"קשה לי שמסתכלים עלי כשאני משחק. זה הדבר הכי פרטי ואישי"

תום אבני // בן 33, שחקן, מתרגם, במאי. גר בתל אביב. נשוי לשחקנית לירז צ'רכי, אב לג'וּן (6) ולנור (שנה וחצי). פרץ לתודעה ב־1996, כשגילם את מוגלי במחזמר "ספר הג'ונגל". ב־2002 הצטרף לצוות מנחי ערוץ הילדים. שיחק בסדרות ("אורים ותומים", "האי", "השמינייה", "בובות", "שלטון הצללים"), במחזות זמר ("מלך סיאם", "אלאדין", "תום סוייר") ובסרטי קולנוע ("חטאים" ו"ככה את אוהבת"). כיום משתתף בסדרה "סברי מרנן" ומשחק בהצגות "פרפרים הם חופשיים" ו"הבא אחריו" (תיאטרון באר שבע). בקרוב יופיע ב"זורבה היווני" (קופרודוקציה של תיאטרוני הבימה ובאר שבע)

מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה? 

"השבוע. אני חושב הרבה על פוליטיקה כאזרח, לא כמישהו שאי פעם יעמוד בצד השני. אנחנו בצומת קריטי שבו אין מנוס מלחשוב על העתיד, ועל איך עושים את המקום הזה מקום ששווה להישאר בו ולגדל ילדים. זה תמיד היה חשוב לי, וכשדור ההמשך מתרוצץ אצלי פיזית בבית, זה הופך להיות אקוטי הרבה יותר. 

"חוץ מהכלי שיש לי כאזרח, שזה ללכת להצביע - כאמן תמיד עולה השאלה עד כמה האמנות יכולה לעשות שינוי בתחום הזה. ואני לא מאוד אופטימי".

מתי בפעם האחרונה עברת חווייה יוצאת דופן?

"לפני שנה וחצי, בלידה של נור, בתי השנייה. זה היה בחדר לידה טבעי, שזו חוויה עוצמתית מאוד. הלידה היא אירוע מכונן, ועברתי שם חוויה סוריאליסטית. היתה הסתבכות עם השליה, והוציאו את לירז לטיפול מהיר ואני נשארתי עם התינוקת הטרייה. היום אנחנו יודעים שהכל בסדר, אבל הייתי בסיטואציה הזויה, שבה אני מתנדנד בכיסא בחדר שנראה כמו בית מטבחיים ובידיים שלי ילדה טרייה. בצורה הכי פואטית זה ביסס את הבונדינג הראשון בינינו. לא משנה מה יהיה סביבנו, גם בתופת, היא אצלי בידיים".

מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?

"כל הזמן. זו הצעה שחוזרת על עצמה. אין לי עניין להשתתף בתכנים מהסוג הזה כמתמודד. אני מאמין ששחקן אמור לשאוף שיידעו כמה שפחות על החיים הפרטיים שלו. אם העולם היה עובד ככה שאפשר היה לעשות אמנות בלי למכור - זה היה עדיף לי. 

"אני לא מרגש עוף מוזר. אני רואה את הקולגות מהתחום שלי, קולנוע ותיאטרון, אנשים שפחות או יותר שואפים לאותם דברים כמוני, ואף פעם לא היה לנו משהו משותף עם כוכבי הריאליטי והדקה והשנייה והרשת, אולי רק חדוות היצירה.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

לכל המדורים של "מתי בפעם האחרונה?"

"היה לי הרבה שנים סיוט בלילה, שאני מתעורר יום אחד ומגלה שאני בבית 'האח הגדול', שאני משתתף בתוכנית בעל כורחי. אני לא יודע אם נחטפתי או יותר גרוע - אם הסכמתי מרצוני. בשנה האחרונה החלום הזה הגשים את עצמו, כשיום אחד קיבלתי טלפון מצוות 'האח הגדול', שהזמין אותי לביים את קליפ הגמר של התוכנית. 

"זו היתה הפקת בזק, וכעבור שבוע העברתי את הלילה בבית 'האח הגדול'. עשיתי שם 24 שעות על תקן במאי, וכשנכנסתי, למרות שידעתי שזה לא ישודר, רק המחשבה שכרגע צופים בי בקונטרול גרמה לי להתקף חרדה".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?

"אני אומר ללירז ולבנות כל הזמן. פיתחנו עולם שבו זה הגיוני להגיד 'אני אוהב אותך', ואני חושב שזה הכרחי. לי וללירז חשוב מאוד להיות הורים חמים, מחבקים ומנשקים, וגם בזוגיות שלנו אנחנו ככה, למרות שזוגיות היא דבר דינמי שמשנה מצב צבירה כל הזמן. אני לא הולך ומשתפך בעולם, אני לא פגיע בחוץ, אני הולך מוגן, אבל בבית אני בלי הגנות". 

מתי בפעם האחרונה היית גאה במשהו?

"הגאווה הפרטית שלי היא הבנות שלי. אבל, לשמחתי, גם בפן המקצועי אני שמח שאני חלק מפרויקטים שנושאים איתם מסרים חשובים. הייתי גאה בסדרה 'שלטון הצללים', שבה יצא לי לקדם זכויות להט"בים, ועכשיו אני גאה ב'הבא אחריו', הצגה שעולה ערב בחירות ועוסקת בחילופי שלטון ובבחירה בין מנהיג נהנתן, שהתאווה לכיסא מעבירה אותו על דעתו, לבין מנהיג שקול ואחראי". 

מתי בפעם האחרונה התעצבנת מביקורת?

"אני לוקח ביקורות באופן אישי, כי את כל מה שאני עושה אני עושה מתוך אהבה גדולה ובלב פתוח. אני קורא ביקורות כי יש בזה משהו מסקרן, לשמוע מה חושבים על העבודה שלך, ויש בזה יצר מזוכיסטי - אתה שמח וגאה מאוד בביקורת טובה, ונעלב כשהיא צולבת. כשאני קורא ביקורת לא טובה או בפרט שלילית עלי - אני חוטף והמכה כואבת. 

"קראתי את הביקורות על 'סברי מרנן', אבל היום כולם יודעים שזה לא מגניב לכתוב ביקורת על הסדרה, כי היא הוכיחה שהיא לא משחקת את המשחק הזה. זו סדרה שמיועדת לקהל רחב מאוד, וזה הכוח שלה".

מתי בפעם האחרונה פגשת מעריצים?

"עוד קוראים לזה ככה? 'מעריצים'? אני מקבל תגובות ובקשות כל הזמן. שולחים הודעות באינסטגרם או בפייסבוק. ברחוב מבקשים סלפי. אני עוד זוכר זוכר מתקופת ערוץ הילדים שהיו מגיעים שקים עם מכתבים לבית של ההורים שלי, ועניתי לילדים שכתבו לי על נייר ושלחתי להם מכתבים במעטפות. מדהים כמה זה השתנה. היום אני עונה בעיקר כשכותבים לי דברים אישיים. 

"אף פעם לא היתה לי מטרה להיות בערוץ הילדים. אמרו לי 'אידיוט' ו'משוגע' כשעזבתי, כי ויתרתי על עבודה קבועה, כסף, מסך וקהל - אבל אותי עניין לעשות דברים אחרים".

מתי בפעם האחרונה פחדת?

"אנחנו חיים בעולם מפחיד מאוד, ואם נחיה את הפחדים והחרדות שלנו, באמת לא נצא מהמיטה. אני חושב שהפחד הגדול עוסק בשליטה, בכמה אנחנו יכולים לשלוט, כשאנחנו מבינים שאנחנו לא באמת שולטים בחיים שלנו. הסיכוי שיקרה משהו הוא כל כך גדול, לי ולילדות שלי, זה לא תלוי רק בי - וזה מבאס ומפחיד. 

"אם חושבים על אנשים שיושבים כרגע, מקבלים החלטות ומובילים את המדינה למקומות נורא מסוכנים, אותי באופן אישי הם מפחידים. יש לי ילדות שגדלות פה, וגם אני רוצה לראות שדברים טובים קורים פה. 

"ב'שלטון הצללים' שיחקתי יועץ פרלמנטרי בכיר. כשעבדתי על התפקיד, הכניסו אותי אנשים מאוד עמוק לכנסת. נפגשתי עם הרבה אנשים מאוד־מאוד משפיעים. לא הפרזנטורים שאנחנו רואים בחדשות, אלא האנשים שמנהלים את ההצגה מאחורי הקלעים, אלה האנשים החשובים באמת, וישבתי בישיבות שהשתיקה יפה להן. ואני זוכר שממש לא ישנתי בלילה. 

"אז הבנתי באמת עד כמה העולם הזה הוא ציני, ועד כמה אנחנו, האזרחים, לא יודעים עד כמה זה ציני ועד כמה גופים שהם כאילו אויבים בעצם מזינים אחד את השני וחיים בסימביוזה. ואז אתה מבין כמה אינטרסים יש בזה. אמרתי אז ללירז, 'אלוהים אדירים, מה קורה פה?'. זה היה מפחיד מאוד".

מתי בפעם האחרונה הגדירו אותך "ילד פלא"?

"אני עדיין חווה את עצמי כילד, אבל אני לא חי את הטייטל הזה, "ילד פלא". כשאתה ילד, אתה רוצה מאוד לגדול. אני רואה את זה גם בבנות שלי, שכבר רוצות להיות גדולות, זה נראה להן הישג. יש איזו נקודה שבה זה מתהפך ואז אתה רוצה להיות קטן, כי אתה מבין את המחיר, שהזמן עובר.

"היום העולם הוא אחר, היום כולם ילדי פלא. פעם הסיכוי להיות ילד שחקן היה נמוך, היום לכל ילד יש ערוץ תוכן ויש ילדים עם מיליוני עוקבים. הכל פרוץ ופתוח מאוד, וקהל זה לא דבר שאתה נלחם להשיג אותו. אתה נלחם על להיות מעניין. מצד אחד זה טוב, ומצד שני זה מוזיל את הדבר, כי הכל יכול לתפוס תהודה. אם מישהו משיג צפיות וקהל, אז הוא כנראה עשה משהו שמצדיק את זה, אבל השאלה היא אם זו אמנות, אם זו מיומנות, אם זה ישאיר משהו". 

מתי בפעם האחרונה בדקת את חשבון הבנק שלך?

"היום בבוקר. ואז התחלתי לחשוב שוב על ההצעה להשתתף בריאליטי... את המודעוּת לכסף פיתחתי בשנים האחרונות, זה לא בא לי טבעי. אחת מאבני הדרך של ההתבגרות בתחום הזה היא ההבנה שאמנות וכסף לא בהכרח הולכים יחד. כשאתה עושה משהו איכותי, רוב הסיכויים שהוא יהיה פחות מסחרי והוא יפגוש פחות קהל ויצבור פחות תהודה ויכניס פחות כסף. 

"כשאתה חי במרכז תל אביב ויש לך משפחה לפרנס, אז אתה מוצא את עצמך לוקח גם שיקולים כלכליים. כולם רוקדים את הריקוד הזה. כולם, כולל כולם, מתעסקים ומתחבטים בדילמה, עושים בחירות ומוותרים על חלק אחד כדי להרוויח במקום אחר. זה שזו הדילמה של כולם עושה את הייאוש יותר נוח". 

מתי בפעם האחרונה בכית?

"לפני כחודש החלטתי שג'ון גדולה מספיק כדי לראות את הסרט 'אי.טי'. סיפרתי לה את הסיפור של הסרט, שהוא מאבני היסוד שגדלתי עליהן, וישבנו לצפות. אני מאוד התרגשתי, וגם היא התרגשה לצפות איתי, ואני חייב להגיד שאני לא יודע אם הסרט השאיר עליה כזה רושם, או זה שהיא ראתה את אבא שלה מייבב את עצמו למוות. בכיתי שם ממש, בעיקר בסצנת הפרידה מאי.טי, ועד היום היא מספרת על הרגע שבו היא הסתכלה ואני בכיתי.

"אני אבא שעושה הכל. אני מקריא ספרים, אני משקיע בשירים, אבל כששואלים אותן מי הכי מצחיק, הן אומרות 'אמא'. אתן לא מבינות בהומור, בנות שלי".

מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?

"אני הולך אחת לשבוע. אני מאמין שצריך הדהוד לדברים, צריך מישהו לפטפט איתו שהוא לא לירז או חבר, מישהו ניטרלי, בבועה שמנותקת מהעולם. קשה לי עם זה שמסתכלים עלי, וזה מוזר כי אני שחקן, אבל קשה לי לחשוב שכשאני עושה את הדבר שהוא הכי פרטי ואישי, מסתכלים עלי מבחוץ. מצד שני, אתה רוצה גם מחיאות כפיים, אז יש קונפליקט כל הזמן. וזה מה שהופך את התיאטרון לאמנות המאתגרת ביותר, ואתה צריך להביא את זה בכל פעם מחדש, ערב־ערב. 

"בסופו של דבר, מי שהחרדות גוברות לו על חיים לא עושה תיאטרון, אולי גם לא משחק בכלל. אצלי זו חרדה שהיא דרייב, היא לא משתקת אותי". 

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה עלית לבמה? 

"הבמה הראשונה האמיתית שלי היתה ברחוב, באילת, עיר הולדתי. בגלל שהערצתי את חנוך רוזן עשיתי הופעות פנטומימה. אמא שלי היתה מאפרת אותי בלבן, והייתי מתלבש כמוהו, עם שלייקס, וכבר בגיל 4 כבר יצאתי עם טייפ וכובע, ואנשים שמו לי הרבה כסף. עשיתי את זה טוב. בהמשך חנוך רוזן ראה אותי עושה פנטומימה, וככה הגעתי ל'ספר הג'ונגל' בתיאטרון בית ליסין, בגיל 10. זו היתה הפעם המקצועית הראשונה שלי".

shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו