ימים ספורים לפני נצחונו הצפוי בבחירות הפנימיות להנהגת המפלגה השמרנית הבריטית, ומינויו כראש ממשלתה החדש של הממלכה המאוחדת, לא יכול היה בוריס ג׳ונסון לייחל למתנה גדולה יותר מלכידתה של המכלית השוודית נושאת הדגל הבריטי על ידי האיראנים.
יריבו, שר החוץ ג׳רמי האנט, אמנם ממקסם את המשבר הפתאומי - אם כי הצפוי - כדי לחזק את הפרופיל הציבורי שלו, באמצעות נוכחות הצהרתית לוחמנית למדי בתקשורת וברשתות החברתיות, אך הוא חבר בממשלה שכבר מואשמת בכך שלא נקטה אמצעי הרתעה כלשהם כדי לערוב למעבר בטוח של כלי שיט בריטיים במיצרי הורמוז לנוכח האיומים הברורים של האיראנים.
בוריס ג׳ונסון לא. הוא בחוץ, עדיין, וזה מאפשר לו גם להימנע מהצהרות שהוא עלול להתחרט עליהן בעוד כמה ימים.
אחת כזו הוא כבר השמיע רק לפני שבוע, בעימות האחרון מול האנט שאורגן על ידי עיתון ה"סאן" הבריטי: המועמד המוביל להנהגת המפלגה השמרנית הצהיר שפעולות צבאיות כנגד איראן אינן מהוות ״אופציה הגיונית״. בכך הוא קשר את ידיו וכבל את עצמו לגישה האירופית, שרואה אך ורק בדיפלומטיה אמצעי לפתרון הבעיות מול איראן, קרי קבלת התכתיבים האיראניים. העמדה הזו מרחיקה את ג׳ונסון מתומכו הנלהב בבית הלבן, דונלד טראמפ - שגם אם אינו שש, בלשון המעטה, להרפתקאות צבאיות, מקפיד שלא לשלול אופציות כאלו ובכך הוא מותיר לעצמו מרחב פעולה והרתעה גדול יותר.
ג׳ונסון נשא על גבו משא כבד אחר בכל הקשור לאיראן: בהיותו שר חוץ גרמה אמירה אומללה שלו בנוגע למעצרה של איראנית-בריטית, נזנין זגארי-רטקליף, שהואשמה על ידי המשטר בטהרן בריגול וחתרנות נגד הממשלה האיראנית, להסתבכות הפרשה ולהעמדתה לדין שוב בגין גיוס מפיצי תעמולה נגד המשטר. האיראנים לימדו אז את ג׳ונסון לקח רציני לגבי יכולותיו לומר את כל מה שהוא חושב או יודע. ולפוליטיקאי כמוהו היה זה שיעור כואב במיוחד.
האיראנים יודעים היטב במי הם מתגרים כעת: בריטניה אמנם יזמה את ההסלמה הנוכחית עם מעצר מכלית הנפט האיראנית ״גרייס 1״ לפני עשרה ימים במימי מיצר גיברלטר, באשמת הפרת הסנקציות האירופיות על סוריה, אך ממשלת לונדון השמרנית נמצאת כעת בתקופת משבר עמוקה שלא תחלוף עם תום הבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. נהפוך הוא: לנוכח נצחונו הצפוי של ג'ונסון הודיעו כבר 20 שרים וחברי פרלמנט שמרניים על התארגנות מרדנית נגד תכניותיו המוצהרות של המועמד המוביל במרוץ להנהגה להוציא לפועל את ה״ברקזיט״ גם ללא הסכם עם האיחוד האירופי. כלומר, גם לג׳ונסון - כמו לתרזה מיי, לא יהיה את הרוב הדרוש בפרלמנט כד לממש את תכניותיו לגבי הברקזיט וספק רב אם יריביו במפלגה לא יהיו מוכנים לשחק באש ולהמר על בחירות מוקדמות, שבהן תפסיד מפלגתם.
מלחמה היא הדבר האחרון שהשמרנים זקוקים לו, למרות שהיא עלולה להסיט את תשומת הלב מתסבוכת הברקזיט. אך, דעת הקהל הבריטית היא כה אנטי-מלחמתית, שבוריס ג׳ונסון ידע בדיוק מדוע הוא יצא בהצהרות אנטי-מיליטריסטיות בהקשר לאיראן. מלחמת עיראק הותירה בנפשם של הבריטים צלקות עמוקות מדי. וכך, הפכה בריטניה את עצמה לחוליה החלשה במאבק מול איראן. אין הרבה דברים שהבריטים יכולים כעת לעשות, למעט אם הם יצליחו לשכנע את עמיתיהם האירופיים להצטרף לארה״ב בהטלת סנקציות כלכליות כבדות שיחייבו את האיראנים לחשב מסלול מחדש ולנטוש את מסלול ההסלמה המכוונת שלהם. אך האירופים כבר לא רואים בבריטים חלק מהם. ומדוע עליהם לסבך את עצמם עבור מדינה שמתקשה להחליט אם היא רוצה להיות באיחוד האירופי או לא.
בריסל, פריז, ברלין, רומא ושאר בירות אירופה צריכות להבין מאירועי הימים האחרונים את גודל האיום האיראני. טהרן מוכנה ללכת כמעט עד הסוף בשמירה על האינטרסים שלה. כל עוד נמצאים מולה יריבים שאינם מגלים נחישות דומה, יכולה איראן להכתיב את חוקי המשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
