הקיץ של 1962 היה גדוש באירועים דרמטיים, שהתרחשו במהלכו במרחב האמריקני־ישראלי. המרכזי שבהם היה חלון ההזדמנויות שנפתח בעבור ראש הממשלה דוד בן־גוריון, כדי להביא לפריצת הדרך המיוחלת, ולשכנע את הנשיא ג'ון קנדי למכור לישראל באופן תקדימי מערכת נשק מתקדמת בדמותם של טילי ההוק.
כדי לקדם יעד נכסף זה (שאכן הושג באוגוסט 1962), היה ראש הממשלה מוכן לשלם מחיר לא מבוטל. באופן ספציפי, מדובר בנכונותו לסטות מנורמות בסיסיות בדמוקרטיה הישראלית הצעירה ולהורות על הסגרתו המיידית לארה"ב של המרגל רוברט סובלן, שהורשע בארה"ב על העברת מידע מסווג לבריה"מ. זאת, בלי שניתן לו למצות את הליכי הערעור על החלטת הגירוש. סובלן נידון לשבע שנות מאסר אך שוחרר בערבות עד 28 ביוני, המועד שבו היה אמור להתייצב בכלא לריצוי עונשו. ואולם, ממש בתאריך היעד נמלט מארה"ב בזהות שאולה ונחת בישראל, שבה ביקש מקלט מאימת הדין מכוח חוק השבות.
צילום: רויטרס
למרות העובדה שבאותה עת טרם אושררה אמנת ההסגרה בין ארה"ב לישראל, וחרף מצבו הרפואי של חולה הסרטן סובלן, הוא גורש באישון לילה, שלושה ימים לאחר שנחת על אדמתה. נחישותו של בן־גוריון להימנע ממשבר עם הממשל הכריעה את הכף. סיומה של הפרשה היה עגום. לאחר שסובלן ניסה לשים קץ לחייו במהלך הטיסה הוא אושפז בלונדון, והתאבד ב־11 בספטמבר בדרכו משם לכלא האמריקני.
רשידה טליב ואילהן עומאר // צילום: אי.פי.אי
על אף התמורה שחלה באופיים של היחסים המיוחדים במהלך העשורים שחלפו מאז, מיטיב אירוע זה להמחיש את חשיבותם העליונה של שיקולים, הקשורים לאינטרסים מדיניים וביטחוניים מרכזיים של ישראל, במערכת יחסיה עם השותף האמריקני. לפני 57 שנים הניעו שיקולים אלה את בן־גוריון להכפיף מסכת שלמה של שיקולים לכורח העליון להפוך את וושינגטון לספקית של נשק מתוחכם לישראל. גם עתה הביא ראש הממשלה בנימין נתניהו בחשבון (אם גם לא באופן מלא) בהכרעותיו את מכלול השיקולים הקשורים בטבורם לתבנית האינטרס הלאומי של ישראל. וכך, לאחר שביצע פניית פרסה, החליט למנוע את כניסתה לישראל של חברת בית הנבחרים הדמוקרטית תומכת ה־BDS, אילהן עומאר.
עוד בנושא:
• טראמפ על טליב: "המרוויחה היחידה היא סבתה שלא תצטרך לראות אותה"
• סבתה של רשידה טליב: "מקווה שאלוהים יהרוס את דונלד טראמפ"
• האיסור על כניסת חברות הקונגרס: דילמה שקשה לצאת ממנה טוב
ואכן, כמו ביחסיו של "הזקן" עם הנשיא קנדי, כך גם נתניהו לא היה יכול להרשות לעצמו משבר גלוי - ואולי גם קרע - עם הבית הלבן בסוגיה, שבה הביע טראמפ עמדה נחרצת. ועל אף שאיפה זו למזער את פוטנציאל החיכוך עם המשרד הסגלגל, קיים הבדל מהותי בין הסאגה של 1962 לבין הסערה הנוכחית. שכן, בעוד בן־גוריון לא היסס לרגע, בפרשה הנוכחית ההתחשבות הישראלית ברצון הבית הלבן לא הייתה מוחלטת.
שכן, לגבי שותפתה לדרך של עומאר, חברת בית הנבחרים רשידה טליב, החליט ראש הממשלה (באמצעות שר הפנים דרעי) להתחשב בנסיבותיה המשפחתיות המיוחדות ולהעניק לה, בניגוד לעמדתו של טראמפ, את ההזדמנות להגיע בכל זאת כדי להיפגש עם סבתה הישישה. זאת, כמובן, בתנאי שביקורה לא יהיה מנוף למסע תעמולתי נגד הלגיטימיות והריבונות של מדינת ישראל. ואולם, לאחר שטליב חזרה מהסכמתה הראשונית לתנאים, נחשפה כוונתו המקורית של המהלך כולו, שהיתה גלומה ברצונה לייצר פרובוקציות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
