השבוע השלנו

בועז ביסמוט / פגש את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, וקיבל ממנו הבטחה

מוסף "ישראל השבוע" חוגג 500 הופעות. זו נקודת ציון חשובה עבור עיתון צעיר עם עתיד מזהיר, שבנה לו חתיכת עבר.

הזכות הגדולה לעיתונאי היא לראות את ההיסטוריה בהתהוות. להבדיל מההיסטוריון, העיתונאי ניצב בפני הרגע, ואינו נחשף לפרספקטיבה ארוכת טווח כשהוא פוגש את הסיפור. הרגע הוא גם האמת, כפי שהיא מתרחשת בשטח. תפקיד העיתונאי הוא לכסות את המצוי, ולא את הרצוי.

דונלד טראמפ הוא הסיפור המרכזי שלי בהיסטוריה הקצרה אך דרמטית, שגיליון זה חוגג. הוא העניק לנו ראיונות על גבי מוסף זה, מהימים שבהם חרש את אמריקה במאבק מול מתחריו במפלגה הרפובליקנית, דרך השבועות המתוחים שלפני הבחירות כמועמד המפלגה, ועד שישב בחדר הסגלגל בבית הלבן. 

סיפורו של דונלד טראמפ הוא סיפורה של עיתונות שטמנה את ראשה בחול בשם התקינות הפוליטית והבלעדיות על המוסר. 

זה ניכר בעיקר בימים שלפני הבחירות האחרונות בארה"ב - כשהתקשורת הביעה משאלת לב והאולפנים פטפטו עצמם לדעת, אך השטח כיוון למקום אחר. אלא שאיש לא טרח לבדוק את השטח.

בזמן שהתקשורת נחרדה מ"המיזוגיניה" של טראמפ, במסעותיי למסע הבחירות בארה"ב ראיתי לעיתים רבות רוב נשי בעצרות התמיכה בו; בזמן שדווח על היספנים אמריקנים מבוהלים מהחומה שטראמפ דיבר עליה, פגשתי בליטל הוואנה שבמיאמי אמריקנים ממוצא קובני שהצהירו בגאווה כי יצביעו לו; ובליברטי סיטי שבמדינת פלורידה פגשתי בצעיר שחור מלווה בחברתו. הם הפתיעו אותי כשאמרו שיצביעו לטראמפ, והעידו כי למרות ההנחה שלפיה הציבור האפרו־אמריקני יצביע לקלינטון, רבים ממנו ילכו אחרי טראמפ.

 

עורך העתיון בועז ביסמוט עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ 

 

קמפיין הבחירות של טראמפ הציג לעולם מהי אותה חשיבה אחידה בתקשורת, שבדיוק בגללה נולדנו לפני 500 גיליונות. מותר, מתברר, לחשוב אחרת מהתקשורת, בטח כשהיא סובלת מצדקנות וצביעות שהולכות ומתגברות.

בסיפור של טראמפ אני לא ניטרלי. הוא נשיא שאוהב את אמריקה ומבקש לשמור על גבולותיה (לגיטימי), ובנוסף אוהב את מדינת ישראל ומגן עליה מול חברות קונגרס שמסמלות תמיכה ב־BDS ועוינות לישראל (עוד יותר לגיטימי). טראמפ הציב את ישראל בצד הנכון של ההיסטוריה.

בראיון שהעניק לי בניו יורק ב־11 בנובמבר 2016, שלושה ימים אחרי שניצח בבחירות, אמר: "אני יודע היטב שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ומעניקה קרן אור של תקווה לאנשים רבים. אני מצפה לחזק את הקשר הבל־ינותק בין שתי אומותינו הגדולות". אמר וקיים.

האם עמיתיי, הבזים לטראמפ, יעשו הסבת מקצוע אם ייבחר שוב לנשיאות בבחירות 2020? אין סיכוי, הרי העם טועה - לא התקשורת. 

 

עמר לחמנוביץ / הסתובב ברחובות וחיפש את הקורא הישראלי, אבל מצא אותו דווקא בבית

בחודש אפריל 2013 הסתובבתי בכבישים, בתחנות האוטובוס, המוניות והרכבת הקלה, בקמפוסים המוריקים של באר שבע וחיפה, בקניונים הממוזגים ובספסלי הפארק המהבילים, בבתי הקפה ובכורסאות הקאנטרי קלאב. המשימה היתה אחת: להבין מה הישראלים קוראים. השיטה: לגשת ללא מורא לכל אדם שאוחז בספר. לברר איתו מה ולמה, איך, מתי וכמה. האם לפני השינה או בטיסה, מה מקור ההמלצות על ספרים והאם הספריות הן עדיין המרחב המוגן של הרוח הישראלית.

 בגן מניה שעל הכרמל, יריקה מהסינמטק, פגשתי את מיכאל כשרוב, שתחת צל האורנים החיפאיים קרא על מקסים גורקי ומאיאקובסקי. ברכבת ליד תחנת הרצליה הפליגה בפניי שירי, מנהלת פרויקטים בחברת היי־טק, בשבחו של "בדידותם של המספרים הראשונים" לפאולו ג'ורדנו. ובתחנת ההגנה, לוחם עלום־שם החזיק בכרך מרוט של "הראל - הקרב על ירושלים" מאת צביקה דרור, ועורר לא רק את סקרנותי. 

הישראלים של שנת 2013 עדיין קראו במרץ. אמנם בקרונות המלאים ששעטו לדרום כבר השתלשלו כבלי ההטענה הלבנים של האייפון מעל כל ספסל שני, ובכל זאת פגשתי שם את פרדריק פורסיית ויהושע קנז, ספרי עיון על התנועה הקיבוצית, ליקוטי מוהר"ן, "פרנקנשטיין" של מרי שלי, מדריכים פמיניסטיים וספרי שמע על זן, שירים של עמיחי ו"סוד הגן הנעלם".

גם אם התחושה היתה של חיפוש אחר עדר תאו בסוואנה, נהמת הקוראים הישראלים עדיין נשמעה למרחוק. הם השתהו למשך 20 שניות עד שנקבו בשם הספר האחרון שקראו, אבל יש בביתם משהו - תקראו לזה מדף, כוך, מבואה - שראוי לכינוי ספרייה.

 

הקריאה הישראלית הפכה לאקט אינטימי // צילום: אייל מרגולין/ג'יני

 

מאז עברנו חוק ספרים וביטולו, שרת תרבות זו ואחרת, עצומות ומכתבים ומחאות ושבועות ספר וחודשי קריאה. חיים גורי מת. אהרן אפלפלד מת. עמוס עוז מת. גם פיליפ רות מת. הרומן הארוטי פרח ופטריק מודיאנו, סופר אהוב עלי יחסית, זכה בפרס נובל.

לפני שנה חזרנו לרחובות ולקרונות. חיפשתי את כשרוב אבל הספסל בגן מניה היה ריק. גם הכרמלית, שבה מצאנו קוראת בודדה אחרי שעה של נסיעה, היתה שרופה וסגורה לקהל. בקניון גבעתיים לא לכדנו קורא גם אחרי ישיבה ממושכת בקפה גרג, ואפילו במזנון של גילמן באוניברסיטת תל אביב, הקוראים התמקדו בסלט קייל ולא בנבוקוב, כמו בשנים עברו.

הקורא הישראלי עבר בעשור האחרון תמורה: הוא שורד את המולת המרחב הציבורי אבל מחפש מרחב מחיה אחר. הוא מתכנס אל עצמו, נעלם מהנוף האורבני, מהרחוב האלים, מהסביבה האלחוטית, מהטבע הפרוץ.

הקורא הישראלי שוב מרגיש נוח בדומסטיקה הבטוחה. הקריאה הישראלית, סלע של קיום, הפכה מהפגנת רוח קולקטיבית לאקט אינטימי שתחום בין קירות. לפחות עד יעבור זעם. 

 

דרור אידר / ראיין את עמוס עוז, ומצא יריב אידיאולוגי קשוב

כמעט אף פעם לא ביקשתי "לראיין"; ביקשתי לשוחח. הבדל גדול. אפשר לרפרף בין השיחות הרבות שפרסמתי במשך השנים (רובן זמינות במרשתת) ולראות שבמקום שאלות ותשובות כרגיל בעיתונות, התנהל בהן דיון או ויכוח; גם לי היה מה לומר לבני שיחי. "פינג פונג אינטלקטואלי" הגדרנו זאת במערכת. מעין חברותא ישיבתית, ניסיון כן לחתור אל האמת, תזה ואנטיתזה המובילות לסינתזה שהופכת מייד בסיס לדיון חדש. פעמים רבות זה גם היה המדד לשיחה טובה: האם מושא השיחה היה אף הוא סקרן לשמוע את הצד השני. 

וכך אחרי ניסיון לא מועט הגעתי בשלהי ניסן תשע"ז (סוף אפריל 2017) לפגישה עם עמוס עוז ז"ל. כשלושה עשורים וחצי חלפו מאז פרסם את ספרו הצנום "פה ושם בארץ ישראל", שהיה עבורי ועבור רבים מבני דורי קריאת תיגר על עולמנו. עוז השכיל לתמצת – בדגשים שונים - את השקפת עולמה של הציונות הסוציאליסטית, אותו אוונגרד חלוצי מהפכני שהגיע ארצה לאחר מהפכת הנפל ברוסיה בראשית המאה העשרים ועד מהרה הפך לכוח המוביל בתנועה הציונית וביישוב העברי המתקומם, תוך שהוא דוחק לפינה את יריביו.  

בשנות התבגרותי ולאחר מכן במשך חיי, כשצירפתי ספר אחר ספר ורעיון אחר רעיון לבניין הרוח והמחשבה שעמלתי עליו, היה גם עוז אורח בסדנה הרעיונית ורכיב בגיבוש השקפת העולם שעמדה בבסיס הבניין. הוא (וחבריו) היה ה"איפכא מסתברא" שכה נדרש לגיבוש השקפת עולם מקיפה, המבקשת להתמודד עם הזרמים המובילים של מחשבת הדור ולעתים אף לרשת אותם. 

וכך הגעתי אליו בערוב ימיו לשוחח אתו על ספרו "שלום לקנאים", שבו חזר בדרך אחרת על אותם רעיונות שהיו משוקעים בספרון הצנום שידעתי מזמן. מכל השיחות שפרסמתי בעיתון, זו הייתה היחידה שנדרשתי לפגישה נוספת, כדי להשלים מה שלא הספקנו, וגם אז רק נגענו במקצת מהנושאים שמשכו אותנו. 

הגם שעוז רצה את הבמה ב"ישראל היום" כדי להגיע לקהל שלא בהכרח נדרש לספריו ההגותיים (בשונה מסיפוריו), לא באתי לראיין אותו; הגעתי לשוחח: לשמוע אותו וגם להציג בפניו "איפכא מסתברא" של המחנה האידיאולוגי היריב. תרצו, ראיתי עצמי שליח ציבור של עילית חברתית חדשה הנמצאת בתהליך של החלפת העילית שעוז היה נציגה המובהק. כבר אמרתי לא פעם, שה"החלפה" אינה בהכרח סילוק העילית הוותיקה, אלא דחיקת חלק ממנה לצדדים כדי לפנות מקום לכוחות רעננים יותר, ולעתים גם תפיסת הכיסאות הריקים בהנהגה (לא רק הפוליטית אלא גם האידיאולוגית והאינטלקטואלית), שלא התמלאו לאחר היעלמותם הטבעית של הקודמים. 

 

יצא מהבועה המדומה כדי להכיר את האחר. עמוס עוז // צילום: אריק סולטן

 

דומה היה עליי, כאילו חיכיתי לשיחה הזאת זמן רב, מפני שאגרתי תשובות והערות רבות, שרק מקצתן עלו בשיחתנו. עוז היה ער וסקרן וביקש באמת לשמוע, תוך שהתייחס לתגובותיי כאל "הרמה להנחתה". שלא כאחרים בעילית האקדמית והאינטלקטואלית הוותיקה או מבין דובריה בתקשורת, הוא מחל על כבודו ויצא מהבועה המדומה כדי להכיר את האחר. לרגעים נראה שהיה מופתע ולעתים אפילו שמח בי, שהנה הכיר חברותא לוויכוח אידיאולוגי והיסטורי הגון. 

 לאחר פרסום השיחה בעיתון התקשר. "דרור, זה עמוס... אני רוצה להגיד תודה גם לך וגם לעורך ולמערכת. באמת, פחדתי, והפחדים התבדו. כי באמת נהגו בי הכנסת עורכים, ולא הייתי בטוח. אתה מתאר לעצמך שהיו לי חששות". סיפרתי על התגובות הרבות שקיבלתי ועל כך שהפניתי רבים לקרוא את ספרו "שלום לקנאים", שם אינני "מפריע" לו כמו בשיחה. "אתה לא מפריע לי גם בשיחה בינינו" אמר מייד, והוסיף: "יש לי חדשות בשבילך; אנחנו גם נשוחח לא בשביל העיתון, במהרה. לא מיצינו את סדר היום, רק גירדנו את השוליים שלו. אני אפילו אכתוב לך, אם... אם רק אהיה בריא, בשבוע הבא אכתוב לך כמה שורות על המאמר המרתק שנתת לי... כבר רשמתי טיוטה של כמה דברים שרציתי להגיד לך". הוא התכוון למסה ארוכה במיוחד שפרסמתי פעם על חומרי תהום יהודיים בספרות העברית. "אם רק אהיה בריא", אמר, ואני לא ידעתי כמה היה חולה. 

מאז, המשכנו את הדיאלוג, תוך שאשתו נילי שולחת בדואר האלקטרוני את מכתביו שנרשמו בכתב יד. באחד מהן הוסיף: "נ"ב - כשיוקל לי... אנסה להציע לך להיפגש לשיחה ולמחלוקת על כוס קפה. אנא סלח לי על העיכובים שאינם תלויים בי". ושוב לא נפגשנו. בלווייתו הרגשתי צורך עז להגיע לבית העלמין בקיבוץ חולדה וחלוק לו כבוד (לא) אחרון. מבחינתי, השיחה ההיא לא נסתיימה; היא מוסיפה והולכת.

 

אמנון לורד / הופתע לגלות שהוא וגדעון לוי מסכימים על הכל, חוץ מעל דבר אחד

למרות הניסיונות החוזרים ונשנים לעשות לי טיפולי המרה כדי שאשוב לבית הכלא הרוחני שנקרא השמאל הישראלי, עדיין נותרה בי חולשה לכמה מוותיקי השמאל הקיצוני. אחד מהם הוא העיתונאי והפובליציסט גדעון לוי. כבר השתתפתי בכמה פאנלים עם לוי ושמתי לב שהוא לא ממהר להחרים או לפסול את מי שאינו חולק עמו את אותן השקפות פוליטיות ואידאולוגיות, חרף העובדה שעמדותיו חורגות ממעגל ההסכמה הישראלי. 

למשל, הוא בעד מדינה אחת ללא פינוי התנחלויות. המתנחלים ניצחו, הוא אומר. אבל לשאלה האם אחדות הארץ יכולה להיות תחת הדגל הכחול־לבן, הוא משיב בשלילה.

חשבתי שצריך פעם אחת להתעמת איתו, בייחוד כשאני מזדהה עם המהלך הנפשי־פוליטי שביצע לפני לא מעט שנים. ובכל זאת, למרות שהמהלך שלוי ביצע אל מחוץ לציונות הוא הרבה יותר קיצוני ממני, המהלך שאני עשיתי אל תוך הציונות - מה שמוגדר מהשמאל לימין - נתפס כמהלך קיצוני יותר. לי נדמה שכמויות השנאה שאני סופג לפעמים הן ארסיות יותר ממה שלוי סופג.

נפגשתי איתו כשבוע לפני ערב פסח בביתו ברמת אביב. לאחרונה הנמכתי ציפיות ואני שופט אנשים לפי טיב הקפה שהם עושים או לפי עצם היכולת שלהם לעשות קפה. אז לוי עושה קפה לא רע. לא רע, אמרתי, אבל לא באותה הרמה של המקינטה של האלוף יאיר גולן. 

 

הסכמות רבות. אמנון לורד עם גדעון לוי // צילום: יוסי זליגר

 

בשיחה בינינו מצאתי שהחוויות הדוריות המשותפות, והשפה התרבותית של הגילים שלנו, חזקות ומאחדות יותר מהתהום הפוליטית המפרידה. בכלל אני חושב שהיכולת לקיים יחסים אנושיים פשוטים מעבר לממד הפוליטי היא חיונית לחברה דמוקרטית. החדירה של הפוליטיקה לכל מקום, כולל לתוך הגוף, היא מסימני הטוטליטריות. לוי חשף את עצמו בעיקר ביחסיו עם רוג'ר ווטרס, כאשר סיפר למוזיקאי האהוב עליו על רגעי האושר בנעוריו לצלילי הפינק פלויד. 

זה היה הרבה לפני שלוי העלה בדעתו שהוא בעצמו יהפוך ל"פינק". אני, למשל, תמיד הסתייגתי מפינק פלויד. למעשה, התרחקתי מאותם חדרי צריף מעופשים שבהם ישבו על כריות צבעוניות, עישנו משהו ושמעו את להקת הרוק הבריטית, שהוקמה בשנת 1965. באותה התקופה עוד הייתי מהמעטים שהצליחו לשאת את מאירק'ה פעיל על שכמם לכנסת כמנהיג "מוקד", השמאל הכי רחוק שעוד נחשב במחצית הראשונה של שנות השבעים לציוני. 

אחת הסיבות שהראיון הזה נבחר לככב ברשימה הזאת היא שלמרות נקודות המבט הקוטביות שלנו מצאנו הסכמות רבות לגבי דמויות ספציפיות בחלל הפוליטי. בלי שמות. וכמובן הכי מפתיע מבחינתי: לוי לא שותף לחרם של רוב עמיתיו  בתקשורת על "ישראל היום". 

 

רן פוני / נזכר בראיון האחרון שהעניק לו אייבי נאמן, ובטיפ הנדל"ני שלא ישכח

הרגע שבו נכנסתי לחדר השינה בבית משפחת נאמן נצרב בזיכרוני. כשהוא ישוב במיטתו, סימן לי אייבי נאמן ז"ל, שהיה מבכירי אנשי הנדל"ן בארץ והיזם של מגדלי נאמן היוקרתיים ואזורי ח"ן, לגשת ולהתיישב לידו. היו אלה ימיו האחרונים, והוא ידע זאת היטב. זו היתה הפגישה הראשונה והאחרונה בינינו. ציפיתי לפגוש אדם חלש ומדוכא, ולהפתעתי - נתקלתי באדם מלא שמחת חיים, עיניו לא הפסיקו לחקור ולהקרין חיות נדירה. לא כך דמיינתי שייראה אדם בימיו האחרונים.

לפני שהתחיל הראיון, שהיה האחרון בחייו, עצר אותי אייבי ואמר: "לפני שנתחיל, הייתי רוצה להכיר גם אותך". היתה זו הפעם הראשונה שבה שמעתי משפט שכזה ממרואיין. טבעה של הסיטואציה הוא הרי הפוך. אבל אייבי, שתמיד היה איש של אנשים, שהתייחס למנקה כמו אל נשיא המדינה, התעניין באמת. לא שאל כדי לצאת ידי חובה, אלא באמת רצה לשמוע.

הסקרנות שלו חיממה את ליבי והיוותה כר פורה להמשך השיחה החברית בינינו. במהרה גילינו שהוא הכיר את סבי, פסח פוני, ואת אחיו, משה פוני, כשקנה אצלם מאפים בקונדיטוריית פוני המשפחתית.

ההיסטוריה המשותפת שנגלתה לנגד עינינו הכניסה חום ושלווה רבים לתוך הראיון. אייבי סיפר על חברו הטוב שמעון פרס ז"ל, ביקר את התנהלות שר האוצר משה כחלון, והזהיר ממשכנתאות מנופחות: "אני בעד שלאנשים תהיה יכולת לקנות דירה ולשלם משכנתא, אך אסור שאדם ישתעבד רק לתשלום משכנתאות", אמר לי.

 

איש חזון בכל רמ"ח איבריו. אייבי נאמן // צילום: אורי ענבר

 

"אנשים מקדישים חלק ניכר מחייהם לפרנס את הבנקים. הבנקים חייבים להרוויח, והם מרוויחים בלי שהאדם מרגיש". בשלב מסוים, אייבי ביקש שאעזור לו לקום ממיטתו וניגשנו יחד אל החלון הפנורמי שבחדרו, המשקיף אל הים ואל פרויקט הדגל שבנה - מגדלי נאמן. יותר מ־30 שנה המתין עד שקיבל היתר לבניית המגדלים, והמתין כ־25 שנה עד שהחלה הבנייה באזורי ח"ן.

אייבי היה "משורר של בנייה ונדל"ן", כפי שתיאר אותו פרס, איש חזון בכל רמ"ח איבריו. שם, ליד החלון, הוא אמר לי: "חשוב שלאדם תמיד יהיו חלומות. החלום שלי הוא לא בשינה, הוא בחשיבה. יש לי המון חלומות, הגשמתי חלומות. ואין גבול לחלומות. באחד ממאמריו כתב האקסלי על 'אלדורדו', והוא מציין שכאשר הגעת לאלדורדו, אל החלום, תמיד חייב לבוא אלדורדו חדש. אין דבר כזה הפסקה". בסוף השיחה, ימים ספורים לפני שנפטר מהסרטן שקינן בגופו, הוא לחץ את ידי, חייך חיוך רחב, ובעודנו מביטים זה בזה בעיניים בורקות מדמעות, אמר: "ככה זה בחיים, יש מועדים לכל דבר. גם כשאני מביט על המוות, אני מביט עליו באותו שקט. הוא יודע שאני מוכן, ואני מביט עליו רגוע לחלוטין.

"מר פוני היקר, שמחתי להכיר אותך ולסגור ביחד מעגל עם הרבה היסטוריה. ותזכור, יש לך ידיד נאמן, עכשיו ולתמיד". 

 

אמילי עמרוסי / לא שוכחת את אצילות הרב עמוס נתנאל ומלכי אשתו

ארבעה צעירים ישבו בסלון של הרב עמוס נתנאל ואשתו מלכי, על השולחן הונחו עוגיות ביתיות, וכשיצאו, קיבל כל אחד מהם חיבוק עוטף. "נעשתה טעות חמורה, ואני מאמין שזה משמיים. כל מה שאני יכול לעשות זה לחבק אתכם", כך הסביר הרב עמוס את ההחלטה לאמץ את אלו שירו והרגו בטעות את אהוב ליבו, בנו בכורו, יהונתן.

מייד עם נפילת בנם יהונתן (יוני) מאש כוחותינו במבצע עופרת יצוקה יצאו עמוס ומלכי למסע פלאי: הלומי כאב וצער ביקשו לשמור על קשר בצוות הטנק שהרג את בנם. פגז שנורה בטעות חיבר אותם בקשר דמים לארבעת הטנקיסטים. "זה מסע של חיים", אמרו לי בראיון שנערך שנה מנפילת בנם. 

עשר שנים חלפו מהשיחה איתם. מאות כתבות פרסמתי מאז, מאות מרואיינים, מאות אלפי מילים. וזו הכתבה הזכורה לי ביותר. אצילות הזוג הזה לא עוזבת אותי. המשפטים שלהם, השקטים, מלאי העוצמה. הסיפורים שסיפרו על יוני, הילד שאליו נשאו עיניים, שנקטף בגלל שגגה תוך כדי לחימה. 

יוני השאיר אישה ותינוקת בת שלושה חודשים, שני אחים ואחות, והורים שבורי לב. "כמו חרב שנכנסת לתוך הלב. פיזית". יום אחרי ההלוויה הגיע לביתם חייל משוחרר שלא הכירו. הייתי טנקיסט, סיפר להם, ראיתי חיילים שהרגו חברים בטעות, ולא יצאו מזה. כעבור כמה שעות שלחה המשפחה מכתב לצוות הטנק שפגע ביוני: "הרגשנו צורך לומר לכם שאנחנו אוהבים ומחבקים אתכם חזק. אתם כמו ילדינו. לא אתם פגעתם ביוני!"

 

"זה מסע של החיים". עמוס ומלכי נתנאל // צילום: ליאור מרחי

 

בתוך השבעה התעקש עמוס לדבר עם צוות הטנק, שיחה שנפתחה במילים "שלום, מדבר אבא של יוני", ובדממה ארוכה שהשתררה מהצד השני. עמוס, בקול צרוד מבכי, ביקש מהם להמשיך להילחם בגבורה. הוא סיים במילים: "אנא, בואו אלינו בשוך הקרבות כדי שנוכל לחבק אתכם ולספר לכם כמה אנחנו אוהבים אתכם". במהלך השנים הגיעו החיילים מספר פעמים אל בית משפחת נתנאל. "רציתי להיפגש איתם כדי שיתחזקו. הם היו בחרדה. לא רציתי שיהיו שבורים", אומר עמוס, ומלכי מוסיפה: "שלא יהיו שבורים, אבל גם שלא יהיו אדישים. רציתי לעודד אותם ולחבק אותם אבל גם לראות אם זה נגע בהם. קיוויתי שיכירו את יוני יותר".

"אני בטוח שיהונתן היה שלם עם המהלך שלנו", אומר עמוס, "הוא מסר את נפשו בשביל העם שלנו, והם חלק מהעם. לא הייתי רוצה לראות את הילד שלי ננזף במשך שנים על ידי הורים שאומרים, לקחת לי את הילד. מה יועיל שיישאו כעס ואשמה על גבם? הם יהיו חיילים יותר טובים? החלטנו שאחרי מה שקרה, אנחנו יוצאים למסע של חיים ולא של מוות. 

"יש טעויות אנוש שקורות", אמר עמוס. "יומיים הם לא ישנו. הם חשבו שהם מצילים את מדינת ישראל ממחבלים, ופתאום צועקים להם בקשר 'חדל ירי'. כשהגיע זמנו של האדם לעלות מהעולם הזה לעולם הבא, זה לא נתון בידינו. חלק מהכרעת האויב בשדה הקרב זה גם חיילים שמתים מאש כוחותינו. כך נלחמים, כך מכריעים קרבות. בגלות היו מיליוני קברים של יהודים. סתם קברים. אנחנו זכינו שהקבר של יוני יהיה בהר הרצל, בירושלים. יוני נהרג בחבלי הלידה של תקומת עם ישראל בארצו. גם זו נחמה".

עשור מפרסום הראיון, המילים האלה נראות לי פלאיות כפי שהיו אז. ובני הזוג נתנאל נותרו חקוקים בליבי. 

 

יריב פלג / חשף כתבי יד נדירים של מאיר אריאל, וסגר מעגל

"המסתורין של הכתיבה גדול ממני", אמר פעם מאיר אריאל בראיון עיתונאי, "אחרי שגיליתי שיש בשירים שלי דברים שאני לא חשבתי ולא חלמתי, אבל עובדה שיש אותם, כי אנשים מצאו אותם, נעלם ממני העניין של כוונת המשורר ונשאר בעיניי רק העניין של כוונת השיר, שהוא חי לעצמו, שחופן מין רכז של דברים, לכל מיני אנשים, בכל מיני מצבים, בכל מיני צורות". 

להיכרות שלי עם מאיר אריאל אחראי אחי הגדול, שנהג לזרוק לי בילדותי "קורא איים בזרם" - ואם לא השלמתי מהר מספיק ל"מאת ארנסט המינגוויי" הייתי חש את נחת זרועו.

קצת אחר כך, אחד האלבומים הראשונים שקניתי בחיי היה "זרעי קיץ". השורות "תרצה תהיה סיגריה גנובה, בפי נערים במציצה ראשונה" דלקו בי אז באש חיה, ומהבהבות בזיכרוני, גם היום, את הנער הקיבוצניק שהייתי ואשאר.

כנער מתבגר הלכתי לעשרות הופעות של מאיר אריאל. הרחתי מקרוב את המגבת שהיתה מונחת על כתפו או לצידו וניגבה את זיעתו, את מיתרי קולו ואת אלה של הגיטרה שלו. מאיר מת כשהייתי בטירונות שריון בבסיס סיירים. השירים "לילה שקט עבר על כוחותינו" ו"עברנו את פרעה" התנגנו באוזניי בשמירות הארוכות ששברתי על בסיס קבוע, כדי שהן לא ישברו אותי. 

 

נכסי צאן ברזל. מאיר אריאל // צילום: קוקו

 

כעיתונאי, אחת ההחמצות הגדולות מבחינתי היא שלא הספקתי לראיין את מאיר. להתחכך, אפילו מעט, במי שלכתיבתו חלק גדול בהגדרה העצמית שלי ואף של רבים אחרים. 

לפני שנתיים, 18 שנים למותו, נחתה בטלפון שלי הודעה מוזרה: "למכירה פומבית - כתבי יד מקוריים ונדירים של מאיר אריאל". התחקות אחרי אותה הודעה הולידה כתבה במוסף זה, שכחלק מהכנתה מיששתי בידיי ובלעתי בעיניי את כתבי היד של "זרעי קיץ", "סוף שבוע בכפר", "בשדה ירוק" ועוד כמה נכסי צאן ברזל. 

באותה כתבה זכיתי לנתח את השינויים שעברו השירים בתהליך כתיבתם, לסגור מעגל אישי ולפתוח מייד אחד חדש, ולהאיר, אני מקווה, את מאיר אריאל באור, אולי, חדש מעט. 

 

עדי רובינשטיין / המדור "תופס טרמפ" גרם לי להיפטר (חלקית) מהציניות

בי נשבעתי, רק לא לסקר פוליטיקה. אין דבר שוחק, חסר מעוף ומונוטוני כמו הפוליטיקה הישראלית. כשהבטתי בכתבים פוליטיים עומדים מסביב למזנון הדלוח של הכנסת, התמלאתי ברחמים. 

אך הבטחות נעורים לחוד ומציאות לחוד. רגע לפני העשור החמישי בחיי, בחרתי לבטא את משבר הגיל בהתמודדות עם דברים חדשים. בחורף האחרון, במשך שלושה חודשים רצופים, טמנתי את כל גופי במדמנת הפרלמנט הישראלי, וצללתי במודע אל תוך ביצת הפוליטיקה. 

שוטטתי לאורכה ולרוחבה של המדינה, עם אנשי ציבור מכל קצוות הקשת. שמאלנים, ימנים, ערבים, חרדים, ותיקים וכאלו שמנסים את מזלם בפעם הראשונה. המטרה היתה לנסות ולכסות כמה שיותר צדדים, כדי להביא פרספקטיבה רחבה ככל האפשר. העברנו ימים שלמים במכוניות צפופות, בפגישות עם פעילים, בגשם שוטף ובברד שהיכה בעצמות.

 

עדי רובינשטיין עם ח"כ מירב כהן // צילום: יוסי זליגר

 

ספק אם אמצא מילים מדויקות לתאר את המהפך שעברתי. כן, אני יודע, שמעתי מכל עבר שמכיוון שאני עיתונאי, אורח לרגע, קיבלתי את הפנים היפות של הפוליטיקאים שלנו. גם בחלוף זמן, אני עדיין איתן בדעתי. רוב האנשים שאותם פגשתי הם אנשים שעובדים קשה, חדורי מטרה, בבסיסם הגיעו לפוליטיקה כדי לשרת את הציבור שלהם. חלקם חרוצים יותר, חלקם חרוצים פחות, חלק ייעלמו לתהום הנשייה וחלק יחקקו את שמם בספרי ההיסטוריה של המקום הזה. 

כל אחד וסיפורו גרמו לי לחשיבה מחודשת: מי הם בעצם שטופי המוח האמיתיים בסיפור הזה, והאם מדובר באלו שבאופן אוטומטי נוהגים להשמיץ פוליטיקאים באשר הם, מבלי לרדת לעומק הדברים? התשובה היא כמובן כן.

אל דאגה. לא אהפוך לכתב פוליטי, חיי צבעוניים מדי אל מול האפור המאפיין את הסיקור היומיומי. העובדה שמדובר היה בהרפתקה, סיפור של חורף, שמרה אותי רענן. ציניות בצד, אפשר וצריך לבקר את הפוליטיקאים שלנו, אך מצד שני הראייה הצרה האופיינית לתחום ולשיח סביבו, היא, עבורי לפחות, נחלת העבר. מבחינתי, זהו השכר האמיתי שקיבלתי עבור המאמץ וההשקעה שהיו כרוכים בדבר. 

 

נדב שרגאי / שיר הלל ליצחק שלו, שהגדיר את הירושלמיות

יצחק שלו, שאת עשרת ספרי השירה שלו אספתי בכיתות רגליים ממושך בין חנויות ספרים יד שנייה, הוא עבורי כבר שנים מחוז של ארץ געגוע. כנער, בשלהי ימי שלו, עוד זכיתי פעם אחת להשתתף באחד הסיורים המיתולוגיים שלו שעסקו במכמני ירושלים. כך לראשונה, נשביתי בקסמו של מי שכונה "המשורר הירושלמי", ומאז - מעת לעת - בעשרות מאמרי דעה ואירועי משפחה, שילבתי שורות רלוונטיות, תמיד רלוונטיות, מתובנותיו, חוכמתו וכישרונו.

ערב יום העצמאות ה־69 למדינת ישראל - כאשר סוכם שאכין כתבה על דמותו - היה אפוא בעבורי חגיגה כפולה: גם עצמאות וגם שלו. פקדתי את מרתפי הספרייה הלאומית בירושלים ושקעתי בכתביו ובטיוטות השירים, שבני משפחתו העבירו למשמורת דורות שם. עולם שלם נפרש בפניי, עולמו של שלו, המחנך, איש התנ"ך, המורה, המשורר, הפובליציסט, המסאי, איש ידיעת הארץ ובעיקר - איש ירושלים, שהגדיר ודייק מחדש את הירושלמים ואת הירושלמיות. שלו היה מאוהב נואשות בירושלים "השבויה" והבלתי מושגת שנותרה מעבר לגבול ישראל במשך 19 שנה. 

 

דמות יוצאת דופן. יצחק שלו // צילום: מתוך ויקיפדיה

 

התוצאה היתה ארבעה עמודים על שלו, שיריו, כתביו ודמותו יוצאת הדופן, שפורסמו לפני שנתיים. מאלה המכירים את ירושלים "ככף ידם", תבע שלו "ענווה מפני גדולתה הבלתי נחקרת של העיר" ו"מפני כל הבלתי ידוע עדיין ושלא יוודע לעולם'. במחקרי, ספרי וכתיבתי העיתונאית על ירושלים - שגם עבורי אינה רק מקצוע אלא אהבה גדולה - אני מנסה ליישם את עצת הזהב הזאת של שלו - "עבד העיר הזאת", כפי שחרטו בני משפחתו, לבקשתו, על מצבת קברו. 

את הכתבה על שלו נעלנו אז בשורות האחרונות של אחד משיריו הקסומים: 

"אהיה נא כאיש השותק לאשה

שחזרה משביה לביתו,

ואיננו שואל לאשר עברה

מן היום בו לוקחה מאיתו.

רק בלילה ישמע את בכיה על כרו

ויראה שרטות, צלקות.

מעולם לא יקרה כבלילה ההוא

בו ראה את פצעה בחיקו..."

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו