ואף על פי כן, ולמרות כל המניפולציות הציניות, מאחורי הבחירות הנוכחיות מסתתרים זרמי העומק של החברה הישראלית. בנימין נתניהו הוא תופעה שונה ממנהיגי הימין בעבר. זה מה שהופך אותו לנכס החשוב ביותר של הימין ב־25 השנים האחרונות. זה גם מה שגורם למרכיבי החברה הישראלית המכונים "שמאל" - סוג של מרכז ביורוקרטי ממסדי - להתמקד בנתניהו ורק בנתניהו, כדי לפרק, שלא לומר לפורר את הימין.
נתניהו פשוט בנה את החברה הישראלית מחדש, והוכיח שהימין בישראל אינו אופוזיציה גלותית־לאומנית מהסוג שהריץ מנחם בגין, אלא אלטרנטיבה יעילה וחיובית לכל משא תנועת העבודה שקרס. מי שרוצה להבין מאיזה בור תחתיות של שחיתות וניוון מוסרי הציל הליכוד - ובייחוד בנימין נתניהו - את ישראל, מומלץ לו לקרוא את הביוגרפיה שכתב אריה אבנרי ז"ל על לוינסון - "רצח אופי".
עוד בנושא:
רשמי: נתניהו ייפגש עם פוטין בחמישי
רה"מ נתניהו: "חשפנו אתרים לפיתוח נשק גרעיני באיראן"
מתפקדי זהות אישרו את ההסכם עם נתניהו
זהות בדרך לפרישה מהמרוץ לבחירות: רה"מ נתניהו ופייגלין ימסרו הצהרה משותפת
בני גנץ, שנהוג לזלזל ביכולותיו, הוא בכל זאת אדם רציני. הוא הצליח ללכד סביבו מפלגה שכמעט משתווה בכוחה לליכוד. אף אחד מאנשי הביטחון והרמטכ"לים בעבר לא הצליח כמוהו בנושא הזה. אחת הסיבות להצלחתו היחסית של גנץ, היא שלא מיהר לקפוץ למימי הפוליטיקה. הוא לא שידר בעודו במדים וגם לאחר שפשט אותם, שהוא מונע מאיזה דחף הרסני להפיל את נתניהו ולהושיע את עם ישראל. הוא הפך את "אני ואתה נשנה את העולם" ואת "שיר לשלום" למוזיקת מעליות.
מפא"יניק חדש? בני גנץ // צילום: אורן בן חקון
אבל אסור לטעות. כחול לבן היא למעשה מפלגת העבודה של פעם. את האתוס החברי־מפלגתי החליף האתוס של אחוות הלוחמים הצבאית. וכאשר קרס הקוטב הציוני של מפלגת העבודה, והיא חדלה להיות מפלגה שעוסקת בבניין אומה, החליף הביטחוניזם את הלאומיות. הביטחוניזם הוא מסממני הפוסט־ציונות המובהקים. צריך ראייה לאומית כדי להבין שהצורך בגדר בגבול סיני ובמתווה הגז, איננו נובע משיקולים צבאיים גרידא. איך אמרו בצה"ל בשיא תקופת בלוני התבערה? "זה לא אתגר צבאי".
גנץ מבטא את האסטרטגיה הישנה שנועדה למשוך קולות ימין, בטענה שאנחנו רק רוצים להיפטר מנתניהו. כוחו של גנץ הוא כחוסן העורף האינטלקטואלי והאידיאולוגי שלו. והעורף הזה נשלט היום על ידי עיתון "הארץ", יהודי אמריקה הליברלים, והמומחים של אש"ף לענייני הפוליטיקה הישראלית.
גאון, אנרכיסט וניהליסט, אביגדור ליברמן // צילום: אורן בן חקון
הגורם השלישי הבולט בסבב הבחירות הנוכחי הוא כמובן איווט ליברמן. בחברה הישראלית היו תמיד זרמים של אנרכיה וניהיליזם. הימין הרדיקלי וכן השמאל הקיצוני מצטיינים בתחום הזה. אבל אגפי הימין הקיצוני גדולים בהרבה מבחינה אלקטורלית. אלא שהזרמים האלה, שמוצאים את ביטויים בקצוות, מייצגים גם רוח שמנשבת במרכז.
ליברמן גרם נזק אסטרטגי חמור למדינת ישראל בכך שמנע הקמת ממשלה; ישראל מבזבזת הון ישירות על הבחירות ומפסידה הון גדול בהרבה בדחיית הטיפול במפגעים הכלכליים שהצטברו. מעמדה של ישראל התערער, הדמוקרטיה בסכנה - בגלל מעשה חבלה אחד של ליברמן. על ידו החרדים הם סמל לאחריות לאומית, ועל בסיס התמיכה שלהם ניתן לנהל מדיניות.
רק אנרכיסט יכול להיסחף אחרי גאוניות ניהיליסטית כמו זו שהפגין ליברמן. עצם החשיבה על התנגשות שלושת הכוחות האלה בבחירות צריכה להקל על הבוחר את ההכרעה בקלפי.