זה היה אחד מלילות הבחירות המאכזבים ביותר. כל ההגעה לביתן 2 בגני התערוכה בתל אביב ואחר כך הציפייה המוזרה לתוצאות המדגם, התאימו ללא־אירוע, לאנטי־התרחשות שבהמשך. משום מה בסביבה של הליכוד השתררה תחושה שבנימין נתניהו יכול לעשות את זה. שיעור ההצבעה הגבוה סימן יתרון לימין. אחר כך התברר שזה יתרון למפלגות הערביות, ואילו מצביעי הימין מבולבלים, מותשים ואוכלים להם ת'לב בסוף השבוע.
איש ליכוד מוכר ניגש לכתב הטלוויזיה ציון נאנוס ואמר לו: "אם אתה פה, כנראה שאנחנו מנצחים". אחר כך הופיעו עוד שמות גדולים מהתקשורת, וגם זה הוביל לפרשנות אופטימית. נתניהו נתן משחק נשמה, נלחם עד הסוף, כולל פוש אחרון מדהים. אנשי ימין שנמצאים בסביבה של שמאלנות סוציולוגית מאופרת יכולים לדרוש סעיף חדש בקוד הפלילי: "הטרדה פוליטית".
בתי הקפה בפרברי תל אביב רחצו באמבטיות ארס. אנשים קשים ורעים, חלודים כמו מסמר ישן, יצאו מבתיהם בצהלה וברמת השרון, ארזו את בלוני החמצן שלהם ויצאו בחירוף נפש להצביע. מה זה להצביע? לצוות שנתניהו יושלך כאומצה מדממת לאריות. באותו זמן נתניהו יצא לשוק מחנה יהודה ואחר כך לתחנה המרכזית בירושלים. המשימה: לדחוף עוד ועוד מצביעים לקלפי. הוא היה בכל מקום וללא ספק גרם לכאב ראש גדול למערך האבטחה שלו. הוא לא שכח להזהיר כי הרשות הפלשתינית דוחפת להפלתו.
בקלפי בבית ספר במרכז ירושלים, אולי אפילו בקלפי שבה הצביע ראש הממשלה, ישב בראש ועדת הקלפי אזרח ערבי, לידו היו שני חרדים וחילונית ממרצ. מוסלמית עוטה חיג'אב נהגה באוטובוס קו 13. הבחירות בסופו של דבר הן דבר אחד, החיים דבר אחר.
ואז אפשר היה לראות שהשעה עשר מתקרבת ואין תכונה ומתח לקראת שידור המדגם. ברגע האחרון התברר שוועדת הבחירות אסרה לשדר במטה הליכוד ואולי גם בשאר המטות את המדגם. מה הסיבה? מי יודע. אנשים משיגים באמצעים שלהם את תוצאות המדגמים, שבסופו של דבר היו הפעם די בסביבה. לא לגמרי מדויקים, אבל נתנו תמונה סבירה על המתחולל.
קמיל פוקס שגה הפעם, ודי בגדול. המספרים שהעניק לגנץ ובייחוד האסון האלקטורלי שניבא - 15 מנדטים לרשימה המשותפת, לא התממשו. אבל גם 13 מנדטים לטיבי ועודה (נכון לשעת סגירת הגיליון) לא מקילים על עם ישראל להרכיב ממשלה. התחושה היא שממשלת אחדות המבוססת על ציר הליכוד־גנץ היא הדבר המתבקש. "לפי התוצאות המסתמנות", אמר גנץ בנאומו בשעה 2 וחצי בלילה, "נתניהו לא הצליח במשימתו". זו אולי האמירה היחידה שבה דייק והתקרבה להגדרת התיקו האלקטורלי כהפסד של הימין.
בסופו של יום, נתניהו צודק: בני גנץ ויאיר לפיד מתקרבים לגובה של גוש הימין כשהם עומדים על סולם. והסולם שהם עומדים עליו מורכב מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת, האנטי־ציונית, האסלאמיסטית, תומכת המלחמה הפלשתינית נגד ישראל ובחלקה תומכת טרור. גנץ כנראה שגה כאשר התקשר לאיימן עודה בליל שלישי והם קבעו להיפגש. זה עלול לחסום את האפשרות שאיווט ליברמן ימליץ עליו להרכבת הממשלה. ליברמן יודע, אחרי הכל, שאם ימליץ על גנץ - לא הוא זה שהכריע כי גנץ יהיה ראש הממשלה. מי שבחר בגנץ כראש ממשלה הוא איימן עודה.
בין ליברמן לריבלין
ההישג של אביגדור ליברמן אינו יכול להסתכם בקמפיין אנטי־חרדי. כעת עליו לתווך לממשלת אחדות, ולשלב ידיים עם הנשיא
בואו נעזוב את הרקורד של ליברמן כשר ביטחון. אפשר להתרכז רק בהכרעותיו הפוליטיות לאורך השנים האחרונות. הוא זה שהעלה את אחוז החסימה לקראת הבחירות ב־2015 והצליח לכפות על גוש הקולות הערבי שהיה מפוצל ולא הגיע ל־10 מנדטים, להתאחד.
האיחוד בדמותה של הרשימה המשותפת בהנהגת איימן עודה אכן היה גורם חדש, משנה־משחק. החבל הפוליטי של הסיעות היהודיות הציוניות התקצר לפתע. מאז 2015 קשה הרבה יותר להרכיב קואליציה, כי במקום 120 חברי כנסת יש בפועל רק 107 או 108. הגבהת אחוז החסימה חיסלה מפלגות ימין קטנות. המשילות לא התגברה, כפי שרצה לכאורה ליברמן, אלא נחלשה. הבחירות האלה הגדילו מאוד את האפשרות שבעתיד הלא רחוק תקום בישראל ממשלה על גבול האנטי־ציונית.
אביגדור ליברמן. לשון המאזניים // צילום: אורן בן חקון
למרות ההופעה הממלכתית והמתונה של ליברמן בליל הבחירות, ההכרעה שקיבל בחודש מאי האחרון לא לאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה, לא הוכיחה את עצמה מבחינה לאומית. אבל כמנהיג פוליטי, ליברמן פשוט הגשים אחד לאחד את תוכניתו ואת שאיפותיו. הוא הגדיל את כוחו כמעט כפליים ולפי הדימוי התקשורתי־מדגמי הוא בעמדת לשון המאזניים.
זה לא אומר שזה אמיתי. אחרי הכל, השוויון הוא מדומה. הגוש השמאלי בראשות גנץ מונה רק 43 מנדטים. ואם ליברמן בעמדת לשון מאזניים זה משום שגנץ־לפיד ושאר הרמטכ"לים עומדים על הסולם של עודה וטיבי.
כוחו של ליברמן היום הוא אחר: הוא יכול להוביל לממשלת אחדות, אבל לדחוף את גנץ לקבל את נתניהו כראש הממשלה. מחנה הימין באופן ברור גדול יותר. הוא עומד על רגליו שלו ולא על קביים אנטי־ציוניים של תומכי טרור. זאת המשמעות של האמירה של גדעון סער, יריבו של נתניהו: "חפשו סדקים במקום אחר, לא בליכוד". הפיגום הגבוה של הרשימה המשותפת מונע גם מהמנהיגים המבולבלים של הימין הדתי, בנט ושקד, לחבור לבני גנץ.
האם ליברמן מסוגל לפעול כמתווך משכנע בין נתניהו לגנץ? זה מבחן שעד היום ליברמן לא עמד בפניו. היה פעם מנהיג במערכת הפוליטית שידע לעשות דברים כאלה. זה היה אריאל שרון המנוח. דווקא הוא ידע לייצר חיבורים בין יצחק שמיר לשמעון פרס, יצחק רבין והחרדים.
ליברמן לא היה מגיע למעמדו אלמלא ביסס את הקמפיין שלו על אנטי־חרדיות. השאלה אם הוא יודע איך לרדת מהעץ הזה. זה בכל אופן לא דרך הסולם של איימן עודה. מי שביכולתו להסיר אצל גנץ את הטאבו נגד בנימין נתניהו ובמקביל להזיז את נתניהו לחיבור עם גנץ, זהו הנשיא ראובן ריבלין.
ממשלת האחדות ההיא
כשידובר על הממשלה הבאה, על נתניהו וגם על גנץ לבדוק מה בדיוק עבד בממשלת 2009
זמן קצר אחרי נאום ה"עמדנו במשימה ועמדנו בה בדרכנו" של גנץ, הגיע נתניהו לביתן 2 בגני התערוכה. יונתן אוריך הציג אותו: "ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, בנימין נתניהו".
כהרגלם, הליכודניקים לא נתנו לו לדבר במשך כמה דקות. הם קידמו אותו בצעקות, "לא רוצים אחדות! לא רוצים אחדות!". הוא היה קצת צרוד אחרי המרוץ האינסופי בכיכרות ובכנסים ובשווקים, והציג את הבעיה בדרכו: "עדיף לאבד את הקול, מאשר לאבד את המדינה".
נתניהו היה הראשון לאורך ליל האכזבות שנעץ את האמת המרה, ומי אם לא הוא יודע להגיד את האמת ללא שכבת איפור וצבעי הסוואה. כל הסיפור על "גוש מרכז־שמאל" הוא כזב תקשורתי. ישנה הרשימה המשותפת עם פלג אסלאמיסטי גדול. האבסורד הוא שזה כבר לא פוליטיקלי קורקט להגיד את מה שביבי אמר כי "ישראל זקוקה לממשלה חזקה - ממשלה ציונית שמחויבת לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לא יכולה להיות ממשלה שנשענת על מפלגות ערביות שמהללות את הרג חיילינו. זה לא מתקבל על הדעת".
הוא אמר כי הוא פועל ל"מניעת הקמת ממשלה אנטי־ציונית מסוכנת". יש כנראה לא מעט שמעדיפים היום את הרשימה המשותפת על פני הליכוד; הם מחוברים יותר לטיבי, עודה והאסלאמיסטים מאשר לבנימין נתניהו.
זה לא היה ערב של צהלת ניצחון ולא תרועת ניצחון. אם יש משהו אחד טוב במערכות הפוליטיות בישראל זה שלפעמים יש רגעי אקסטזה של צד פוליטי מנצח. לילות ניצחון חווה הליכוד ב־2015 ובאפריל השנה. התוצאה המאכזבת של סבב הבחירות מקורה בכישלון להרכיב ממשלה ובכל הבלבולת והמלחמות הפנימיות בתוך הימין. נתניהו היה צריך לנצח בגדול על בסיס הישגיו כמנהיג לאומי ומדינאי. אבל המערכות השונות פועלות נגדו, בעיקר "התקשורת המוטה", כפי שחוזר ושונה נתניהו.
נתניהו הוא מנהיג בסדר גדול לא שגרתי בתולדות המדינה. הוא ביסס והצמיח את הכלכלה תוך כדי ניהול מאבק מדיני אדיר בזירה הפלשתינית ובעיקר בזירה האיראנית. ולא רק זה, מול האיראנים ומול חיזבאללה הוא הצליח לנהל מלחמה מונעת מתמשכת בשני המובנים: גם מונעת התחמשות והתבססות בסוריה וגם מניעת נשק מדויק; אך במקביל, מלחמה מונעת מלחמה. הוא נמנע מהסתבכות בסוריה, וכפי שאומר ידיד עם רקע רוויזיוניסטי עמוק: הוא עמד כקיר ברזל מול הימין והשמאל שחותר לסבך אותנו במלחמה נוראה שתחילתה בעזה וסופה מי ישורנו. נתניהו ניחן במחשבה עצמאית, הוא אינו תלוי בחבר יועצים ואדמו"רי טאבו.
ממשלת האחדות האחרונה היתה למעשה בראשות נתניהו בין 2009 ל־2013. מפלגת העבודה שעוד לא נכנעה למאמרי השטנה של מערכת "הארץ" הצטרפה והממשלה המסורבלת היתה מהטובות בתולדות המדינה. כדי להבין את הבעיה העמוקה בימין צריך להבין מה איילת שקד חושבת על הממשלה ההיא: ממשלה רעה, היא אמרה לי. וזאת היתה ממשלה שהצילה את כלכלת ישראל, נאבקה מול ממשל אמריקני עוין וניהלה אסטרטגיה מוצלחת נגד הגרעין האיראני.
הימין לא אמין
היעדר המנהיגות של שקד והכתישה ההדדית עם נתניהו גרמו לציבור הימני למשוך את מנהיגיו למצולות
להבנת סוגיית הימין הדתי: רמת האזרחות של הערבים עולה בהרבה על רמת האזרחות של מצביעי הציונות הדתית. איך זה? למה זה? מצביעי המפד"ל/הבית היהודי/הימין החדש/ימינה/האיחוד הלאומי... שכחתי מישהו? יצטרכו לתת לעצמם תשובה. הבעיה היא לאומית. הם הפכו למשקולת מפוצלת עם חבלים שמסובכים על רגלי הליכוד ומושכים את כל הימין למצולות.
זר לא יבין זאת. מה היה פירוש ההתפצלות הזאת בבת אחת בתוך מפלגה שבקושי השיגה שבעה מנדטים? זה קרה בין גמגומי המדגם בעשר בלילה ועד הסיכומים הזחוחים על קץ עידן נתניהו באולפנים. חבל על המאמץ. המאמץ להבין אותם.
המריבות הפנימיות בתוך הימין הדתי, היעדר המנהיגות של איילת שקד ונפתלי בנט שהדיחו את רפי פרץ, התביעות המוגזמות של סמוטריץ' במשא ומתן הקואליציוני ופליטות הפה המביכות של הרב פרץ, הכל גרם למיאוס של הציבור מהימין הדתי. המיאוס מהימין הדתי הקרין רע גם על הליכוד ועל ראש הממשלה נתניהו.
הימין הדתי ובייחוד התגובות של דובריו ובראשם נפתלי בנט בכל אירוע חשוב לאורך הקמפיין, הגבירו את התחושה שקשה לתת אמון בימין. הימין לא אמין. כשראש הממשלה משחרר הכרזה חשובה והיסטורית על הכוונה להחלת הריבונות בבקעה ובצפון ים המלח - מי מזנב בו ומנסה להוכיח שזו הבגידה הגדולה ביותר בציונות מאז תוכנית אוגנדה? כן. נפתלי בנט עם הרומן הגרפי שלו, "איים בזרם". אותו הדבר באירוע באשדוד כשראש הממשלה מצא את עצמו תחת ירי טילים. ראש הממשלה תפקד למופת. אבל מבחינת בנט: "השפלה לאומית".
שקד ובנט לא הביאו קולות מגנץ וליברמן - הם הרי היו אמורים להיות ימין לאומי־ליברלי. במקום זה הם נלחמו ללא לאות בנתניהו, שגם הוא נלחם בהם. זה בדיוק מה שגורם למצביעים ללכת לים או להישאר בבית. אחרי הכל, תוספת מנדט לימין באמצעות "קולות החיילים" תגדיל את "הגוש" ותחזק את כוח המיקוח של הליכוד בהמשך דרך החתחתים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
