זמן הוא מצרך נדיר מאוד בפוליטיקה. בגלל זה הוא גם יקר. במערכת פוליטית אינטנסיבית כמו בישראל, האויב הגדול ביותר של הפוליטיקאים הוא הדדליין. אבל אין ברירה, כי נראה שבלעדיו לא היה קורה כלום. אם לא היה חוק שקובע שחייבים להעביר תקציב עד 31 במארס, אחרת הממשלה נופלת - כנראה היינו חיים עד היום עם תקציב של לפני שבע שנים. אם לא היה חוק שקובע מתי מסתיים המנדט של המועמד לראשות הממשלה, היינו תקועים עם ממשלות מעבר שלא נגמרות, ומשאים ומתנים אינסופיים. אבל ככל שהזמן מגביל, כך הוא גם מתקן. הבטחות בחירות, למשל. ככל שחולף הזמן, ההצהרות הבומבסטיות ושלטי הענק נשכחים, והנבחרים יכולים אט־אט לרדת מהעצים לקרקע המציאות.
הממשלה הבאה, אם תקום כזאת לפני הבחירות הבאות, תעמוד על רגליה רק בעוד חודשיים וחצי לכל המוקדם. זה נצח. עד אז הכל יכול לקרות, ומניסיוננו, אכן יקרה. כל מה שהתחייבו לו הפוליטיקאים בחודש האחרון, לא יהיה רלוונטי בעוד כל כך הרבה זמן.
ההחלטה של בני גנץ לקבל את המנדט להרכיב את הממשלה שני אחרי נתניהו, מקורה בטעות. אם חשב שאיום הבחירות יגרום לתזוזה כלשהי במערכת, שתביא לפתיחת הפלונטר לטובתו, כדאי היה שיעיין בחוק יסוד הממשלה. אז היה מגלה כי סיום המנדט שלו עדיין לא מביא לבחירות אוטומטיות. תוצאות הבחירות מלמדות כי לפי שעה האופציה היחידה המונחת על השולחן היא ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן. האילוצים הפוליטיים האחרונים מאז הבחירות, מחייבים כי גוש הימין כולו יישב יחד מצד אחד, ואילו כחול לבן יכולים להביא עימם מפלגות מגוש השמאל לממשלה רחבת ידיים וארוכת כנף.
פגישת גנץ ונתניהו אצל הנשיא. ניסיון אמיתי לאחדות? // צילום: חיים זק, לע"מ
הדרך היחידה לעשות זאת היא שכל הצדדים יתפכחו מהאשליות שהחזיקו בהן עד הבחירות. נתניהו ייאלץ לחלוק את השלטון בממשלת רוטציה. גנץ יצטרך לשבת עם נתניהו, אף על פי שהתחייב שלא לעשות כן, ואף לבלוע יחד איתו את שותפיו הטבעיים, שעימם כרת ברית בלתי ניתנת לניתוק. אבל התמורה נאה ביותר, כמעט חלומית: ראשות הממשלה בעוד שנתיים.
הסיבה למריבה על קבלת המנדט השני נובעת מכך שלשני יהיו, כביכול, מנופי לחץ גדולים יותר. הרי אם הראשון נכשל, עדיין אין בחירות, כי אז מגיע תור השני. גנץ מאמין שכשאיום הבחירות יהיה קרוב ומשמעותי, או־אז יתחיל המרד בליכוד, שהוא מייחל לו, שיביא לסוף דרכו של נתניהו ולאפשרות להרכיב ממשלה בראשותו עם הליכוד וליברמן. מה שהוא לא הביא בחשבון זה שאחרי שהשני נכשל, עדיין אין בחירות. החוק קובע כי יש עוד 21 יום שבהם כל אחד מהמועמדים, כולל אלה שנכשלו, יכולים להרכיב קואליציה של 61 לפחות בראשותם, ולהשביע את ממשלתם החדשה.
עוד בנושא
• תסכול בממשל: "מוטב שישראל תנצל הזדמנות פז"
• צוותי המו"מ של הליכוד וכחול לבן ייפגשו היום
• לאחר יותר משעתיים: הסתיימה הפגישה בין נתניהו לגנץ
• כל הפנים והשמות: אלו חברי הכנסת ה-22
התרחיש המתבקש, אם כן, הוא שגנץ יירד מתישהו מהעץ, ויסכים לדבר עם נתניהו על אחדות. זה יכול לקרות בתקופה הראשונה, בשנייה, ולכל המאוחר בתקופה של 21 הימים האחרונים. פחות חשוב מתי - העיקר התוצאה: ממשלת אחדות עם הליכוד, כחול לבן, מפלגות ימין והחרדים, ואולי מפלגות נוספות מהשמאל כדוגמת העבודה.
התרחיש השני הוא שגנץ לא מצליח להחזיק את החבר'ה שלו, מכחול לבן או ממפלגות אחרות בגוש השמאל, כמו העבודה־גשר, ונתניהו יעמוד כראש הממשלה עם קואליציה שנשענת על מפלגות הימין־חרדים ומרכיבים מגוש השמאל.
התרחיש השלישי הוא שבירה של ליברמן. שהוא זה שיצטרף לממשלת נתניהו ויעניק לו את השלטון, עם שותפיו "החרדים והמשיחיים", ולממשלה שככל שהיא נראית רחוקה ממימוש - עשויה להתגלות כיציבה, משום שהיא מחזירה את המבנה הקלאסי של גוש הימין, שאליו ישוב ליברמן, למקום שהיה מקומו הטבעי עד שהחליט לחתוך בבחירות האחרונות.
נתניהו וליברמן. למרות הכל, יחדשו את השותפות? // צילום: אורי לנץ
התרחיש הרביעי הוא פירוק הקואליציה של בנימין נתניהו. הזמן שעובר והעצבים הרופפים של אנשי מחנה הימין עושים את שלהם, ובעוד חודשיים־שלושה עשויים גורמים מתוך שורות הימין, כמו הסיעות החרדיות או הימין החדש, לנסות להשתחרר מלפיתת הגוש ולחפש אפיקים חדשים בממשלת שמאל בראשות בני גנץ.
התרחיש החמישי דומה לרביעי, אלא שבמקום שגורמים במפלגות הימין והחרדים יחפשו לזחול לממשלה, מי שיעשה זאת הם חברי הליכוד. על זה גנץ בונה. ספוילר: זה לא יקרה.
ויש גם כמובן אפשרות שישית. היא ריאלית יותר ממה שנדמה למרות שהיא הזויה לא פחות. והיא שהולכים למערכת בחירות נוספת. בפעם הקודמת ייחלנו שיקום חבר הכנסת שיצטרף לממשלה, ויחלץ את כולנו ממכת הבחירות. זה לא קרה. עכשיו חבר כנסת אחד אמנם כבר לא יספיק אבל התקווה נותרה אותה תקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
