השכול מוכר היטב לספרות הישראלית. אבל איריס לעאל, ברומן החדש שלה, עוסקת ביגון מפרספקטיבה פחות מוכרת - של המשפחה המורחבת. באחד הלילות הטרופים של מבצע צוק איתן, קצת אחרי האזעקה, מצלצל הטלפון בבית משפחת המספרת ומגיעה ההודעה שנמרוד, בן גיסתה, נהרג במה שנודע אחר כך כתקרית הפילבוקס ליד נחל עוז. הלם הבשורה מלכד לרגע את חברי השבט, שעולים לרגל לבית המשפחה השכולה במושב בצפון הארץ. אבל הספר מתמקד דווקא במה שיבוא אחר כך: בהתפוררות האיטית של האחדות המשפחתית הזאת כחלק בלתי נפרד מהאבל.
לעאל מתארת את התהליך ההדרגתי של קריסת הקשרים המשפחתיים, צעד אחר צעד. בתחילה, מופיע ההלם הראשוני של המוות, והאבלים מושלכים בבת אחת אל "ארץ חדשה", כוכב־אסון (אסון, disastro באיטלקית, משמעותו המילולית "כוכב רע"), ארץ שממנה העולם כבר לא ייראה אותו דבר. "ברגע אחד עברנו מבעד לקרום העולם", היא כותבת, "והגענו למקום שכל כולו רק השתקפות של עולמנו המוכר, מין בבואה חסרת צבע, עוינת וצחיחה".
מעשה ההגירה הברוטלי מהעולם הרגיל הוא גם זה שיאפשר את ערעור הקשרים המשפחתיים, ולעאל מיטיבה לתאר כיצד כבר בשִבעה מתחילים להתמוסס הקווים הברורים בדרך כלל בין מה שראוי לומר ולעשות ובין מה שלא ראוי. בני המשפחה, הלכודים במרחב של יגון, מאבדים את העכבות; "היינו כולנו פסיכים", כותבת המספרת, ומתארת איך כולם, והיא בתוכם (ואולי בראשם), נכנסים לסחרור של פגיעות ונקמות הדדיות. כאילו התנועה האלימה שהביאה למותו של נמרוד לא נבלמה בגופו אלא המשיכה והכתה גם בבני המשפחה המורחבת כולה, מלבה מחדש מריבות ישנות, מוציאה את כולם מאיזון, מותירה אחריה שובל חרוך של הרס.
כריכת הספר
כאן, יותר מבכל מקום אחר, מצוי גם כוחו הפוליטי של הספר. אף על פי שהמספרת מעידה על עצמה כי היא שמאלנית, המתנגדת בכל מאודה למבצע הצבאי שבו נהרג אחיינו של בעלה, בפועל זה ספר שגם קוראים ימנים יוכלו לצלוח בלי להתרגז: המספרת שקועה כל כולה בצד הישראלי של הסכסוך ולא מעוניינת לגלות אמפתיה כלפי הצד הפלשתיני. הפוליטיות של הספר לא באה לידי ביטוי בהצהרות גלויות אלא בחשיפה של האלימות המבעבעת מתוך האבל - לא כתוצר שלו או סרח עודף מקרי של הנסיבות, אלא כנגזרת של האקט האלים עצמו. והתיאור הזה, של האלימות המתגלגלת בין קורבנות ומעוולים, הוא תמיד פוליטי מאוד.
הנה כך מתמצתת המספרת את הסיפור כבר בעמוד השני של הספר, תמצית שכוללת את גרעין הרעל, החורבן ותשוקת התיקון שיבואו בעמודים הבאים: "יש הרבה מאוד מתחת לפני השטח של האבל, הרבה פחד ואשמה והרבה מאוד בדידות. כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה, אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא מסביב, גם קילומטרים ממנו. אלו הם המעגלים המתפשטים והמתרחבים של החורבן, זו תנועת הנפש המנסה, בלא הועיל, למלא את הריק, ובמדבר הפתאומי הזה של הקיום תעינו אתה ואני, שכל חיינו יחד פעמנו בדופק משותף, כל אחד לבדו, עד שבדרך נס ממש מצאנו שוב זה את זה".
הכתיבה של לעאל ליבידינלית ומלאת עוצמה, אבל זהירה. גם כשהיא פורקת אל תוך הטקסט מפָּלים של שנאות, אהבות, נקמות ועלבונות, היא נשמרת מעט מרוחקת, דוחסת את הטקסט לכדי פקעת אמוציונלית מבהילה ומסוגננת מאוד.
הספר כתוב לכאורה כמכתב: המספרת, איריס כשם המחברת, כותבת אל בן זוגה בניסיון להסביר, לשחזר, להצטדק, איך התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו, איך התפרק ה"אנחנו" המשפחתי, זה המורחב וזה המצומצם. אבל כמיטב המסורת הווידויית, ככל שהספר גדוש תובנות והבחנות נוקבות, כמו גם חומרים אוטוביוגרפיים סנסציוניים, הווידוי לא שופך אור על הדברים, ורק מסבך אותם, מתרחק מהעניין עצמו, הולך סחור־סחור.
בניסיונותיה להצטדק, איריס המספרת יורה חיצים בכל הסובבים אותה, חושפת את כיעורם, את עליבותם, לפעמים במידה של רשעות: אחד הוא בעל מורסות מודלקות המכסות את כל פניו, אחת היא שממית, אחר הוא נקמן הנועץ טפרים בקורבנותיו. היא לא חסה על איש, ויותר מכולם היא לא חסה על עצמה. היא מציירת את עצמה כ"אישה זאב" נקמנית, "יוקו אונו משונה וקיצונית", שהמשפחה המורחבת אוהבת לשנוא (די בצדק, מתברר), וחושפת את צדדיה ההרסניים ביותר, את נטייתה לומר את הדברים הבוטים והפוגעניים ביותר, את האימפולסיביות שלה. איריס (המספרת) היא לא דמות שקל לחבב. למעשה, היא עושה הכל כדי שלא יהיה קל לחבב אותה. אבל דווקא משום כך, בשל הסירוב להתחבב, קשה לא ליפול בקסמיה.
הדמות הצבעונית של המספרת, עם האמוציות המוגזמות שלה וניסיונות ההתגוננות הקלושים, שמסתיימים בהפללה עצמית, מצילה את הספר מנפילה למצולות היגון. היא מאפשרת לקרוא אותו מתוך מרחק ומתוך חשד מובנה במספרת, שחושפים את פעולת היגון מבפנים ומבחוץ כאחד, כמו חקירה קלינית המתנהלת מצד הפציינט והחוקר כאחד.
בעוד היגון מבעיר את עולמה של המספרת, מאפשר המבנה הכפול לעקוב אחרי תנועתו המעגלית של היגון, אחרי המבנה החזרתי שלו, אחרי האופן שבו הוא מכתיב את תנועת הסיפור קדימה ואחורה, כדי לשוב ולספר את הדברים מחדש, כשהמוות כבר מוטמע בהם מראש; להמשיך אל העתיד ולחזור אל העבר, במעגלים הולכים מתרחבים, שבכל פעם מספרים את הדברים אחרת ועושים את היגון לא רק לכוח מדכא והרסני, אלא גם למעיין נובע של זיכרונות, תובנות וסיפורי חיים.
לא העזנו לדעת / איריס לעאל
עם עובד, 240 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו