהר מאוד שאין לנו ברירה".

גם ד"ר טולדנו נכנסה לפעולה. "ידעתי שאנחנו במרוץ נגד הזמן. יצרתי קשר עם חברת התרופות, שמייצרת את התרופה, ושאלתי באילו מדינות ובאילו בתי חולים מבצעים את המחקר. הייתי בלחץ גדול מאוד. אריאל היה בלי טיפול, וידעתי שחייבים לפעול בשיא המהירות כדי שהוא יקבל את התרופה הניסיונית.

"יצרנו קשר עם בית חולים בברלין, אבל שם ביקשו סכום של 150 אלף יורו על הטיפול. הבנו שזאת לא אופציה, ואז פניתי לבתי חולים בצרפת ובספרד. גם שם זה לא היה ישים, בעיקר בגלל בעיות ביורוקרטיות.

"הייתי בלחץ מטורף, כמעט התייאשתי. שישה שבועות הקדשתי רק לזה. עד שמצאתי בית חולים לילדים בעיר היידלברג בגרמניה, שגם בו עורכים את המחקר, והם דרשו רק פיקדון של 10,000 יורו כדי להתחיל בטיפול. נשמתי לרווחה. ידעתי שזה הסיכוי הגדול של אריאל. עד לאותו רגע היו רק ילדים בודדים בעולם שקיבלו את הטיפול, והוא עבד עליהם טוב".

לתמר ולגנדי לא היה ביטוח בריאות שישלם על הטיפול, מאחר שמדובר בטיפול ניסיוני. העזרה באה מצד חברים טובים ושכנים.

"כל השכונה שלנו בראש העין התגייסה לעזור לנו", מספר גנדי בהתרגשות. "זה היה ממש מחמם לב. אנחנו גרים פה רק שלוש שנים, ולמרות זאת, כולם ניסו למצוא לנו פתרונות כספיים, הציעו עזרה באמצעות קשרים בחברות ביטוח, הביאו ציוד לילד, כל דבר שהיו יכולים.

"בסוף, חברים עם קשרים הצליחו לשכנע את חברת הפניקס ואת קופת חולים מכבי לממן לנו את הטיפול. הם העבירו את הכסף לפיקדון לבית החולים". 

"כולם הציעו לנו עזרה וניסו למצוא פתרונות". גנדי עם אריאל בתקופת הטיפולים

וכך, בגיל שבעה חודשים וחצי, טס אריאל עם הוריו לגרמניה, בניסיון למצות את הסיכוי היחיד והאחרון שנותר לו: הטיפול הניסיוני שכולם התפללו שיציל את חייו. 

"זה היה ב־25 ביוני 2018", משחזרת תמר את התאריך המדויק. "גנדי נשאר איתנו בגרמניה במשך ארבעה ימים, ואז חזר לארץ, להיות עם הילדים ולעבוד. אני נשארתי עם אריאל בהיידלברג למשך חודש שלם".

בתחילת יולי, אחרי עשרה ימים שבהם עבר סדרת בדיקות, קיבל אריאל את התרופה המיוחלת - באמצעות סירופ לפיו. "הוא פשוט שתה אותה פעמיים ביום, בבוקר ובערב.

"אחרי שבוע אמרתי לרופאים הגרמנים: 'תקשיבו, זה התחיל להגיב'. הם צחקו עלי. אמרו לי: 'טוב, את אמא, ברור שאת רוצה שזה יקטן'. אבל באמת ראיתי שהגוש שינה צורה. 

"אחד הרופאים לקח סרגל וממש מדד מולי את הגידול. אחר כך הוא אמר: 'את רואה? זה היה 9.5 סנטימטרים ונשאר 9.5. זה לא הצטמק'. ואני חשבתי לעצמי, וואו, הם כאלה יקים שם, דייקנים. שמים לי סרגל. אמרתי לו: 'אוקיי, אתה תגיד שזה לא הצטמק, ואני אגיד שזה כן'.

"שלושה שבועות אחרי תחילת הטיפול באתי עם אריאל לארץ, לביקורת בשניידר. כאן ראו שיש שינוי בגידול, אבל שינוי קטן. כעבור שבועיים חזרנו לגרמניה, ועשו לאריאל MRI, שגילה שהגידול הצטמק קצת. הדבר החשוב הוא שאריאל התחיל להגיב לטיפול. פתאום הציפה אותי תקווה". תמר זורחת כשהיא משחזרת את הרגעים הדרמטיים.

גם גנדי מתרגש. "תמר עדכנה אותי כל הזמן בטלפון. היא אמרה שאריאל מגיב לטיפול, ושהגידול משתנה. כל הזמן הקפדנו לשדר לעצמנו, לאריאל ולשאר הילדים, שיהיה טוב, שננצח את זה, שאריאל יהיה בריא. והנה, זה עבד".

תמר ואריאל חזרו לארץ, והפעוט המשיך ליטול את הסירופ. הגידול המשיך להתכווץ. מקץ חודשיים, כשהיה בן תשעה חודשים, השינוי כבר היה ניכר. התוצאות הדהימו וריגשו את הרופאים, בגרמניה ובישראל. 

"הגידול העצום נסוג בצורה שלא תיאמן", אומר פרופ' יזרעאלי. "זה באמת לא נתפס, המקרה הזה. וטיפלתי באלפי ילדים בחיי המקצועיים. כל זה באמצעות סירופ! תרופה ביולוגית מדויקת, מכוונת מטרה. זאת מהפכה במלחמה נגד הסרטן".

• • •

בחודש נובמבר טסו תמר וגנדי עם אריאל לבדיקות חוזרות בגרמניה.

"צילום MRI הראה שהגוש נשאר באותו מצב כמו חודשיים לפני כן - כלומר, לא המשיך לקטון. הרופאים החליטו להמתין עוד חודשיים, ואז לבצע צילום נוסף ולהחליט איך מתקדמים. הצילום הנוסף הראה שאין עוד שיפור - אבל הגוש כבר קטן מספיק כדי שיהיה אפשר להסירו בניתוח.

"התרופה החדשה בעצם סגרה לגידול של אריאל את אספקת הדלק וניתקה לו את דוושת הגז", מסביר פרופ' יזרעאלי. "רוב התאים המתחלקים נעלמו. תיאורטית, אם היינו מפסיקים את הטיפול התרופתי, ייתכן שאספקת הדלק היתה מתחדשת, והגידול היה עלול להתחיל לשגשג שוב".

באותו זמן קיבלו תמר וגנדי בשורה נוספת: תמר שוב בהיריון. 

"זה לא היה מתוכנן", היא מחייכת. "גנדי רצה בהתחלה שאעבור הפלה, בגלל כל ההתעסקות עם אריאל ועם יתר הילדים שלנו. אבל אני הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי: תשכח מזה.

"החלטתי להשאיר את ההיריון, למרות שידעתי שאני עלולה להיות חלשה כשיגיע הניתוח של אריאל. בחרתי בחיים. כמו שנלחמנו בכל הכוח על חייו של אריאל, ידעתי שאני לא מפילה את העובר ומביאה חיים חדשים לעולם. 

"אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות, אבל חשבתי שזה מה שצריך להוביל אותי: חיים ולא מוות. שבסופו של דבר, זה ישפיע לטובה גם על הטיפול באריאל. לא רציתי לשקוע, וכל הזמן אמרתי לעצמי שזה סימן חיים, ושאני אנצח: גם לגבי אריאל וגם לגבי ההיריון.

"חודשי ההיריון הראשונים לא היו קלים. היו לי בחילות, היתה לי חולשה, אבל כל הזמן ידעתי שאני חייבת להחזיק את עצמי, בשביל אריאל ובשביל התינוק שבבטן. לא הסכמתי לרגע אחד להתחרט או להישבר. הייתי צריכה תעצומות נפש, ולמזלי, היו לי אותן". 

גנדי צוחק. "אין עליה. היא לביאה. כשהיא מחליטה משהו, זה יקרה. תמיד ידעתי שנשים הרבה יותר חזקות מגברים, אבל אצל תמר זה בולט מאוד. בלי הרוח החיובית שלה, והחוזק המדהים שהיא גילתה עם אריאל ועם ההיריון - אני לא יודע איפה היינו היום". 

• • •

בינואר האחרון, כשאמו בחודש השני להריונה, הוכנס אריאל הקטן לניתוח הגורלי בבית החולים שניידר. "תינוק בן שנה וחודשיים בסך הכל", עולה לחלוחית בעיניה של תמר. "בגלל מיקום הגידול, שישב לו על שריר וגם על הצלעות, הפחידו אותנו שייתכן שייאלצו להסיר בניתוח גם שתי צלעות.

"היינו במתח אדיר. הכנתי את עצמי לקראת שבע שעות של ניתוח, אבל זה הסתיים כבר אחרי ארבע שעות וחצי. העבירו את אריאל לטיפול נמרץ, והודיעו לנו שהניתוח הצליח מאוד, ולא היה צורך לגעת בצלעות".

ד"ר טולדנו: "לשמחתנו, הגוש שהסרנו בניתוח היה רק רקמה צלקתית, בלי תאים גידוליים חיים. הסירופ קטל את כל התאים הגידוליים בגוף של אריאל. זאת היתה בשורה גדולה - שאין עוד תאים שעלולים לשגשג מחדש".

שבוע וחצי אחרי הניתוח שוחרר אריאל הביתה. כעבור עשרה ימים הוא לקה בזיהום מתחת לבית השחי, תופעת לוואי מוכרת של הניתוח. תמר וגנדי מיהרו איתו לבית החולים, והוא אושפז לכמה ימים וקיבל תרופות אנטיביוטיות, עד שהצליח להתגבר על הזיהום.

תמר וגנדי עם ילדיהם. מימין: עופרי, מתן, טל, שקד־יובל, אריאל, גיא ושי. "בכל מקלחת, בכל יום, אני בודקת מחדש שאין לו חלילה גוש על הגוף" // צילום: אפרת אשל

בחודש מארס האחרון קיבלו תמר וגנדי את הבשורה אשר לה ייחלו יותר מכל. "טסנו לגרמניה עם אריאל, לביקורת נוספת", היא מספרת. "הייתי כבר בחודש הרביעי להיריון. אריאל עבר שוב בדיקת MRI, ואחרי שלושה ימים חזרנו לארץ והבאנו את הצילומים לפענוח בשניידר.

"כעבור ימים ספורים, בשעות הבוקר, ד"ר טולדנו התקשרה אלי. היא אמרה לי רק שתי מילים: 'הילד נקי'. 

"פרצתי מייד בצעקות 'יש! יש! התינוק שלי בריא. הצלחנו לנצח. ניצחנו הכל'. התקשרתי מייד לגנדי ואמרתי לו בבכי: 'זה נגמר. אריאל נקי מסרטן'".

• • •

ד"ר טולדנו פוגשת את אריאל בבית החולים, מחבקת אותו בחום ומתקשה להירגע. "לפני קצת יותר משנה, הילד המקסים הזה היה בלי שיער, בגלל הכימותרפיה. תראו אותו עכשיו.

"25 שנים אני מטפלת בילדים חולי סרטן, וזה הסיפור המרגש ביותר שטיפלתי בו. כשאני מגיעה לכנסים רפואיים בעולם, אני רואה את הפוסטר של אריאל, שמפתחי התרופה נותנים כדוגמה לילד שנרפא בזכותה. הוא הפך לסלב בזכות הסיפור יוצא הדופן שלו.

"בבית החולים לילדים בגרמניה, שנתן לו את התרופה, מתגאים בו מאוד. ואני אומרת לעצמי כל הזמן, 'הי, זה שניידר טיפל בו! בפתח תקווה!

"החלום הגדול שלנו הוא שלכל ילד, וגם למבוגרים, יהיה טיפול ביולוגי מדויק ומכוּון מטרה. שבמקום טיפול כימותרפי קשה, כל ילד חולה ייטול סירופ - ובתוך זמן קצר הגידול שלו ייעצר ויקטן, עד שנוכל להסיר אותו.

"התרופה החדשה סגרה לגידול את אספקת הדלק". מימין: פרופ' שי יזרעאלי, ד"ר שפרה אש, תמר ואריאל וד"ר הלן טולדנו // צילום: אפרת אשל

"המהפכה בטיפול בסרטן כיום היא שאנחנו מבינים שחייבים לבדוק את הפרופיל הביולוגי של הגידולים, ולא משנה באיזה איבר בגוף הם נמצאים. לבדוק מה דוחף את הגידול קדימה ומהו הגן הפגום - ולמצוא לזה טיפול מדויק ומכוון. בדיוק כמו במקרה של אריאל, שלמזלו, נולד אחרי שפיתחו את התרופה למחלה שלו.

"ועדיין, צריך לזכור שמקרים כמו של אריאל הם נדירים, והתרופות הביולוגיות החדשות מתאימות בינתיים רק לחולים בודדים". 

תמר אינה יודעת את נפשה כשהיא מדברת על הרופאים האונקולוגים שטיפלו בבנה. "אלמלא הצוות הרפואי בשניידר, אני לא יודעת איפה היינו עכשיו", היא אומרת. "עד היום אני נפעמת מהדאגה, מהמקצועיות, מהמסירות ומהזמינות שלהם לכל דבר. הם נלחמו איתנו לאורך כל הדרך כדי שאריאל יחלים ויהיה בריא. אם הם לא היו יודעים שיש מחקר ניסיוני כזה, היינו היום במקום אחר לגמרי". 

אריאל מגיע מהסלון ומתרפק עליה. היא מחבקת אותו חיבוק ארוך, ולא מפסיקה לנשק אותו. "יש לי ילד גיבור. גם בימים הכי קשים, והיו כאלה לא מעט, תמיד האמנתי שהילד שלי חזק. שהוא ואנחנו והרופאים נילחם עד הסוף, והוא יבריא. 

"אני אוהבת אותך", היא ממלמלת לבנה. "לך, תמשיך לצחוק, תמשיך לרוץ, תמשיך להיות ילד שמח ומלא חיים".

• • •

עופרי נולדה ביולי. לפני שלושה שבועות טס גנדי עם אריאל לביקורת נוספת בגרמניה. גם הבדיקות העדכניות אישרו שהילד בריא, כבר שמונה חודשים. שי, אחיו התאום, חזר בינתיים הביתה מסבא ומסבתא. אחרי החגים ייכנסו שני התאומים למעון, ותמר תחזור לעבודה. 

"אתה רואה? זה האושר שלי", היא מתמוגגת. "יש לי שמחות גדולות. אריאל בריא. בכל מקלחת, בכל יום, אני בודקת מחדש שאין לו חלילה גוש על הגוף. ועכשיו יש לנו גם את עופרי. ברגעים הכי קשים, ראיתי את כל זה. ידעתי שאחרי כל הקושי - עוד יהיו לי שמחות כפולות". 

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו