ביום שבת זה קורה - העונה מתחילה. מחכה כבר לרגע הזה שבו אבא שלי ואני הולכים יד ביד לווסרמיל. הזמן הכי איכותי שאפשר לבקש.
אני מחכה כבר לעבור במנהרה שבכניסה לאצטדיון, מחכה אפילו לריח של השתן במכלאות כי הריח הזה מוביל לירוק של הדשא, והדשא הזה הכי ירוק, הדשא הזה ירוק יותר מהדשא של השכן, הדשא הזה מדושן. מחכה לחיבוק של אבא אחרי ניצחון, לעידוד של אבא אחרי הפסד.
עוד מעט זה מתחיל, עוד מעט אהיה בן 3 ועוד מעט תהיה הפעם הראשונה שלי. 50 שנה שזאת הפעם הראשונה שלי.
50 שנה שבכל שנה אני חוגג אליפות, 50 שנה שבכל שנה אני בוכה עם בניון כשיורדים ליגה, 50 שנה שבכל שנה אני בוכה עם הקהל במחיאות כפיים סוערות ומול לופא קדוש שבוכה איתנו, בוכה בכל שנה כמה שבועות אחרי לכתו.
לכל אוהד כדורגל יש זיכרונות. מתרפקים על העבר. הזיכרונות שלי מב"ש אינם נחלת העבר.
אבא שלי נפטר לפני הרבה שנים, וסרמיל הפך לטרנר. הפועל ב"ש היתה הקשר הכי מהותי ביני לבין אבא שלי. הפועל ב"ש תמיד תהיה. זיכרונות העבר שיש לי מהפועל ב"ש מתרפקים אצלי בהווה. אבא שלי לנצח חי בי ולנצח בווסרמיל נלך יד ביד בכיף.
אני אוהב אותך, הפועל ב"ש. אוהב אתכם, האוהדים, ואוהב אותך, ארתור וסרמיל ז"ל, אשר בשמי ובשם אבי מוקדשת כתיבה זו.
