אימפריית רומי

בשעה שש בבוקר, כשגלגלי המטוס נצמדו אל מסלול הנחיתה בנתב"ג, קלטה רומי אבולעפיה כי היא לא חישבה נכון את הפרשי השעות, ובניגוד לתכנון שלה, גופה עדיין מתפקד לפי שעון גריניץ'. אם כבר לונדונית, אז עד הסוף. 

חיש מהר שלחה הודעות, דחתה פגישות, ואחרי שהג'ט לג התפזר בעזרת שנ"צ קצרה, היא סוף־סוף היתה מוכנה לכבוש מחדש את ישראל. לצורך כך נותרו לה בערך יומיים וחצי עד שתטוס בחזרה לממלכה המאוחדת ואל יורש העצר, בנה הבכור רפאל בן השנה וחצי.

זאת הפעם הראשונה מאז הלידה שהיא עוזבת אותו. עולה על מטוס ומתמסרת רק לעצמה, לקריירה וללו"ז לחוץ שכולל הרבה ביזנס ומעט חברים ומשפחה. מאז העתיקה לפני שש שנים את כל עולמה ללונדון - בפעם השנייה בחייה - וגם הקימה שם בית ומשפחה, הביקורים בארץ מאפשרים לה לחוות את ישראל בהילוך מהיר.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"כל כך קשה לי להיפרד מהישראליוּת שלי, עד שרשמתי את הבן שלי לגן ישראלי", היא מספרת לי, כשאנחנו נפגשים במסעדה תל־אביבית. "זה גן מולטי־תרבותי שמדברים בו אנגלית, אבל רוב ההורים שם ישראלים. יש אותיות בעברית על הקירות, וחוגגים את החגים העבריים והישראליים האזרחיים. 

"אחד הצילומים הראשונים ששלחו לנו מהגן היה של רפאל עם דגל ישראל. וזה מצחיק, כי זה לא בהכרח משהו שהייתי מדמיינת שיכול לקרות לי, ועדיין הכל הרגיש כל כך נכון ונעים. לאו דווקא ממקום של פטריוטיזם, אלא ממקום שמסמל בעיקר געגוע.

"כשחייתי בישראל הייתי יכולה להרשות לעצמי לשחק עם הזהות שלי, כי לא היתה בכלל שאלה. אבל כשישראלי יוצא מישראל וחי בתוך קהילות זרות, אז בהחלט יש שאלה. עבורי זה היה הדבר הכי ישראלי שעשיתי אבר, לשים את הילד שלי בגן ישראלי בלונדון".

• • •

לאבולעפיה (35) כבר אין אשליות בקשר ללונדון. אחרי עשר שנים במצטבר בבירת אנגליה, שאליה עברה לראשונה כצעירה מבולבלת בת 20, הייאוש בהחלט נעשה יותר נוח. 

היא מתגוררת בשכונת נוטינג היל, ברחוב שקט מוקף עצים, לא רחוק מהייד פארק ומשוק פורטובלו. "הדבר היחיד שמזכיר את חיי ההוללות שלי משנות העשרים הוא הקרנבל הקאריבי השנתי של נוטינג היל, שזאת מסיבת הרחוב הכי קיצונית שהייתי בה בחיים - שלושה ימים של רחובות סגורים ומסיבה מלאת זימה, זיעה ורגאטון.

"כל הישראלים עפים על לונדון. אני יכולה להבין את זה. במשך שנים היו לי יחסי אהבה־שנאה עם העיר הזאת. לקח לי זמן לקבל את מה שיש לה להציע. 

בסדרה "מזל טוב, את אבא", בערוץ טדי בפרטנר tv. "לא הייתי יכולה לגלם את התפקיד לפני שילדתי"

"ב־2008 חזרתי לארץ אחרי ארבע שנים במזרח לונדון כשאני מובסת, עייפה ומחפשת אהבה. ארבע שנים אחר כך, כשאני ובן כבר היינו יחד וחיינו בתל אביב, הוא התקיל אותי ושאל אם אני רוצה לעבור ללונדון בעקבות הצעת עבודה שקיבל. בהתחלה הזדעזעתי מהרעיון, והתנאי שלי היה שנגור בצד המערבי של העיר כדי שאוכל לחוות לונדון אחרת.

"הפערים התרבותיים בין תל אביב ללונדון כל כך גדולים, לטוב ולרע. אז במעבר כזה מאבדים הרבה ממה שרגילים לקבל בישראל, ונוצר כעס פנימי כלפי כל מה שזר ואחר. קשה מאוד להתקרב לאנשים בלונדון, קשה מאוד ליצור חברים בלונדון. בכלל, להגר זה הארד־קור.

"באיזשהו שלב אתה פשוט מקבל את ההבדלים האלה, אבל זה לא משנה את העובדה שאתה תמיד מתגעגע. משהו תמיד חסר לך. במובן הזה, לא נראה לי שאני שונה בהרבה מהגרים, אבל אחרי הרבה שנים סוף־סוף התאהבתי בלונדון".

מה קרה?

"היום אני יודעת איך לחיות בה. ברגע שעברתי את המשוכה הרגשית, כל העיר התפוצצה לי בפנים. ברגע שהפסקתי לחשוב עליה בתור זאת שלוקחת ממני משהו שאני צריכה ומתגעגעת אליו, היא נפתחה בפניי, והיא באמת עיר מדהימה. מוזיקה ואמנות ואוכל. בעשור האחרון היא התפוצצה תרבותית והיום היא אולי אפילו מרגשת יותר מניו יורק". 

היציבות המשפחתית תרמה לשינוי המחשבתי?

"כן. החוויה המשפחתית ממלאת אותי במשמעות, בעוצמות של רגש, שאני לא צריכה לחפש בחוץ כי אני מקבלת כל כך הרבה מהבן שלי ומבן הזוג שלי. חוץ מזה, בקיץ לונדון פשוט מהממת. דבר איתי בעוד חצי שנה, זה בטח יהיה נורא. בקיץ לונדון מדהימה, בשאר השנה זה פשוט באסה".

• • •

כבר שמונה שנים שהיא צמודה לבן גלעדי (32), בנם של השחקנית חנה לסלאו והמפיק אביב גלעדי. היא התחילה איתו בפסטיבל אינדינגב, ולפני שלוש שנים נישאו בחתונה אזרחית באיביזה. 

"בן הוא בן אדם של אנשים, וממש הייתי צריכה אחד כזה בחיים שלי. מישהו שינער אותי ויפריד אותי מהמשפחה שלי, כי אני משפחתית מאוד במהות שלי. באיזשהו מקום שנינו בחרנו בן זוג שעובד בתחום, שאפשר לערב אותו ושהוא יבין.

"עם הזמן שנינו התעצבנו במובן האישי. בן בהתחלה עוד למד קולנוע וחיפש את הדרך שלו, ועם הזמן התעצב כמפיק. ברור לנו היום במה אנחנו טובים ומה אנחנו יכולים להביא לאופציה של שותפות, וכשזה המצב, אז עבודה משותפת הפכה להיות ריאלית יותר.

"אין ספק שהעובדה ששנינו חיים יחד בלונדון מחזקת מאוד את השותפות שלנו, כי זה אני והוא נגד העולם. אנחנו צוות, שותפות שבנויה על איזשהו מערך תמיכה שמחזק את הקשר שלנו. אין לי מושג איך הכל היה נראה בינינו אם היינו חיים בישראל".

שותפות משפחתית עסקית לא זרה לה. היא בתה של רינת אבולעפיה, מלהקת, שחקנית, קריינית ומדבבת, וכבר מגיל צעיר הסתובבה בתעשייה. בגיל 6 השתתפה בקלטת הילדים האייקונית של אריק איינשטיין, "כמו גדולים", וכשהיתה בת 15 התפרסמה כשגילמה נערה מתבגרת בסדרת הדרמה "שבתות וחגים".

"בתחילת הדרך יצא לי לעבוד עם אמא שלי, והיום בן עובד עם אבא שלו ואני מניחה שהוא היה רוצה לעבוד גם עם אמא שלו. זה עוד לא ממש קרה, למרות שבאוניברסיטה הוא עשה סרט עם חנה. זאת אומרת, יש משהו בדנ"א שלי ושל בן שמאפשר לנו לעבוד עם המשפחה. להיות באיזשהו מקום של חוסר הפרדה. צריך ללמוד לעשות את זה נכון.

"אגב, לי דווקא יצא לשחק את הבת של חנה לפני כמה שנים (ב־2015, בסרט 'בכל מקום אחר'; נ"ו), וזה היה משעשע. את אחותי שיחקה נטע ריסקין, שהפכה מאז לחברה טובה שלי. אז לא יפתיע אותי אם כולנו איכשהו נעבוד בסוף יחד".

איך הקשר שלך עם חמותך?

"אני מעריכה מאוד את חנה. רפאל קירב בין כולנו. אנחנו עושים המון ארוחות משותפות, גם עם המשפחה שלי, חגים ואירועים, אז אנחנו ביחסים קרובים מאוד. החיבור בינינו ממש טוב. אנחנו מאוד שונות ומאוד מסתדרות. היא סבתא מקסימה. מאז שרפאל נולד היא פשוט מהממת איתו ומצחיקה אותו. הם עושים צחוקים ביחד.

החמות חנה לסלאו. "יש בינינו חיבור של נשים" // צילום: אריק סולטן

"כשעושים ילדים קורה דבר מעניין. כשרפאל נולד זה מייד בלט לעין - הוא היה תינוק עגול מאוד שנראה כמו שילוב שלי ושל חנה. ואז הבנתי שבעצם שכבתי עם חנה. פתאום הבנתי את כל הקונספט הזה שאומרים לך בחתונה, ובטח אחר כך כשמגיעים הילדים, שלמעשה את מתחתנת עם ההורים של בעלך. עם חמותך. ונוצרת סינרגיה מטורפת. הרי כשהכרתי את בן לא דמיינתי שהילד שלי יהיה שילוב ביני לבין חנה, זה ממש לא היה אחד הדברים שעברו לי בראש כשהתחלנו לצאת. אבל עכשיו אני וחמותי מחוברות לנצח גנטית דרך הבן שלי.

"וכמובן יש בינינו גם חיבור של נשים, לטוב ולרע. את יכולה למצוא את עצמך ביחסים נורא קשים עם אמא של בן זוגך, אבל אם אתן מצליחות להבין אחת את השנייה דרך הזווית הנשית, נוצר קשר מעצים.

"הרבה פעמים אני מספרת לה דברים שנורא קשים לי עם בן, לפעמים אני שואלת את עצתה איך לגשת לדברים. והיא עונה לי בהמון כנות ופתיחות, בלי להיות שיפוטית כלפיי, אלא ממקום שמבין את הזווית שלי כאישה בקשר ואת הקשיים שלי. יש בקשר שלי ושל חנה המון צמיחה והמון דיאלוג של נשים שמנסות לעזור זו לזו. הרי לפעמים אי אפשר לדבר עם בן הזוג שלך, אז אם את יכולה לדבר עם אמא שלו, זה בהחלט עוזר".

ללא ספק, האימהות שינתה את אבולעפיה. "לא כל כך הבנתי שאני אישה לפני שנכנסתי להיריון", היא מודה. "החיבור לנשיות, לאחריות ההורית מזווית האמא, לתפקיד האבולוציוני שלי, שיבש לחלוטין את כל הראייה שלי את העולם עד אותו רגע. כיוון שזה כל כך אינטגרלי למי שאת ואיך שאת חווה את עצמך ואת הגוף שלך. זאת אולי החוויה הכי עוצמתית שחוויתי בחיים שלי.

"מאז שיש לי ילד, הפלאשבקים הכי חזקים שאני חווה הם פלאשבקים מהילדות שלי. דברים שלא ידעתי שאני זוכרת. מי ידע שהזיכרונות הללו עדיין קיימים אצלי? כשהתחלתי להניק, פתאום נזכרתי בחזה של אמא שלי. ממש נזכרתי בי בחיקה, בצבע של העור, במגע. אשכרה זיכרון.

"נורא מרגש אותי המעגל הזה. אני קצת סאקר של משפחתיות. אני לא מנסה למחוק את זה. תמיד הייתי כזאת, גם עם ההורים שלי.

"ואני רואה את בן הזוג שלי, שיש לו יחס רגשי אחר לילד. מאוד מחובר, אבל גם מסוגל לעמוד רגע מהצד כדי לראות דברים אחרת. וזה מאוד טיפוסי וטבעי, לא המצאתי כאן את הגלגל לגבי תחושות של אמא. ולראיה, זאת הפעם הראשונה שאני נוסעת לבד מאז שעשיתי אותו. הפעם הראשונה שנפרדנו. 

"תמיד אמרו לי, 'יש מחנק בגרון בדרך לשדה', ולא היה לי את זה בשיט. שום מחנק. זה תהליך אורגני שקרה גם לי וגם לילד - הגיע הזמן לחוות חוויה חדשה. אז הוא נשאר עם אבא שלו, שגם בשבילו זו חוויה חדשה. זה טוב. חוץ מזה, מדהים עד כמה לכל דבר שאנחנו עושים כהורים יש איזשהו אימפקט על הילד".

את זוכרת את החיים לפני רפאל?

"היו לי את השנים הכי טובות של החיים שלי לפניו. אני לא זוכרת יותר מדי, רק תחושת חופש חזקה מאוד. אבל אני גם זוכרת הרבה מאוד סבל".

• • •

אתמול (חמישי) עלתה בערוץ טדי בפרטנר tv הסדרה "מזל טוב, את אבא". פרקים בני חמש דקות, קצת כמו מערכונים קצרים עם עלילה מתמשכת, שמתחברים לסדרה קומית שכתבה היוצרת לי מלאך. יש שמכנים את הז'אנר החריג הזה "הטלוויזיה החדשה" (Bite Size TV). אבולעפיה מגלמת בה את הדמות הראשית, נופר, לסבית "בוּצ'ה" שמחליטה להיכנס להיריון.

"זאת החלטה של רגע, שמובילה לסדרה של טעויות", היא מספרת. "הסיפור נוגע באספקט הפרטי של הדמות וגם בזווית כיצד החברה המיינסטרימית מסתכלת היום על מישהי כזאת. אני חושבת שלא הייתי יכולה לגלם את התפקיד לפני שילדתי. מבחינת החומר הדרמטי - במידה כזו או אחרת, כי זו קומדיה - מדובר במסע. 

"זה נושא שלא מדובר היום מספיק - איך באים ילדים לעולם. פעם היו את המיתוסים על חסידה, בריאת העולם ומריה הקדושה, ומשם עברנו לתא משפחתי קלאסי של גבר ואישה; לאט־לאט החלה התרחקות מסביבת גידול שבטית למין מקום של זוג הורים שנאבק לבדו בגידול הילדים. היום הגענו למצב שאפשר להביא ילד לבד, והסדרה נותנת הצצה למציאות של נשים בוגרות, לסביות או כאלו שלא מצאו בן זוג או רוצות הורות משותפת או פרטנר שהוא לא בן זוגן הרומנטי, ומה זה בעצם אומר על הורות. לכן נכון מאוד לתקופתנו לספר סיפור כזה, שלוקח את האבסורד של הסיטואציה למקום מצחיק ולא טרגי".

בעשור האחרון אבולעפיה אמנם לא משחקת הרבה, אבל עדיין היה אפשר לראות אותה מגלמת תפקידים מרכזיים בסדרות מצליחות דוגמת "ההרמון", "איש חשוב מאוד", "אלנבי" ו"החדש של עומרי גורדון".

"'אלנבי' ו'ההרמון' נותנות זווית על חיים אלטרנטיביים בתל אביב. מבט אחר על עולמות שנויים מאוד במחלוקת, שיש לנו לגביהם הרבה דעות קדומות. הסדרות נותנות הצצה לא בצורה שיפוטית, אלא דווקא מספקות תמונת מצב לגבי מה שמביא אנשים לתוך הסיטואציות האלו.

"ב'איש חשוב מאוד' היה לי קל להיכנס לדמות, כי משהו בנושא היה מוכר לי. יכולתי להזדהות עם הדמות של יהודה, והתסבוכת של להיות מפורסם, ואיך זה משנה את החיים בלי שיש לך שליטה על זה. עם כל המגוחכות שנלווית לפרסום".

איך את רואה היום את התעשייה לעומת תחילת דרכך?

"הכל השתנה. מאוד ברור היום שכוכבוּת וסלבריטאות הולכות יד ביד עם עולם הבידור והעסקים. פעם היית מתפרסם בגלל משהו שאתה עושה, והיום אתה עושה משהו כי אתה מפורסם. אנשים מתחילים קריירות שלמות באינסטגרם. אז הרשתות החברתיות לחלוטין שינו את הכל.

"אני שייכת לדור המעבר, דור של טלוויזיה שידע את העולם לפני האינטרנט, אז אני טיפה אולד־פאשן בקטע הזה. לא בטוח שרק בגלל הגיל, אלא גם בגלל האופי. אני לא אחת שמשחקת את המשחק. אני לא סלף־פרומוטר. האינסטגרם שינה את התעשייה ואת חיי השחקנים, שצריכים להבין את המציאות כדי לדעת איך לשתף איתה פעולה. זה לא דבר רע. זאת יזמות אישית. משהו שפעם לא היית מסוגל לעשות ללא סוכן. היום אתה יכול לעשות את זה לבד, עם האופי המתאים.

"היום יש פריחה מטורפת. כיוצרים, זו שעת כושר, הזדמנות למצוא תקציבים ודרכים ליצור, כי קיים רעב מטורף בשוק לתוכן. יש ביקוש והזדמנות. במובן הזה אני מתרגשת מאוד לקראת העתיד, ובגלל זה אני ובן זוגי עובדים על כל מיני יוזמות לחבר בין תוכן ישראלי לבין פלטפורמות בחו"ל, ואני חושבת שלשם פחות או יותר ילך הפוקוס שלי בשנים הקרובות".

• • •

אף שברזומה שלה סרט לצידה של הלן מירן ("החוב", 2010), אבולעפיה כבר מזמן זנחה את חלום קריירת המשחק מעבר לים. המטרה העיקרית בגיחה הנוכחית ארצה היתה להנחות את תחרות "פיץ' פוינט" של פסטיבל ירושלים לקולנוע, שהתקיים בחודש שעבר. היא אורחת קבועה בפסטיבל, שימשה בעבר לקטורית בתחרות הסרטים הקצרים, ונוהגת לבקר בו בכל שנה, "עוד מהעידן שבו לא היה איפה לראות סרטי איכות חוץ מאשר בפסטיבלים". 

לאודישנים בארץ היא כמעט לא מתייצבת, אולם גם זה חלק מהשינוי שעובר על התעשייה. "אני שולחת סרטונים. אודישן מצולם נהיה הנורמה. אני גורמת לבעלי ללמוד טקסטים ולצלם איתי סרטונים. לפעמים אני מצלמת לבד. זה מוזר, אבל אני מתקתקת את זה. מוצאת כל מיני דרכים עקומות להניח בהן את האייפון שלי על כל מיני ספרים, כדי שהמצלמה תהיה בגובה הנכון. זה מה שקורה בימינו לספרים - הם הפכו סטנדים לאייפון.

"וככה אנשים היום מקבלים את רוב התפקידים. תראה, יש משהו מרתיח מאוד בלעשות אודישן. המחשבה שבעצם כל הקריירה שלך בנויה מראיונות עבודה, שאת רובם אתה לא מקבל, היא לא נוחה. בהתחלה זה קשה, אבל באיזשהו שלב זאת כבר השגרה שלך כשחקן. עם זאת, מאז שאני עושה אודישנים מצולמים ואין לי הזדמנות להיכנס לחדרים ולהיבחן, התחלתי ממש להתגעגע לאודישן מול מלהקת ומול במאי ועם עוד שחקנים.

"באודישן מול אנשים יש התרגשות, סוג של הופעה שמעניקה ערך מוסף לכל התהליך. בכל פעם שאני בארץ, מייד אני אומרת: 'מה שאפשר לעשות - אני רוצה לעשות'. אני רוצה לנצל את השהות שלי ולראות אנשים ולראות מלהקות, ויש לי איזה געגוע לחוויית האודישן".

• • •

בסוף המילניום אבולעפיה היתה השם הכי לוהט בתעשיית הבידור. התפקיד ב"שבתות וחגים" סידר לה אינספור הצעות. היא שיחקה ודגמנה, עשתה קמפיין פרובוקטיבי ל"קסטרו" ונחשבה לבחורה הכי קולית בתל אביב. בשיא ההצלחה נסעה ללמוד תואר שני בבית הספר לקולנוע בלונדון, וכשחזרה לישראל קיוותה להתנסות בדברים חדשים דוגמת עריכה ובימוי. היא דילגה בין ראיונות עבודה, מחדשות 2 ועד ערוץ דיסני, אבל רוב המראיינים הסתכלו עליה בפליאה.

"בכלל לא הבינו אותי. בכל מקום שנכנסתי אליו, טרקו לי דלתות ואמרו: 'למה את צריכה את זה?' או 'מה את רוצה מאיתנו?', כאילו אני עובדת עליהם. אבל בסוף בניתי רזומה גם בתחום העריכה, וכבר עשר שנים אני עורכת פרסומות ופרומואים, בהתחלה לערוצים בישראל והיום כפרילנסרית לכל מיני חברות בלונדון. ואני מתה על זה.

"עשיתי גם סרט קצר וביימתי קליפים, אבל אז הבנתי שאני לא יודעת אם אני מספיק טובה בבימוי. בעריכה הרגשתי שאני מביאה את הכישורים שלי לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. אני בן אדם נורא טכני, מאוד אוהבת מוזיקה, וזה מאפשר לי להיכנס לתוך עבודה עם סאונד ויצירת עולם.

"הגעתי היום למקום, שמה שאני עושה הוא הרבה יותר הוליסטי. זה חלק מהאופי שלי - להיות 'סטורי טלרית'. משחק הוא דרך מאוד מסוימת, ועריכה היא דרך אחרת. עבודת השחקן ממשיכה אצל העורך. יש דיאלוג הדוק מאוד, שפשוט לא מתרחש באותו המקום ובאותו הזמן. השחקן מביא את חומר הגלם, והעורך יוצר ממנו את הפרפורמנס.

"היום בכל פעם שאני עושה תפקיד, אני תמיד חושבת, 'שאגיד להם שאני גם רוצה לערוך איזה פרק?' ואז אני עונה לעצמי, 'אף אחד בחיים לא ייתן לך לערוך משהו ששיחקת בו'. אבל זה בסך הכל עוד נדבך. היום כשאני כותבת סצנה בסדרה שלי, אני כותבת כשחקנית וכעורכת".

גם השותפות עם גלעדי כבר קורמת עור וגידים. "אנחנו מפתחים מותחן בילוש חרדי בשביל ענקית המדיה Endeavor Content, סדרה בסגנון 'Top of the Lake' ('קצה האגם' עם אליזבת מוס; נ"ו). התחלנו לכתוב את הסיפור לפני כמעט שנתיים, עוד כשהייתי בהיריון. החלוקה די ברורה - בן מפיק ואני כותבת, ובדיוק סיימנו לכתוב את פרק הפיילוט.

"לצורך העניין, אין לי שום חלום לביים את הסדרה שאני עובדת עליה כרגע. להפך, אני רוצה לעבוד עם במאים מוכשרים. לשחק בה? הדמות הראשית לגמרי בשבילי, אבל מבחינתי זה לא משהו שחייב להתקיים".

ואיך את משלבת בין כל התחומים?

"זה לא תמיד עבד טוב, כי במצבים רבים אני יודעת יותר מדי. כשחקן, זה לא תמיד דבר חיובי לדעת איך הסצנה הולכת להיחתך או איך המצלמה מצלמת. זו מודעות שלפעמים היא בעוכריי והופכת אותי קצת לניג'ס. 

"אנשים אוהבים לקחת שחקנים שהם בראש שלהם, והם רק משחקים. מחויבים מאה אחוז למשימה הזאת. אבל לקבל תפקידים זה לא קל, נקודה. וזה היה ככה גם כשהייתי רק שחקנית".

את מרגישה את מהפכת MeToo?

"MeToo היא מרכיב אחד מתוך מהפכה משמעותית ומבורכת שקרתה בתעשייה ובכלל. מהפכה שנותנת לנשים הזדמנות להשמיע קול ולהיות חלק מבניית הנרטיב. מדובר בתיקון היסטורי וחיובי מאוד. אבל זאת רק ההתחלה - אנחנו עדיין לא איפה שהיינו רוצים להיות מבחינת שוויון הזדמנויות ושכר לנשים בתעשייה.

"אישית, אין לי סיפור עסיסי לספר. בוא נגיד שהיו מקרים בחיי שבהם גברים עשו מעבר למה שהרשיתי או נתתי או התכוונתי. זה קרה. אבל סטטיסטית זה פשוט קורה לכולן. זה לא קרה לי כי הייתי מפורסמת יותר או כי הרשיתי לעצמי להיות מינית ובוטה ופתוחה. אני חלק מהסטטיסטיקה הזאת של מאה אחוז מהנשים".

את חושבת על מה אנשים חושבים עלייך?

"פעם זה הטריד אותי מאוד, אבל זה לא רלוונטי יותר בשיח הפנימי שלי. היום אני עסוקה בלעשות כמה שיותר ולבוא נקייה וסקרנית ופתוחה. אני בסוג של סיבוב שני בקריירה שלי, עם הקולגות ועם התעשייה. אני מרגישה שהתבגרתי. יש בי רצון לעשות ולטעות ולהישרף ולהיכשל, ואני ממש בסדר עם זה.

"כשהייתי צעירה, נורא נבהלתי מלהיכשל. עוד לפני שעשיתי משהו כבר הייתי מוטרדת ממה יחשבו עלי, מה יגידו, מה יש לי להביא מעצמי. היום אני במקום בשל שמסוגל לשאת גם את הביקורת והחולשות. אני מבינה שאני כל הזמן בלמידה, ואין יעד שצריך להגיע אליו כדי לזכות באושר ובסיפוק המקצועי. 

"אתה לא מבין לכמה דברים אמרתי 'לא' בצעירותי. לסרטים, לתפקידים, לקמפיינים, לפגישות. אני לא חושבת שהיתה לי בכלל היכולת להבין במה מדובר. פשוט הייתי צעירה מדי. רציתי שקט. רציתי זמן לעצמי. אבל שיניתי את המנטרה. אם בעבר הייתי נוטה להגיד 'לא' לכל מיני דברים שנקרו בדרכי - גם בחיים האישיים - היום המנטרה היא just say yes.

"אז האם אני עסוקה במה שאחרים חושבים עלי?" היא לוקחת רגע לחשוב, ולבסוף מחייכת ומשיבה ב"לאאאאאא" ארוך ומתמשך. "אני עסוקה רק במה אני חושבת על עצמי". 

nirw@israelhayom.co.ilאיפור ועיצוב שיער: ורד בדוסה רוטרו, סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה ל־HOUSE OF STYLE, ע. סטיילינג: ציפי וגנר, חולצה: DIESEL, מכנסיים: ARMANI EXCHANGE, תכשיטים: H.STERN, צולם במלון סינמה, ת"אטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו