כשהיינו ילדים לימדה אותנו המורה את האגדה המפורסמת על קמצא ובר קמצא ועל חורבן ירושלים שהתרחש בעקבות שנאת החינם שלהם. כשחושבים על כך, זהו סיפור מאוד מוזר, הבא נראה אותו בקיצור נמרץ:
היה איש שערך סעודה גדולה והזמין אנשים רבים וביניהם חכמי ירושלים. בין היתר גם שלח שליח לקמצא, אוהבו, עם הזמנה. אך אבוי, במקום להביא את ההזמנה לקמצא הביא אותה השליח לבר קמצא – שהיה שונאו. הגיע בר קמצא לסעודה ואכל, ראה אותו בעל הבית ושאל: מה אתה עושה כאן? אתה הרי שונא שלי! הבין בר קמצא שנפלה טעות וענה: רק אסיים לאכול ואשלם לך על האוכל שאכלתי. ענה לו בעל הבית: לא! הציע בר קמצא: אשלם את שווי חצי הסעודה. ענה לו: לא! חזר והציע: אשלם את שווי כל הסעודה. אמר לא! תפס וזרק אותו החוצה. אמר בר קמצא לעצמו: מכיוון שבסעודה השתתפו כל חכמי ירושלים ואף אחד לא מחה, סימן שרוצים בבזיוני. הלך לקיסר ואמר לו: היהודים מורדים בך! מכאן התגלגל הסיפור עד שהוביל לחורבן ירושלים.
אם חושבים מעט על הסיפור, עולות הרבה שאלות, למשל מה עבר להורים של קמצא בראש כשהחליטו לקרוא כך לבנם? יותר מזה, למה אומרים שבגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים – מה אשמתו של קמצא, הוא בכלל לא צד בכל הסיפור, יכול להיות אפילו שבכלל לא היה מודע לסעודה הגדולה שנערכה, אז מה רוצים ממנו? ובכלל מי עורך סעודה גדולה בתקופה בה אנו מדוכאים תחת מגף השלטון הרומאי?
בכדי להתמודד עם חלק מהשאלות נתחיל בנקודה הכי בסיסית בכל הסיפור, מה פירוש המילה קמצא? – אם נפתח מילון ארמי-עברי נראה שיש לה מספר פירושים אך אנו נתמקד באחד מהן: נמלה. מה מאפיין את הנמלים? הן אוספות מזון, פועלות, עובדות ומקדישות את כל חייהן לקן. במילים אחרות ניתן לומר שהן נותנות את כל כולן בשביל הכלל. אבל, מצד שני נמלה מקן אחר שתנסה להיכנס לקן שלהם תיהרג. לא רק שהנמלים לא יעזרו לאותה נמלה בודדה שאיבדה את דרכה אלא יותר מזה, הן תהרגנה אותה.
כלומר, הנמלים דואגות ללא גבול רק למי שנמצא בצד שלהן, במפלגה שלהן. אם הנמלה חברה במפלגה אחרת ישחטו אותה פשוטו כמשמעו.
אותו העיקרון נכון גם לגבי "בר קמצא". הפירוש המילולי של שם זה יכול להיות "הבן של קמצא", אבל גם יכול להיות על משקל הביטוי "בר מצווה" – בעל מצווה. כלומר "בר קמצא"- הוא בעל המחלוקת.
חכמינו זכרונם לברכה בחרו דווקא בשמות המוזרים הללו כדי לתאר לנו את האווירה ששררה בימי בית שני, העם התחלק למפלגות ששנאו אחת את השניה שנאה עזה, העם התחלק ל"קמצות" ו"בר קמצות". לכן גם קמצא אשם ולא רק בר קמצא, כיוון שברקע הדברים גם לו יש חלק פעיל בנפילת העם בימי בית שני. זה אינו סיפור נקודתי על אנשים פרטיים, קמצא ובר קמצא מהווים שמות קוד לטיפוסים של אנשים שהיו קיימים.
אנחנו עומדים מספר שבועות לפני הבחירות, בידנו האפשרות להכריע האם אנחנו נגשים אליהן מתוך תודעה של "קמצא ובר קמצא", של משחקי אגו, של הכפשות הדדיות מיותרות ומזיקות, או מתוך תודעה שכולנו רוצים בטובת המדינה ובהצלחתה. נכון, יש ויכוחים קשים ומרים בדבר אופייה ומדיניותה, אבל אם אנו באים מתוך רצון לשיתוף פעולה וקידום – ויכוחים אלו יהיו חבלי לידה. לעומת זאת, אם נשאר בהתגוששויות וזריקת רפש הם יהוו את פרפורי הגסיסה שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו