יחד, לב אל לב: שנה לטבח בבית הכנסת - חזרנו לקהילה היהודית בפיטסבורג

"אנחנו מוכרחים לפתוח מחדש את בית הכנסת, כי אחרת הרוע ניצח", אומר הרב ג'פרי מאיירס, "ובמשמרת שלי זה לא יקרה".

מאיירס, הרב של קהילת "עץ החיים" בפיטסבורג, נשמע נחוש. ראש השנה הקרוב מעמיד בפניו אתגר לא פשוט: לכנס את מאות חברי הקהילה שלו לראשונה זה שנה, מאז הטבח בבית הכנסת "עץ החיים - אור לשמחה", שבראשו הוא עומד. הפיגוע, שבוצע על רקע אנטישמי באוקטובר 2018, גבה את חייהם של 11 קורבנות והוגדר כהתקפה האנטישמית החמורה ביותר בתולדות ארה"ב.

בקהילה עדיין אוספים את השברים. בית הכנסת והמרכז הקהילתי הצמוד לו נעולים ומגודרים מאז הטבח, והקהילה היהודית בעיר חלוקה בשאלה אם לפתוח אותם ולאיזו מטרה. יש הטוענים שראוי להחזיר את המקום לפעילות בהקדם, אחרים מציעים להסב אותו למרכז הנצחה, ויש המסרבים אפילו לדרוך בו. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

במהלך השנה החולפת התפללו יהודי הקהילה בבית הכנסת "רודף שלום" שבשכונת שיידיסייד הסמוכה. "זה נושא טעון", אומר הרב מאיירס (63). "אף אחד לא ציפה שההחלטה תהיה קלה, ולכן אין מועד נקוב לפתיחה המחודשת של בית הכנסת. אבל זה יקרה".

את תפילות ראש השנה ויום כיפור הקרובים ינהל הרב בכנסייה האפיסקופלית "קאלוורי": הוא קיבל בברכה את ההצעה של הכומר ג'ונתן ג'נסן לארח במשכנו את הקהל הרב, יותר מ־800 איש, שצפוי להגיע בחגי תשרי. גם הנוצרים שמתפללים בכנסייה הוזמנו.

עוד על הרצח המזעזע בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג:

• ראש עיריית פיטסבורג: "חושש מטבח נוסף אם לא נטפל באנטישמיות"

• זוג נשוי, שני אחים ונשיא הקהילה לשעבר: פורסמו שמות 11 הנרצחים בפיטסבורג

• הקהילה היהודית בפיטסבורג בהלם: "הלב שבור, כולנו מזועזעים"

בימים האחרונים שוקד צוות בית הכנסת על סידור הכנסייה, מבנה גותי עתיק שצורתו צלב, והוא מעוטר מכל עבר בוויטראז'ים עם דמויות ישו ושליחיו. הם מכניסים למקום ספרי תורה, ואפילו עורכים חזרות על תקיעות שופר.

"אני מצפה לפגוש את חברי הקהילה בערב ראש השנה ולאחל לכולנו שנה טובה יותר", ממשיך מאיירס. "בדרשה שלי אני רוצה לגרום לאנשים להבין מה עליהם לעשות כדי שהשנה תהיה טובה יותר. היכן כל אחד מאיתנו יכול להיות טוב יותר, כדי שלשון המאזניים תהיה לצידו של הטוב בעולם.

"אני יודע שיש כאלה שלא יבואו השנה לתפילות. אנשים רבים לא מסוגלים לחזור לכל מסגרת של בית כנסת, האמונה שלהם התערערה. ואין משהו כוללני שאפשר לומר כדי לגרום להם להרגיש אחרת. בתוך עשרות נפגעים של מתקפה אלימה מהסוג הזה לא תוכל אף פעם למצוא תגובה אחידה, כל אחד שונה. 

"נכפתה עלינו מציאות חדשה". הרב ג'פרי מאיירס (מימין) והרב ג'ונתן פרלמן // צילום: ארצ'י קרפנטר

"אני נתקל באותם אנשים שמטילים ספק באמונה, באלוהים, ומנסה להבין לליבו של כל אחד. הדבר היחיד שאני מבקש הוא שיבואו אלי, שרק יאמרו לי שהם רוצים לשוחח איתי על כוס קפה, ומשם תהליך ההחלמה כבר ייצא לדרך.

"על כל אחד מאיתנו למצוא בתוכו את האומץ להמשיך את חייו. אני לא רק רב הקהילה, אני עצמי ניצול מהטבח, אבל אני מסרב להמשיך להיות קורבן. לא אתן לזה לקרות. היו 11 קורבנות יותר מדי, ולא יהיה אף אחד נוסף. האמונה שלי איתנה, ואני מביט לאלוהים מדי יום כדי לקבל את ההכוונה כיצד לנהוג, כי הביטחון שלי בו הוא שלם".

איך שיקמת את עצמך?

"בהתחלה התמודדתי עם רגשי אשם נוראיים, אבל אחר כך התחלתי להבין שלא יכולתי לעשות שום דבר כדי למנוע את מה שקרה. לא יכולתי להגיב אחרת מהאופן שבו חשתי לעזרתם של הנפגעים ברגע שהכל קרה. יכול מאוד להיות שאילו הייתי פועל אחרת, לא הייתי בחיים.

"כל עוד אני עומד כאן ומשוחח איתך, אז שלומי בסדר, וזו עדות לכוח העמידה של הקהילה. אבל כן, זה אתגר שמתעוררים אליו בכל בוקר מחדש.

"יש תשובה פשוטה לשאלה איך ממשיכים הלאה: זאת מציאות חדשה שנכפתה עלינו ושאנחנו חיים מדי יום. קיבלתי על עצמי את מה שאני יכול לפרש כייעוד שלי. אני יודע שקודם כל עלי להמשיך לטפל בעצמי ובציבור שלי, כדי שלרגע לא יהיה מי שיחשוב ש־11 מחברינו נרצחו לשווא.

"מפתה מאוד להיכנע לאשמה, לחרטה, ולהסתובב בתחושה של קורבנוּת. לכן מה שאני משדר החוצה הוא מעין לוחמנות - למען החיוניות ולמען האמונה שלי, שעלינו לקום ולצעוד קדימה. אני עושה כל שביכולתי כדי להביא את הקהילה שלי למקום טוב יותר".

קריאות לעונש מוות

בבוקר שבת, 27 באוקטובר 2018, בשעה 09:50, נכנס הרוצח רוברט באוורס לבית הכנסת "עץ החיים" כשהוא חמוש ברובה חצי־אוטומטי ובשלושה אקדחים חצי־אוטומטיים, והחל לירות לעבר המתפללים שהיו במקום, 75 במספר, תוך שהוא קורא: "כל היהודים חייבים למות!"

באוורס, היום בן 47, הִרבה לגלוש באתרי הימין הרדיקלי והפיץ ברשת מסרים אנטישמיים. כשעתיים לפני הפיגוע פרסם הודעה ב־Gab (רשת חברתית פופולרית בקרב לאומנים לבנים וניאו־נאצים), שבה תקף את הארגון היהודי־אמריקני "היאס" על סיועו למהגרים. 

כוחות החילוץ לאחר הפיגוע בבית הכנסת "עץ החיים", 27 באוקטובר 2018 // צילום: אי.פי

לאחר שרצח שני מתפללים באולם המרכזי של בית הכנסת, ירד באוורס למרתף, ושם ירה בארבעה מתפללים נוספים. הוא עלה לקומה העליונה של בית הכנסת, רצח חמישה מתפללים נוספים ופצע אחרים. 

מתפללים שהסתתרו במקום הזעיקו את המשטרה, וזו ניהלה קרב יריות עם באוורס בעת שהיה בקומה העליונה. הוא ירד לקומת הכניסה, ניסה להימלט החוצה, חזר פנימה והתבצר במקום במשך שעה, עד שלבסוף זחל החוצה ונכנע.

בטבח נרצחו ד"ר ג'רי רבינוביץ' (66), דיוויד רוזנטל (55) ואחיו ססיל (59), דניאל סטיין (71), מלווין ווקס (88), בני הזוג ברניס (84) וסילבן סיימון (86), רוז מאלינגר (97), ריצ'רד גוטפריד (65), ג'ויס פיינברג (75) ואירווינג יאנגר (96).

באוורס הורשע כעבור ארבעה ימים ב־44 סעיפים של פשעי שנאה, הפרת זכויות אדם, רצח ואחזקת נשק במטרה לרצוח. כיום הוא מוחזק בכלא עד שייגזר עונשו, שיכול להגיע עד 535 שנים בכלא. בארה"ב נשמעו קריאות לגזור עליו עונש מוות (שאפשרי בפנסילבניה). הנשיא טראמפ אמר מייד לאחר הרצח שהרוצח ראוי לעונש מוות. 

מאיירס מסרב להתייחס לדרישות הללו. "אין לי דעה בנושא, ואני בוטח באופן מוחלט במערכת הצדק, שתעשה את הדבר הנכון". הוא מבקש במקום זה לדבר על ההתגייסות של אנשים בעיר וגם מחוצה לה כדי לתמוך בקהילה.

"קיבלנו תנחומים מכל עבר", אומר הרב מאיירס, "זה מחזק לשמוע עד כמה אכפת לאנשים. יש גם כאלה שלא יודעים מה לומר כשהם נתקלים בי ברחוב, או לא מוצאים את המילים כדי להתבטא, אבל בשבילי, העובדה שהם נוכחים ומוכנים לחזק את ידינו מספיקה. אני חש את הכנות שיוצאת מליבם, שלא תמיד מצריכה מילים.

"אין מדריך למשתמש כיצד לנהוג בזמן אמת כשקורה דבר כזה. אנחנו כותבים את החוקים תוך כדי תנועה. בפרט עבור הקהילה היהודית־אמריקנית, שמעולם לא חוותה מתקפה בסדר גודל כזה, והיא חלק מארה"ב כבר מאות שנים".

בלי פוליטיקה

אנחנו נפגשים עם הרב מאיירס בסניף של הפדרציה היהודית בארה"ב, עשר דקות נסיעה משכונת סקווירל היל, שבה מתגוררת מרבית הקהילה של פיטסבורג. לצידו יושבים קרובי משפחה של כמה מהקורבנות ונציגים מהקהילה, המונה קרוב ל־50 אלף איש. כולם מבקשים לא להעניק תשומת לב יתרה למשפט המתנהל נגד הרוצח, ובטח שלא להיגרר לפוליטיקה. הם מעדיפים לדבר על הסיוע שקיבלו מבני דתות אחרות בעיר, על שיקום בית הכנסת, ועל שינוי סמנטי של האופן שבו יסוקר יום השנה בתקשורת, בסוף אוקטובר. 

"אנחנו מקפידים על הטרמינולוגיה שבה אנחנו משתמשים", מסבירה הרבנית איימי ברדק. "גילינו ששפה היא דבר חשוב. אנחנו לא מגדירים את מה שעברנו כטרגדיה, כי טרגדיה זה מושג רחב מדי, שיכול גם להתייחס לאסון טבע.

"לא חשבנו שטבח כזה יכול לקרות כאן, אצלנו". תושבים המומים לאחר הטבח // צילום: GettyImages

"ואנחנו גם לא משתמשים במילה 'אירוע', כי אירוע יכול באותה מידה להיות הגדרה של שמחה, בר מצווה או חתונה. מה שחווינו זאת מתקפת שנאה שפלה ומכוונת. פיגוע.

"הבקשה היחידה שלנו היא שלקראת יום השנה לא תינתן במה לקולות פוליטיים. קיבלנו התחייבות מהעירייה שהיא לא תעניק אישורים להפגנות או למחאות פוליטיות באותו יום, לרבות כאלו הנוגעות לטבח. אפשר להפגין יום לפני, יום אחרי, אבל לא ביום שבו אנחנו מתייחדים עם זכר חברינו. זהו יום שבו הקהילה כולה תהיה יחד, בצנעה, ותערוך פעילות הנצחה פרטית".

הרב מאיירס שומר על ממלכתיות. על החליפה שלו בולטת סיכה עם הסמל החדש שמלווה את הקהילה מאז אוקטובר האחרון: שלושה כוכבים בצבעי כחול, אדום וצהוב על רקע שחור, מעין וריאציה לסמל של קבוצת הפוטבול המקומית והאהודה, "פיטסבורג סטילרס", כשאת הכוכב הצהוב מחליף מגן דוד שמזכיר את הטלאי הצהוב. 

גם הכיפה שלראשו נושאת את אותו הסמל. כשמסתובבים בשכונת סקווירל היל, בציר התנועה המרכזי שבשדרות מורי, אפשר לראות את הסמל בכניסה לבתי עסק רבים, ולידו הכיתוב: "חזקים יותר מהשנאה".

מאיירס לא מוכן לספר מה נאמר בשיחה בינו לבין הנשיא טראמפ, שלושה ימים אחרי הרצח. טראמפ בא לנחם את הקהילה ונתקל בהפגנת מחאה, שבה נטען כי הוא "מנציח את השימוש ברטוריקה של שנאה".

"נשיא ארה"ב התקבל בברכה", אומר הרב. "שיתפתי אותו במה שעברתי בזמן הטבח ובתחושות שלי, אבל את התוכן המלא אני שומר לעצמי".

הוא גם מסרב להיכנס לסערה שעורר טראמפ בחודש שעבר, כשכינה דמוקרטים "אנטי־יהודים" וטען כי יהודים שמצביעים לדמוקרטים אינם נאמנים. "רטוריקה של המילה המתחילה באות H (Hate, שנאה - מילה שמאיירס מסרב לומר; ד"כ) היא דבר שאפשר לשייך לרפובליקנים, לדמוקרטים ולעצמאים, לאורך כל ההיסטוריה של המדינה שלנו. למשוואה שבה אנחנו נמצאים לא נכנסת פוליטיקה בשום צורה שהיא".

מחוות קטנות

שני הקורבנות הראשונים בטבח היו ססיל ודיוויד רוזנטל, אחים עם צרכים מיוחדים בשנות החמישים לחייהם, שהתגוררו יחד בדירה סמוכה לבית הכנסת, והיו מתפללים קבועים ואהובים. מישל רוזנטל (49), אחותם הצעירה, הגיעה למקום הטבח לאחר שקיבלה טלפון מבעלה, שסיפר לה על הירי.

"בהתחלה אתה נכנס למוֹד אוטומטי", היא אומרת בקול שקט. "לטפל בכל הלוגיסטיקה של סידורי ההלוויה והשבעה. העדיפות הראשונה שלי ושל אחותי הגדולה היתה לדאוג לשלומם של הוריי, שהם אנשים מבוגרים. אבל אחר כך אתה צריך להתחיל לפסוע צעד אחר צעד כדי לנסות לשמור על שפיות, זה מצב לא רגיל.

"אנחנו מתחילות מסורת חדשה". אנדריאה וודנר (מימין) ומישל רוזנטל // צילום: ארצ'י קרפנטר

"היינו מוקפים בבני משפחה, שמיהרו לעזרתנו בלי לשאול שאלות. אני נשענתי על בעלי רק כדי לשרוד יום אחר יום". 

מישל לא רואה את עצמה חוזרת שוב לבית הכנסת הזה. "גדלתי בו, אני מכירה בו כל פינה, וזה הפך למקום שאני לא מוכנה לחזור אליו לעולם".

תלכי לכנסייה שתארח את הקהילה בחג?

"בהחלט, הם עושים מחווה נהדרת. אנדריאה (בתה של רוז מאלינגר; ד"כ) ואני החלטנו שנשב יחד בתפילת ראש השנה, אנחנו מתחילות מסורת חדשה עבורנו, כי שתינו מציינות את החג לראשונה ללא יקירינו.

"אבל ארוחת החג הולכת להיות קשה מנשוא. אני כל הזמן נזכרת בערב ראש השנה הקודם, אז ישבנו בעלי ואני עם שני האחים שלי והוריי. הפעם נהיה רק בעלי, אני והוריי.

"הירי בוצע בכוונה לשסע את הקהילה, אבל הוא איחד אותנו. אני משתדלת להתמקד בקשרים הטובים שנוצרו עם בני המשפחות של הנרצחים. חלקנו את אותו גורל ואת אותו אבל. הפכנו כולנו לרשת ביטחון אדירה זה בשביל זה. אנחנו מדריכים זה את זה כיצד להמשיך הלאה.

"בכל יום אני שומעת אנקדוטות חדשות, מחממות לב, על האחים שלי. הם נגעו בכל כך הרבה אנשים. אני כל הזמן דאגתי לשלומם, והתברר לי שהיה להם עולם תומך סביבם. אחד הניצולים סיפר לי כיצד אחי ססיל קידם אותו בברכה באותו בוקר. זה מאוד עוזר לי עם ההתמודדות, לדעת שהיתה להם השפעה חיובית כל כך על אנשים. זה מסב לי נחת.

"אסור להמעיט בערכן של מחוות קטנות ביומיום. אפילו לעזור לאדם לחצות את הכביש, לפתוח את הדלת למישהו או סתם לפרגן. הדברים הקטנים הללו, שיכולים להפוך את העולם למקום הרבה יותר טוב לחיות בו. זה כל כך פשוט ונכון לעשות טוב. האחים שלי היו אוהבי אדם, הם לא ידעו אחרת, וזאת המורשת שהם הותירו".

מתפללים לסליחה

מקומת הכניסה עבר הרוצח לקומת המרתף, שבה התפללו באותה עת אנשי קהילת "אור חדש" הקונסרבטיבית. בראש הקהילה עומד הרב ג'ונתן פרלמן (55), שהיה בבית הכנסת בעת הטבח. שלא כמאיירס, הוא מרשה לעצמו להזיל דמעות ומודה עד כמה ההתמודדות קשה מנשוא.

"אני סובל מטראומה, וגיליתי שיש לה פנים שלא שיערתי", הוא מספר בידיים רועדות. "יש פצעים שמתחילים להגליד, ויש כאלה שלעולם לא ייעלמו, עד יומי האחרון. זה לא אֵבל שאפשר להשלים איתו.

"הטראומה תוקפת אותך בכל רגע נתון. מספיק שאשמע ירייה מסרט בטלוויזיה, או אגזוז של מכונית, או כל רעש פתאומי ברחוב, וזה מייד מעורר את הטראומה. כשיש אנשים רבים סביבי, החשדנות והפחד צצים. אני נמצא בטיפול פסיכותרפי ומתפלל לאלוהים. חבריי בקהילה ואני עוזרים זה לזה.

"נאמר לי שהשנה השנייה לטראומה היא קשה יותר מהראשונה, ואני נערך לכך. תהליך ההתאוששות הוא בלתי צפוי וכלל אינו מובטח, ואני חושב על כך רבות.

"כחלק משירותי בקהילה אני מתנדב כבר כמה שנים כרב בבית החולים בפיטסבורג, במקרים שבהם חולים אנושים מבקשים סיוע של איש דת או תמיכה בערוב ימיהם. מהאנשים האלה למדתי מהי יכולת עמידה ומהי תקווה. אני רואה אנשים על ערש דווי עם טראומה משלהם, ולהיות לצידם מסייע גם לי".

מה הכי קשה לך?

"בראש שלי רצות כל הזמן תמונות ממה שקרה. אני אשתף באחת מהן: אחד המתפללים, מיוחד במינו, היה מלווין ווקס, בן 88. תמיד בא ראשון לתפילות, מלא אנרגיה ואוהב אדם. הוא היה חירש בשתי האוזניים, ועדיין לא איבד קצב בתפילות ובמזמורים. 

"ברגע שהחל הירי, תפסתי אותו ושני גברים נוספים, ומשכתי אותם לתוך ארון גדול במחסן ציוד בקומת המרתף. הוא לא שמע את היריות ולא הבין מה קורה, ראיתי את הבלבול על הפנים שלו, אבל הוא כן קלט שקורה משהו שמטריד אותנו. בשלב מסוים מלווין חשב שזה נפסק, השתחרר מהידיים שלנו ויצא מהארון. הוא נורה פעמיים.

"אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות של 'מה אם'. מה אם הייתי נאבק איתו כדי שלא ייצא מהארון. מה אם הייתי מנסה לצעוק, כדי שינסה להבין שאסור לו לזוז. ואני גם שואל את עצמי, אם הייתי עושה זאת, האם לא הייתי מסכן בכך את ארבעתנו?

"לאף אחד מהנרצחים לא הגיע למות. למֶל לא הגיע למות. הוא היה זקן אדיב, ששבוע לפני הטבח תלה שלטים כדי לעודד אנשים להצביע בבחירות האמצע בארה"ב".

"אני מתייסר כל הזמן במחשבה שלא עשיתי מספיק", פרלמן מרכין ראש בדמעות. "אולי יכולתי להציל אותו. אולי יכולתי להציל אחרים".

הוא עוצר את דבריו, לוגם מים מהכוס שלצידו וממשיך. "אני חושב הרבה למה האדם הזה (באוורס) עשה מה שעשה. זה חלק מהטראומה שהולכת איתי. לעולם לא אשכח את מֶל, ואני מתפלל לסליחתו. הלוואי שהוא היה כאן לצידי, בתפילת ראש השנה".

מייד אחרי מלווין ווקס נורו למוות ד"ר ג'רי רבינוביץ', ריצ'רד גוטפריד ודניאל סטיין. אז עלה באוורס מהמרתף לקומה העליונה, שבה היו באותה עת 13 מתפללים, ובהם הרב מאיירס. הרב הצליח לחלץ החוצה ארבעה אנשים דרך דלת צידית, ברגע ששמע את היריות.

"ביקשנו שלא יהיו הפגנות". הרבנית איימי ברדק // צילום: ארצ'י קרפנטר

הרוצח ירה בג'ויס פיינברג, בבני הזוג ברניס וסילבן סיימון, באירווינג יאנגר וברוז מאלינגר, ותיקת המתפללים בבית הכנסת, שלוּותה באותו בוקר על ידי בתה, אנדריאה וודנר. הבת נורתה בזרועה, והיתה מאושפזת במצב קשה בעת שאמה הובאה למנוחות.

"אני זוכרת רעש גדול מהכניסה של בית הכנסת", משחזרת וודנר (62) בקול רך אבל בטוח, ידה עדיין חבושה לאחר שעברה ניתוח שיקומי נוסף בחודש שעבר. "חשבתי שאולי מתלה המעילים קרס. מהר מאוד הבנתי שאלו יריות ומשכתי את אמי לרצפה כדי להסתתר. אבל הוא פגע בנו. 

"הזרוע שלי התרסקה, ולא יכולתי לקום. חיכיתי רגעים ארוכים עד שהרמתי את הראש, כשהוא הסתלק. ניגשתי לאמי והרגשתי דופק חלש. אמרתי לה שאני אוהבת אותה, והיא הוציאה קול דק מפיה. אז ידעתי שהיא איננה.

"ההחלמה שלי התאפשרה בזכות הקהילה סביבי. אני אדם עם ראייה חיובית ונחישות. אני ממשיכה בחיי, כי הם כמעט נלקחו ממני. וכל עוד זה תלוי בי - אני מתכוונת ליהנות מהם".

וודנר היא מאלה שאינם מסכימים לחזור לבית הכנסת כמו שהיה לפני הטבח. "אני מוכנה לחזור רק אם הוא ישופץ ויעוצב מחדש. אני בעד שהמיקום יישאר, כי אני לא רוצה שהרוצח ישיג את מבוקשו. לא מוכנה שמה שקרה שם יפגע במהות של הבית, במה שהמקום הזה סימל עבורנו. זה מה שאמא שלי היתה רוצה, כל חייה היא הלכה לבית הכנסת ולא היתה רוצה שהוא יעבור מקום".

היא מספרת כי אמה היתה אהובה מאוד בקרב אנשי הקהילה. "אלה הסיפורים שאני שומעת בשנה האחרונה מכל עבר, וזה מנחם מאוד ומסייע לשמר את זכרה. זה המקום הקטן שמסב לי אושר. היא היתה די עצמאית, אבל בגילה נזקקה מדי פעם לעזרה, ואני הייתי לצידה. בשנים האחרונות היינו קרובות מתמיד, ובדיעבד, אני אסירת תודה על כך.

"אני לא מגדירה את עצמי קונסרבטיבית, לא גדלתי בבית דתי, אבל מדי שבת הלכתי לבית הכנסת בשבילה. נהנינו מהחברותא, נהנינו לשיר ולשמוע את החזן. בשבילי זה הכל, החברותא הזאת. ואני חושבת שבכך אתנחם בראש השנה. אמא שלי כבר לא תהיה איתי שם, אבל יהיו סביבי אנשים שאכפת להם".

סלקטורים בכניסה

האחדות היא גולת הכותרת של מאמצי השיקום. בשנה האחרונה התקיימו כמה מפגשי תנחומים של בני משפחות הנרצחים מפיטסבורג עם קרוביהם של קורבנות מאירועי ירי אחרים שהיו בארה"ב בשנים האחרונות - הטבח בבית הספר "סנדי הוק" בקונטיקט ב־2012, הירי בכנסיית "עמנואל" בצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה ב־2015, והטבח בתיכון "דאגלס" בעיר פארקלנד שבפלורידה ב־2018. הגדר שמקיפה כיום את מבנה בית הכנסת בשכונת סקווירל היל עטופה בברזנט, שעליו הודפסו ציורים של ילדים מהקהילות הללו. 

באפריל האחרון, לאחר פיגוע הירי בבית הכנסת של חב"ד בפאוויי שבפאתי סן דייגו, שבו נהרגה אישה אחת ושלושה נפצעו, קיימה קהילת פיטסבורג טקס הבדלה מיוחד בשיתוף בית חב"ד המקומי, לאות הזדהות עם הקהילה בפאוויי.

בפיטסבורג מתגוררות גם כ־150 משפחות ישראליות, שאינן מעורבות במיוחד בקהילה המקומית. ענת תלמי (42), שעברה לכאן עם בעלה וארבעת ילדיהם ב־2003 לטובת לימודי תואר שני באוניברסיטת "קרנגי מלון" ועובדת היום כמהנדסת תוכנה, מתגוררת מרחק שני קילומטרים בלבד מבית הכנסת "עץ החיים".

"בתקופת האינתיפאדה השנייה גרנו בירושלים, עם כל הפיגועים הנוראיים", היא מספרת. "כשבאנו לפה, חשבנו שהשארנו את הדברים האלה מאחורינו. הפיגוע הזה הפתיע אותנו, אבל לא השאיר אותנו המומים, כמו רוב חברי הקהילה היהודית כאן, שלא חוו מעולם משהו נורא כל כך. 

"אחרי הפיגוע המשפחות הישראליות רצו להפגין סולידריות, וארגַנו ארוחת 'שישי־ישראלי' בבית כנסת מקומי, בעזרת ה־IAC (ארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית). זה היה מאוד מוצלח, בתוך שעתיים וחצי נרשמו יותר מ־250 איש".

הורדתם פרופיל בעקבות הפיגוע?

"חד־משמעית לא. למחרת שלחנו כרגיל את הילדים ל־Jewish Sunday School, שבו הם לומדים בימי ראשון, בבית כנסת שנמצא 500 מטר ממקום הפיגוע. היתה הרגשה חזקה של חיבוק מהאוכלוסייה המקומית בעיר ובכל רחבי ארה"ב. הרגשנו שהם בשום אופן לא מקבלים את מה שקרה, ושאסור לנו להתבייש בכך שאנחנו יהודים. 

"זה לא מזכיר את האווירה בארץ אחרי פיגוע. כאן יש תחושה שמדובר באירוע נקודתי, חד־פעמי. אבל מאז הפיגוע יש יותר אבטחה בבתי כנסת, ויותר יהודים נרשמים לקורסים להגנה עצמית".

ענת תלמי (שלישית משמאל) ומארגני "שישי ישראלי" // // צילום: ארצ'י קרפנטר

ואכן, הגברת האבטחה ניכרת לאחרונה בקרב קהילות יהודיות בכל רחבי ארה"ב. השנה, למשל, נדרשה הרשמה מוקדמת לתפילות החגים בפיטסבורג, והכניסה תתאפשר באמצעות כרטיסים והזמנות בלבד.

"מעולם לא העליתי בדעתי שטבח כזה יכול לקרות כאן, אצלנו", מודה סטיבן כהן (70), נשיא קהילת "אור חדש". "זה הלם מוחלט. הביטחון הפך לערך עליון, ואימצנו מדיניות של כניסה רק בהצגת כרטיס. זה רעיון שכבר עלה בעבר, אבל לא יושם. השנה אין חוכמות. יש כניסה אחת מרכזית, ובכניסה יעמדו סלקטורים עם רשימות, שלא יאפשרו כניסה לאף אחד שלא אושר מראש. 

"יש גם היערכויות ביטחוניות נוספות, שאני לא מעוניין לפרט. אני יכול רק לומר שכל בתי הכנסת בארה"ב הולכים בכיוון הזה. כולם ידרשו אישורי כניסה מוקדמים לתפילות החג, כי זאת המציאות החדשה שהוכתבה לנו. 

"מובן שאין לנו שום עניין לשלוח הביתה מתפללים שיגיעו בלי כרטיס. אנחנו לא רוצים שחיי הקהילה והתפילות ינוהלו בשיטור. אבל זה הפתרון שעליו הוסכם לעת עתה. הוא לא נועד בשום אופן להגביל את קיום המצוות".

מסע לישראל

לפני שאנחנו נפרדים, מישל רוזנטל מבקשת לחלוק איתי חוויה אישית. "כשקמנו מהשבעה, לאבי החלו בעיות רפואיות בליבו. הדבר היחיד שהוא ביקש מאיתנו, כדי לחזק אותו ואת המשפחה בשנת האבל, היה שניקח אותו לביקור בישראל. הוא ציוני מושבע, כבר היה בישראל ארבע פעמים בעבר. אני עצמי ביקרתי בה פעם אחת.

"נסענו איתו לשבועיים בישראל. כשהגענו לכותל, הרגשתי כאילו הבאנו את האחים שלי איתנו. היהדות היתה חלק חשוב בחייהם, מגיל צעיר נהגנו ללכת ל'עץ החיים' בכל שבת עם סבתא שלנו.

"ביקרנו גם בכרמיאל, שהיא העיר התאומה של פיטסבורג, ושם נערך טקס מרגש לחנוכת גַלעד לזכר הנרצחים בטבח. ביקרנו גם ב'בית אורי' בעפולה, כפר טיפולי לאנשים עם צרכים מיוחדים, כמו אחים שלי. זה היה טיול מדהים ומשמעותי מאוד, בעיקר כי אחיי מעולם לא זכו להגיע לישראל.

"חברים שלי שאלו אותי עד כמה בטוח להסתובב בישראל. למרבה האירוניה, ובהתחשב במה שעברתי עם משפחתי בשנה האחרונה, לא הרגשתי שעלי להיזהר במיוחד. התשובה המוחצת היא שבישראל חשתי בטוחה יותר מאשר בכל מקום אחר בחיי. הרי האחים שלי הלכו לבית הכנסת השכונתי באמריקה ונרצחו. 

"תמיד הייתי מודעת לגילויי אנטישמיות, ולכך שיש מי שלא אוהב אותנו. אבל אתה לא באמת חושב מה יקרה אם תחווה דבר נוראי כזה בעצמך. ובאמת שאין מילים. כל הנרצחים היו בעיצומה של תפילה. הם היו במקום שאהבו, ועשו משהו שהם חיכו לו במשך כל השבוע. אני לא מצליחה להבין את הרוע הזה". 

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו