"עושה קרנבל": חני נחמיאס בלי סודות

חני נחמיאס // בת 60, שחקנית, קומיקאית, מדבבת. גרה בתל אביב. נשואה למאיר עזורי, אם לטום (34) ולמאי (32) מנישואיה הראשונים. החלה לשחק ולשיר בילדותה, והשתתפה בהצגה "שמלת השבת של חנה'לה" כשהיתה בת 10. בצבא שירתה תחילה כפקידת מבצעים ושרטטת בחטיבת גולני, ובהמשך עברה ללהקת הנח"ל. השתתפה בתוכנית הילדים "בלי סודות", ובהמשך בהצגות תיאטרון ובמחזות זמר רבים, בהם "צלילי המוסיקה" (1995). כתבה 15 ספרי ילדים, ביימה והפיקה מופעים רבים. כיום מעלה מופע משותף עם עירית ענבי, "דוס צ'יקיטיקאס", משתתפת במופעי הצדעה לעוזי חיטמן ולשירי פסטיבלים, ומשחקת במחזות הזמר "אנני" ו"שמלת השבת של חנה'לה" עם מיכל הקטנה. תשתתף בפסטיבל מספרי סיפורים, שייערך בתיאטרון גבעתיים, בתאריכים 10-21 באוקטובר

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?

"אני אומרת לילדים שלי כמעט בכל שיחה, והבוקר אמרתי לבתי מאי. היא גננת והיא מתקשרת אלי בכל בוקר כשהיא בדרך לגן, ואני מחכה לשיחה הזאת. זו תמיד שיחה עם המון חום והרעפה של מילות אהבה בסיטונות כמו 'חתלתול אהוב'. 

"אני חושבת שאני סופר־אמא. אני מרגישה שאני נותנת ועושה כל מה שאמא מחויבת לעשות. אמא שלי היא המודל שלי לאימהוּת. היא היתה אמא במשרה מלאה, ואני הכי לא, אבל הערכים שהיא הטמיעה בנו היו של דאגה ואחריות ובעיקר של משענת, וזה משהו שחד־משמעית נתתי לילדים שלי.

"הייתי אמא חד־הורית כשהם היו צעירים מאוד - ולגדל ילדים בצל אסון (אביהם היה בעלה הראשון, צביקה שטיינמץ, שנפטר ב־1993 מסיבוכים של מחלת הסוכרת) ולתת להם תחושה שיש על מי לסמוך, להישען ולהתייעץ היה חשוב לי. הייתי אמא קנגורו, אמא שהילדים מלווים אותה בכיס לכל מקום. לשמחתי העבודה שלי אפשרה את זה, כי העשייה שלי היא סוג של קרנבל גדול ובלתי נגמר".

מתי בפעם האחרונה טסת?

"בחודש שעבר טסתי לאמסטרדם עם אמא שלי בת ה־80 ועם בתי מאי. זה היה טיול של שלושה דורות והגשמת חלום לאמא, שבמהלך השבעה על אבא שלי אמרה שעכשיו היא תוכל לעשות דברים שלא עשתה ונזכרה שמעולם לא היתה באמסטרדם, אז לקחנו אותה. היא עשתה רשימת מאוויים ולקחנו אותה לכולם, מוזיאונים, כפר דייגים, שווקים, מסעדות ושופינג. טיול נשים.

"בדרך כלל חופשה אצלי היא מילה גסה. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי למה זה ככה. תתפלאי, אני לא אוהבת את זה. אין לי שעון, יש לי ספידומטר. ואני מנסה לחשוב למה אני בתוך קדחת העבודה המטורפת הזו ואני רוצה חופש. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

לכל המדורים של "מתי בפעם האחרונה?"

"בגיל 59 נשבעתי לעצמי שבגיל 60 אעשה את טיול התרמילאים שלא עשיתי, ששנת ה־60 שלי תהיה טיול ארוך ומתמשך. זה לא קרה. אני בסרט, במחזמר, עושה חזרות למחזמר נוסף, משתתפת בשני ערבי בידור, ולא טיילתי עם תרמיל על הגב. אבל זה עוד חייב לקרות".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת למישהו? 

"בכל בוקר, לאבא שלי, יעקב. הוא נפטר ביוני האחרון, ויש תמונה גדולה שלו בחדר השינה שלי, וכשאני פותחת את החלון אני אומרת לו 'בוקר טוב, אבא'. 

"לפני כמה שנים אבי הופיע בפסטיבל מספרי סיפורים עם יוסי אלפי. זה היה פאנל על יהדות יוון וסלוניקי, ובגלל שהוא התרגש מהמעמד הוא הרגיש שכשל בלשונו. בעקבות הפסטיבל התחלנו להופיע יחד, והרגשתי שאני מוסיפה לו חיים. הוא היה הפרפורמר במשפחה אבל רק מהפנסיה, הוא לא התעסק באמנות ביומיום. 

"הלאדינו היא השורשים שלי, הערסל של ילדותי, ולא נגעתי בזה עד לפני עשור. אפשר לומר שבעצם הצצתי ונפגעתי. בפעם הראשונה שנגעתי בלאדינו, משהו ממש משך אותי לשם, כמו מנהרת זמן למקום הכי מתוק, חם ועוטף. חודשיים לפני שאבא שלי הלך לעולמו הוא עוד הופיע איתי. הוא היה מדהים ומרגש, והקהל חיכה לו בסוף המופע להצטלם איתו. השנה אני מופיעה שוב בפסטיבל מספרי סיפורים, במופע 'נשים זה לא צחוק'. זה מפגש של נשים מצחיקות שמביאות סיפורים אישיים מהבית".

מתי בפעם האחרונה הפרת עיקרון שלך?

"אחת ההחלטות שקיבלתי היא לא להתראיין, והנה אין לי אופי ואני מדברת עם עיתונאית. אי אפשר להמשיך לעבוד ולהוציא תקשורת מהסיסטם שלך, זה יד רוחצת יד. ואני יודעת שלפעמים זה הלב שלך, ולפעמים עוקרים לך את הריאות, ואין לך אוויר, ואתה לא מאמין שלקחו את הדברים שלך ועיוותו אותם בשביל קצת רייטינג (מתייחסת לפרשת פרסום האונס שלא היה, על סט הסרט 'בובה' של זאב רווח; ש"ז). עיוותים כאלו תמיד גוררים תגובות, וטוקבקים אני לא קוראת בכלל, מתוך החלטה. אני שלמה עם עצמי, אבל ההתעסקות בזה אחר כך היא מייגעת והיא לא המקצוע שלי".

 מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?

"אתמול, על הסט של הסרט 'חנה'לה ושמלת השבת' שאני מצלמת (נוסף על המחזמר שהיא משתתפת בו; ש"ז). זה חלק מהחיים התיעוד הזה, אבל אני לא מתה על זה. אני חייבת להודות שיש אנשים שאני רואה את רמת החשיפה שהם הגיעו אליה, ותמוה בעיניי הצורך הזה לשתף. זו תופעה מדאיגה, הצורך בלייקים ובעוקבים. זה מעביר אנשים על הדעת, ואני חושבת שזה הולך למקום לא טוב".

מתי בפעם האחרונה השתתפת בריאליטי?

"ב־2015 השתתפתי בדוקו־ריאליטי '6 אימהות'. החוויה, בסופו של דבר, היתה טובה ואפילו מטהרת. המצלמה והאנשים מכריחים אותך לקחת זמן ולדון בדברים שביומיום אנחנו לא עוסקים בהם, וגם גיליתי דברים על עצמי ועל מערכת היחסים שלי עם הילדים. המשמעות היתה להכניס צוות צילום הביתה למשך כמה ימים ארוכים. זה מרגיש חטטני וזה אבסורד, כי אני נתתי להם את האפשרות לחטט ואני יודעת מה זו טלוויזיה. 

"כל הזמן מציעים לי ריאליטי, היתה תקופה שחשבתי שאולי כן בא לי להצטרף ל'הישרדות'. אני בן אדם פיזי וחשבתי שהמשימות יהיו קטנות עלי, הרגשתי שאני יכולה לעמוד בזה. עכשיו כבר לא בא לי".

מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?

"אני ממש מתקשה לחשוב מתי חשבתי על פוליטיקה. היה לי ניסיון אחד בעיריית רמת גן, במסגרת הירוקים. הייתי שם חמש שנים, ואין סיכוי לסיבוב שני. זה ניסיון שנתן לי אפשרות להציץ לתוך תא של נבחרים, וראיתי שזה תא מעופש, מלא אינטריגות וכוחנות. 

"פוליטיקה היא דבר מכוער מאוד בעיניי. נשארתי שם חמש שנים כדי לא להיות גימיק, כדי שלא יגידו 'היא באה והסתלקה'. לא נתנו לנו, הירוקים, לתרום משהו באמת. אתה יכול לבוא עם הרעיונות הכי נשגבים, וכשלמישהו יש אינטרס לא לקבל את ההצעה שלך, הוא מפיל אותה בהינף יד. 

"אני לא רואה חדשות ולא יודעת כלום. זו מדינה שלא מאפשרת להיות מנותקת, אז את החדשות האמיתיות בסופו של דבר כולם יודעים, אבל אני מאפשרת לעצמי לא לקבל את כל האסונות על בסיס מיידי. אני מטיילת המון בעולם, ורק כשאתה נמצא במקומות אחרים, אתה מבין כמה מתח יש בחיים שלנו".

מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו? 

"קנאות קטנות יש לי פעם בחודש, בעיקר כשאני רואה חברים שעושים תפקידים מהממים. אבל זו לא קנאה רעה, זה 'וואי, מה הייתי יכולה לעשות מזה!' כשזה נובע בי, אני הורגת את זה במיידי. אני חושבת שקנאה היא התכונה הכי מכוערת בעולם. אני לא מקנאה באנשים על תפקידים, אני יותר מסתכלת עליהם בתחושת פספוס, זו יותר השתוקקות מקנאה".

מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?

"בגדול אני שמרנית מאוד. הפוני הולך איתי מאז ומעולם. בגיל 22 עשיתי ניתוח אף, ומאז לא עשיתי ניתוחים פלסטיים, רק מילויים ובוטוקס לתחזוקה. אני לא צריכה דיאטות. לפני חמש שנים החלטתי להפסיק לאכול גלוטן וסוכר, ואני פשוט מודעת למה שאני מכניסה לפה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הפנסיה? 

"לפני חצי שנה. וגם אמרתי אז שאני פורשת, אבל לא עמדתי בזה. כנראה זה משהו שצריך לגדול בתוכי, כי אני ממש רוצה ללכת הלאה. זה לא שאני לא אוהבת את מה שאני עושה, אני כן. אני גם מרגישה שהשערים לא נסגרים, להפך, אני עושה המון דברים במקביל. אבל הגוף שלי רוצה לטייל יותר מאשר לעשות ארבע הצגות בחנוכה. 

"במשך כל השנים השקעתי בנדל"ן והשכלתי לנתב את זה נכון. אני עושה השקעות נדל"ן עם הבן שלי טום בקמבודיה, כרגע בשלט רחוק. הוא חי שם כבר כמה שנים. אני אוהבת לראות נכסים שמדליקים אותי, ובהמשך אני רואה את עצמי יזמית נדל"ן במשרה מלאה. בישראל פחות מעניין אותי להשקיע כרגע. התוכנית לפנסיה היא נדל"ן וטיולים". 

מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט?

"כשמאיר בעלי ואני חגגנו 20 שנות נישואים, ב־09.09.19. מאיר הוא איש פרטי מאוד, ובחרתי להינשא לו כי חשבתי שהוא יהיה אבא נהדר לילדים שלי, שלא היה להם מספיק אבא. חשבתי שהוא יהיה עזר כנגדי, ובגלל שהוא היה חכם לי ונעים לי והריח לי תמיד כאילו השנייה יצא מהסאונה בחרתי בו. אנחנו הפכים. הוא 'יושבי ביתך', אני כדור שנורה מאקדח. הוא מקליט את כל החדשות של כל הערוצים וצרכן כבד של אקטואליה, אני סקרנית לגבי הבחוץ. וזה עובד".

מתי בפעם האחרונה שמעת שמועה לא נכונה לגבייך?

"הבוקר נכנסתי לפייסבוק וראיתי תגובות לסרטון שהעליתי, שבו אני מבצעת נאמבר עם דודו טופז (בסוף הסרטון נראה טופז מנשק את נחמיאס על השפתיים; ש"ז). מישהי כתבה לי 'אל תשכחי שכולכם התנכרתם לו', אז עניתי לה שהיא לא מדייקת. 

"לא הייתי במעגל הראשון של דודו טופז, אבל עשיתי הרבה בשבילו. העברתי לו מכתב ממני, מציפי שביט ומחברה נוספת דרך עורכת דין שהגנה עליו, ובדרכנו הצנועה ניסינו לחזק אותו. היה ברור שזה הולך למקום לא טוב, אבל לא שיערתי שהוא ישלח יד בנפשו. חשבתי שהוא אוהב את עצמו יותר מדי. 

"הנפילה שלו היתה מפחידה באמת. הטירוף והאלימות היכו אותי בהלם גדול מאוד. אתה לא רוצה להאמין שמישהו שאתה מכיר מסוגל לזה. 

"ולגבי הסרטון, זו היתה תקופה אחרת. בזמנו לא הרגשתי מוזר לגבי הנשיקה שדודו נתן לי בסוף השיר, זה התפרש אצלי כחיבה עמוקה והערכה, אבל עכשיו אני מבינה שהוא הרשה לעצמו הרבה".

מתי בפעם האחרונה הרגשת שהצלחת בגדול? 

"ב־1995, כששיחקתי במחזמר 'צלילי המוסיקה', שבהחלט היה החלום שלי והתפקיד שהעלה אותי לליגה הלאומית. כשאתה עושה משהו שהוא כל כך מצליח, זה כמו תרכיז של פטל שאפשר להוסיף לו מים המון שנים והוא עדיין נשאר מתוק. 

"בהתחלה לא האמנתי בהפקה הזו, וכשקיבלתי את התפקיד לא התרגשתי. התחלתי להתרגש כשלמחרת נכתב בעיתון 'נבחרה ג'ולי אנדרוז הישראלית'. זו היתה מחמאה גדולה וגם רגע שהלחיץ אותי, כי אני חושבת שהיא יותר ממדהימה". 

מתי בפעם האחרונה בכית?

"אמנות טובה מרגשת אותי עד דמעות. אני בוכה במחיאות כפיים בהצגות, לאו דווקא שלי, כשאני קהל זה אפילו קורה יותר. לפני כשבועיים ממש התייפחתי כשראיתי את הסרט 'אמריקאי בפריז'. זה כל כך יפה, אמנותי ונקי ועשוי מדהים, וכשנדלק האור כל הלחיים שלי היו רטובות". 

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה ניגשת לאודישן? 

"כשהייתי בת 9, למקהלת צדיקוב. נסעתי עם אמא שלי ליפו, ואני זוכרת שהמנצח, לסלו רוט, ניגן לי תו, אמר לי לזכור אותו, ניגן עוד אחד ואז שאל אותי איזה מהם נמוך יותר - והצלחתי. קודם כל הוא בדק את השמיעה שלי, ורק אחר כך שרתי. שיר האודישנים שלי אז היה 'על כפיו יביא' של רבקה זהר, שהיא זמרת אדירה והייתי מחקה אותה כילדה. זה השיר ששרתי בהמשך גם לאודישן ללהקת הנח"ל".

shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו