נניח שאתם משפחה צעירה, זוג הורים ושני ילדים בגילי 7-5, ובא לכם לצאת לחופשה. מן הסתם נתקלתם בתופעה הבאה: חופשה של עשרה ימים באילת בתחילת אוגוסט תעלה לכם סכום הנע בין 10,000 ל־17 אלף שקלים. אבל בחו"ל, המחירים זולים הרבה יותר.
חופשה דומה בפאפוס שבקפריסין, למשל, תנוע בסכומים שבין 4,000 ל־8,000 שקלים; במילאנו תוכלו למצוא מלונות איכותיים בטווח שבין 6,000 ל־10,000 שקלים; ובברצלונה בין 8,000 ל־13 אלף שקלים. ואם אתם פחות בעניין של יעדים פופולריים, תוכלו למצוא מקומות יפים מאוד במחירים מצחיקים. בטביליסי שבגאורגיה המחירים ינועו בין 4,000 ל־6,000 שקלים, והיא לא המקום היחיד. אתם אוהבים את הארץ כמובן, ורוצים לנפוש בה, אבל במחירים כאלה כנראה שתעדיפו לטוס לחו"ל, בעיקר כשחברות הלואו־קוסט מאפשרות טיסות במחירים נמוכים מאוד.
אז מדוע יקר פה כל כך? מה גורם לחופשה הישראלית להפוך ללוקסוס נדיר? התשובות לשאלה הזו רבות ומגוונות, יש התולים זאת בעלויות הכשרות, ב"פינוקים" של הישראלים - שרוצים ארוחת בוקר עשירה וכן הלאה, אבל אלו רק הסברים חלקיים.
מי שחיפשו תשובה רצינית יותר לשאלות הללו היו אנשי התאחדות המלונות, שפערי המחירים בין הארץ לחו"ל מטרידים אותם יותר מכל אחד אחר. "התחילו להגיע אלינו אנשים שהיו מנכ"לים במלונות בחו"ל שחזרו לארץ לעבוד, והם מספרים לנו על פערים אדירים בעלויות התפעול והרגולציה", מספר אמיר חייק, יו"ר ההתאחדות.
הם עשו בדיקה וגילו שכ־80 אחוזים מהעלויות הנוספות מגיעות מרגולציה ייחודית שיש בארץ ולא קיימת בעולם. ההשוואה, שהתבססה בעיקרה על ניתוח של מלונות רשת פתאל, הפעילה גם בארץ וגם ברחבי העולם, בדקה מלונות דומים של הרשת בישראל ובגרמניה. על פי החישובים, העלויות העודפות של כל מלונות ישראל מגיעות ליותר ממיליארד שקלים בשנה, גם כאשר מנכים מהמשוואה סעיפים כמו כשרות, יוקר מוצרי המזון הכללי בישראל וכן הלאה.
על פי הנתונים, מלונות ישראל מוציאים פי 2.8 על ארנונה מאשר בגרמניה; פי 1.7 על אנרגיה ומים; ופי 2.8 על מזון ומשקאות. בשורה התחתונה, להפעיל מלון בישראל עולה פי 2 מאשר בגרמניה. ובנתונים כאלה, אין סיכוי להתקיים.
כשנכנסים לפירוט נחשפים נתונים אבסורדיים רבים. קחו למשל את נושא המצילים. במלונות בישראל יש חובה להעסיק מציל במשך כל ימות השנה, גם בעונות שבהן אין רחצה. זו דרישה ייחודית בישראל. המקובל בעולם הוא לעשות ניהול סיכונים - לנתח מתי יש צורך במציל בהתחשב בעונה, סוג המתרחצים והיקף הפעילות. בישראל המצב מביא למציאות אבסורדית: בבריכות באילת ובתל אביב בחודשי החורף הבריכה ריקה אבל לצידן יושב מציל במעיל פליז. העלות, לפי ההתאחדות: 55 מיליון שקלים בשנה.
נמשיך בבריכות. יש בישראל מקצוע ייחודי: מפעיל בריכה. זהו אדם שתפקידו לוודא שמי הבריכה עומדים במדדים הנכונים דוגמת כלור, עכירות, חומציות וכדומה. אלא שהיום משרד הבריאות מחייב את המלונות גם להשתמש במכשיר ניטור מיוחד שעלותו 20 אלף שקלים, ושולח את המדדים ישירות לסמארטפונים של הנהלת המלון כדי להתריע על חריגות.
בלי שפכים, בלי קנסות
אז מדוע יש צורך גם במפעיל בריכה? עו"ד ניר קפלן, המרכז את נושא הרגולציה בהתאחדות המלונות, מספר שהם ערכו דיונים בנושא עם משרד הבריאות, ובמסגרתם אחד הבכירים במשרד סיפר שגורמים מכל העולם מגיעים לארץ כדי ללמוד כיצד ישראל הצליחה להפחית את ההרעלות בבריכות לאפס.
"מרשים מאוד, אמרנו לו", מספר קפלן, "ואז שאלנו אותו כמה מדינות אימצו את השיטה הישראלית. התשובה היתה אפס". בסופו של דבר, אחרי לחצים רבים, הוחלט לפני כשנתיים שמפעיל בריכה יוכל להיות גם אזורי, כך שכמה מלונות יוכלו לחלוק באחזקתו.
דוגמה נוספת עוסקת בהגדרת המלונות בישראל כבנייני מגורים - מבחינת הרשות המקומית, שמפנה את האשפה בתדירות הרגילה באותה העיר. התוצאה היא שהמלונות צריכים לממן על חשבונם פינויי אשפה נוספים באופן קבוע. המצב הפוך בנושא השפכים. שם, המלונות בישראל מוגדרים כ"תעשייה".
"באירופה ובארה"ב מתייחסים לשפכים של מלונות כאל שפכים של משק בית. בסך הכל מדובר בחומרים ביתיים, ולא בחומרים תעשייתיים וכימיקלים מיוחדים. אבל בישראל מחילים על המלונות דרישות של תעשייה", מסביר קפלן.
דבר זה בא לידי ביטוי בפקחים מיוחדים שמגיעים לדגום את הרכב השפכים ומטילים קנסות, לעיתים קרובות במאות אלפי שקלים. בהתאחדות המלונות עשו בדיקה: לקחו את השפכים של רעננה, שהיא עיר מגורים שאין בה תעשייה, והשוו אותם לשפכים של ים המלח, אזור שיש בו רק מלונות. התוצאה היתה מפתיעה: איכות השפכים בים המלח היו ברמה גבוהה יותר. האבסורד הגיע עד כדי כך שמלון ענבל בירושלים החליט להקים לעצמו מתקן טיהור שפכים פנימי, כדי להימנע מהקנסות.
הגנת הציבור - לא בכל מחיר
בעיה נוספת היא דרישה מהמלונות להתיישר לפי תקנות חדשות, המחייבות לעיתים שינויים מבניים או החלפה של ציוד תקין, ללא הצדקה הכרחית. "פתאום אתה צריך להחליף את כל הגלאים, או המצלמות, וזה משית הוצאות עצומות", אומר קפלן.
הנה דוגמה עכשווית: משרד הבריאות החליט לחייב את כל המלונות לעשות הצללה על 25 אחוזים משטח הבריכה, אך הניסיון לחייב בכך את המלונות הישנים יוצר אבסורדים רבים. "אם אתה חופר בבריכה קיימת זה מערער את היסודות שלה", אומר קפלן, "בהרבה מקרים, חדר המכונות נמצא מתחת לבריכה אז עכשיו אתה מתחיל לערער את חדר המכונות".
מקרה אחד אבסורדי במיוחד שהגיע גם לבית המשפט המחוזי בתל אביב, עסק במלון ישרוטל טאוור בתל אביב, מבנה גבוה שהבריכה שלו ממוקמת על גג המלון, בקומה ה־29. במקרה הזה הוספה של הצללה יכולה להיות הרסנית.
המלון הגיש לבית המשפט חוות דעת של קונסטרוקטור שטען כי רשת צל במשטר הרוחות שבגובה כזה עלולה להפוך למפרש, שבעוצמתו לעקור את הבטון ולפגוע בגג. המקרה הגיע לבית המשפט, והשופט אליהו בכר פסק לטובת המלון וקבע כי "הגנה על בריאות הציבור אינה מילת קסם המקנה בידי משרד הבריאות את האפשרות להוסיף תנאים ככל העולה על רוחו לרישיון עסק".
דבר דומה התרחש בנושא המעליות. באירופה אימצו תקן חדש המחייב התקנה של מערכת ניטור בלמים במעליות מסוג UCM. עלות המערכת נעה בין 30 אלף ל־100 אלף שקלים למלון, תלוי במספר המעליות. אלא שבאירופה מופיע בתקן במפורש שהוא "לא חל" על "מבנים קיימים". אבל בישראל? למי אכפת. שדרוג המעליות יעלה "רק" 42 מיליון שקלים. כך גם בשדרוג תקן סליקת אשראי, שמימונו בארץ, בניגוד לאירופה, מוחל על בעלי העסקים. העלות: 8 מיליון שקלים.
קבלת רישיון מהכבאות עולה גם היא הון תועפות, וגם שם מדובר בסאגה בלתי נגמרת של עדכוני תקנים ובדיקות והחלפות ציוד, דברים שבארה"ב למשל לא מחילים על עסקים קיימים.
האם במידה שיטופלו כל הנושאים הללו ישראל תוכל לחזור להיות אטרקטיבית מבחינת מחירים? בהתאחדות המלונאים בטוחים שכן: "לא הכל תלוי בנו, ויש דברים, למשל אבטחה, שאין עליהם ויכוח, אבל הפחתת הרגולציה תוכל בהחלט לעזור", מסכם קפלן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
