דגל המלחמה בשחיתות הוא חרב פיפיות. במשך שלוש שנותיו כיו"ר האופוזיציה שבהן תקף בנימין נתניהו את ראש הממשלה אהוד אולמרט על כל נושא שבעולם, המשפט היחיד שזוכרים לו הוא "לראש ממשלה תחת חקירות אין מנדט ציבורי להכריע".
עכשיו אהוד ברק חש זאת על בשרו. אם היה תוקף את נתניהו על מדיניות, ימין־שמאל, דתיים־חילונים, יכול להיות שהיה לו קל יותר כעת להתגבר על המהמורה שנקרתה בדרכו. אבל הדגל היחיד שהוא הניף נגד נתניהו הוא דגל השחיתות והאדרת הדמוקרטיה.
כנושא הבשורה מעל גלי הטוויטר וסרטוני הווטסאפ, תמונתו בניו יורק כפי שפורסמה ב"דיילי מייל", עוטה על מחצית פניו צעיף בכניסה לביתו של ג'פרי אפשטיין כמוה כמכת מוות לקמפיין "ישראל דמוקרטית".
בין שניסה להסתיר את פניו ובין שבסך הכל הסתתר מפני הצינה הניו־יורקית של חודש ינואר כפי שטען, בין שאותן נשים מצולמות נכנסו גם הן לבית באותו הזמן ובין שאין קשר בינו לבינן, המראה הנשקף מהתמונה בצהובון הבריטי הוא על גבול הסוריאליסטי. רחוק כרחוק מזרח ממערב ממראה מועמד לגיטימי המתמודד במערכת הפוליטית הישראלית. אפילו ללא ההקשר, זה מדי מוזר, מדי מפוזר, מכדי שהעין הישראלית יכולה לספוג ולהמשיך הלאה כאילו כלום.
קשה להתעלם. אפשטיין // צילום: אי.אף. פי
הטיפול של ברק בסוגיית קרן וקסנר והסכום האסטרונומי שקיבל ממנה היה שגוי מלכתחילה. אראל סג"ל שחשף את הסיפור עשה זאת ללא כל גיבוי תקשורתי ובלי בדל פולו־אפ חדשותי. ברק עלה לראיונות ברדיו ובטלוויזיה ואפילו לא נשאל על כך. אבל סגל לא ויתר. פעם אחר פעם צייץ, כתב ודיבר על כך, עד שבראיון אחד נשאל על כך ברק רק כדי לתת לו פתחון פה להשתיק את הסיפור ולהמשיך הלאה. אם היה מכין ברק תשובה הולמת, היה הסיפור כנראה גווע מעצמו. אבל תשובותיו של ברק רק הציתו את הדמיון. סירובו העיקש לענות על השאלה הפשוטה גרמו לכך שמהתעלמות מוחלטת הפך הנושא לאייטם המרכזי בכל ראיון איתו. אבל ברק ממשיך בעקשנות לא לענות על מה קיבל את הכסף. ההסתבכות הלכה והעמיקה כשהתברר כי מי שעומד מאחורי הקרן הוא גם שותף עסקי המואשם בפדופיליה ובעבירות מין נוספות. ואז הגיעה התמונה ב"דיילי מייל". האיום לגדוע את הקאמבק הגדול השנה נראה היום מוחשי מתמיד.
אגב הקונספירציה שמנסים בכחול לבן לרמוז, כאילו מי שהזינו את ה"דיילי מייל" הם גורמים בליכוד או בסביבת ראש הממשלה, מופרכת. לא כי אין שם מי שמסוגל לעשות זאת. אלא כי הדבר פועל ישירות נגד האינטרס של נתניהו. רגע לפני סגירת הרשימות נתניהו רוצה את ברק גדול ומשפיע כמה שיותר. לא רק כדי לגזול לכחול לבן מנדטים יקרים, אלא גם לשיתוף פעולה אפשרי אחרי הבחירות. לכן נאומו של ברק ביום רביעי האחרון כמוהו כנאום חייו. גורלו הפוליטי עומד כחוט השערה בין להיות ללחדול ועל ברק היה באיבחת נאום אחת לנסות לשפר את מצבו.
בעוד בני גנץ בחר לשאת את נאום חייו מעל במה רחבת ידיים אמריקה סטייל עם המוני פעילים משולהבים, הלוקיישן בו בחר ברק היה תמוה. מועדון תל אביבי מהביל ביום הכי חם בשנה. אם אגלי זיעה היו יכולים להצביע, ברק היה המפלגה הגדולה בכנסת.
מאבק איתנים ליצור מומנטום למפלגתו המקרטעת. פרץ // צילום: גדעון מרקוביץ
למרות הכל המקום היה צפוף עד אפס מקום ורבים עוד נותרו בחוץ אחרי שכניסתם נמנעה בשל הצפיפות. לא היה זה קהל מהונדס או פעילים בתשלום כפי שהיה אצל גנץ, ופרצי ההתלהבות, מחיאות הכפיים וקריאות הבוז היו נראים אותנטיים לחלוטין. ברק השתלח בנתניהו, בבנו יאיר ובמקורביו - דוגמת נתן אשל - בבוטות חריגה ובשפת ביבים נטולת עכבות. ברק רצה להזכיר לתומכיו שאין אופוזיציונר חריף לנתניהו ממנו, אבל ספק אם שימוש במילים גסות יסייעו לו להתנער מהחשדות שיוחסו לו בעיתון הבריטי הצהוב.
המרץ של פרץ
הבדיחה הידועה בכנסת היא שכמו בהספד, כך, להבדיל, גם במערכת הפוליטית, הסיכוי היחיד של פוליטיקאי לזכות בפרגון מקיר לקיר הוא רק אם יודיע על פרישתו. עם הודעתה של שלי יחימוביץ' על פרישתה מהפוליטיקה זכה עמוד הפייסבוק שלה לפרגונים ותשבחות שכמוהם לא ידעה מאז עזבה את ערוץ 2. חלק היו מוצדקים. אחרים היו מופרזים.
עזיבתה עשויה להביא לצירוף שמות חדשים וחיבורים מתבקשים. יחימוביץ' // צילום: אורן בן חקון
יחימוביץ' מילאה שורה של תפקידים בכנסת בעזוז ובמרץ, אך מעולם לא נשאה בתפקיד ביצועי. כל ימיה הפוליטיים בילתה בשורות האופוזיציה. מי שהביא את יחימוביץ' לפוליטיקה הוא עמיר פרץ ובתקופתו השנייה החליטה לפרוש. פרץ, הנמצא במאבק איתנים ליצור מומנטום למפלגתו המקרטעת, יתקשה עוד יותר לעשות זאת כשבמקום מצטרפים חדשים בכירת מפלגתו בוחרת לנטוש את הספינה הטובעת. ההערכה היא כי עזיבתה של יחימוביץ' והסמיכות למועד סגירת הרשימות יכניסו את פרץ לתזזית להביא לצירופם של שמות חדשים וחיבורים מתבקשים בטרם יהיה מאוחר מדי. לו ולמפלגתו.
"למתמודד אין ברירה"
הם קוראים לעצמם "המתמודדים". החברה השמרנית, במיוחד הדתית, לא מכילה אותם בשל נטייתם המינית ואילו קהילת הלהט"ב מוקיעה אותם מתוכה. אלה חייהם של ההומואים והלסביות שמעדיפים לא לצעוד במצעדים.
באוגוסט 2018, בשוליים הנידחים של הרשת, נפתח דף פייסבוק קטן בשם "וידויים של הקהילה המתמודדת". מטרת הדף נכתבה בתחתית הכותרת: "זה הדף עבור אנשים ונשים המתמודדים עם משיכה לבני מינם ובוחרים שלא לממש אותה, וכן עבור כל אדם שחש קשור להתמודדויות בכיוון. אנשים המחפשים שינוי ומבקשים מרחב בטוח ומכיל של הערכה למסע המיוחד שבו בחרו לצעוד. כאן תוכלו לשתף בתהליכים שעברתם ושאתם עוברים. כאן גם תוכלו להציף שאלות או תהיות העולות בכם".
הגולשים בעמוד המדובר מעידים כי בעקבות הדברים של הרב פרץ, הפכה הכניסה לדף האינטימי לשטף של פניות ושיתופים. "טיפולי המרה" לא תמצאו כאן. הם לא אוהבים, בקהילת המתמודדים, את הביטוי הנורא והישן הזה, הקונוטציה שלילית וארכאית, הם מסכימים. טיפולים אלה, הכוללים מכות חשמל ותרופות, עברו מן העולם. אבל טיפולים אחרים עדיין קיימים.
"מעולם לא ביקשו ממני לעשות דברים מוזרים כפי שמספרים בטיפולי המרה. יש מטפלים שלא מבינים דבר וחצי דבר בשורש הנטייה, ולכן להערכתי, בונים תיאוריות ושיטות טיפול לא נכונות. אני חווה את הטיפול כצורה מאוד מאמינה וחיובית. יש הרבה רגעים של קושי, בעיקר כשאני פוגש את עצמי ואת הקשיים שבי, ונדרש לקלף עוד ועוד שכבות של הגנה והדחקה ולצאת אל האור. אבל לעולם לא טעמתי טעם חיים כמו שאני טועם בתקופה הזו של חיי. הרבה פחות תלוי בסביבה שלי ובמה יגידו לי או עלי".
המרוץ לשקד
הרב פרץ בינתיים הספיק להתנצל, אבל יש מי שבציונות הדתית סבור כי הדי הנפילה עוד יהדהדו זמן רב בבית היהודי, לפחות עד למועד סגירת הרשימות בעוד שבועיים. הרב פרץ לא קיבל את מלוא הגיבוי מחבריו ורבניו, אף שסביר להניח שרבים מהם מסכימים איתו. לא שקהילת הלהט"ב וסתימת הפיות שהיא מובילה מעניינות אותם, אלא יותר כי המצב המתנדנד שאליו נקלע הרב פרץ משרת אותם. רבים מהם מעוניינים לראות את איילת שקד בהנהגת איחוד מפלגות הימין, והמחסום היחיד בפניה ובפניהם הוא הרב פרץ המתעקש להישאר במקום הראשון.
לא רק בבית היהודי ובאיחוד הלאומי מחכים להחלטתה הסופית של שקד אלא גם נפתלי בנט. בזמן שעבר מהכרזת הבחירות החדשות ועד היום הספיק בנט להעמיק את השבר בינו לבין הציונות הדתית, מתוך כוונה לפנות לקהל אחר לגמרי, אולם ללא שקד, וכעת כפי שזה נראה גם ללא משה פייגלין, האפשרויות שלו הולכות ונגמרות. אם חשב בנט שחיבור או מו"מ מואץ עם פייגלין יעלה את מחירו בבואו להתאחד עם היתר, הרי שההסתבכות של פייגלין עם מפלגתו טרפדה לו את המהלך.
בניגוד ליאיר לפיד, בני גנץ ואהוד ברק, המדברים גבוהה־גבוהה על הדמוקרטיה - אולם הקימו, כל אחד בערוגתו, משטר מונרכי אבסולוטי - רצה פייגלין הליברל להציג את מרכולתו הליברלית גם כלפי חוץ ויצר מפלגה שבה סמכויות היו"ר מוגבלות.
אלא שכעת הכל התהפך על ראשו כשכמה מחברי הרשימה, שנבחרו בפריימריז פתוחים, קמו על יוצרם והחלו להצר את צעדיו. פייגלין, שכבר הכריז בגלוי על רצונו להתחבר עם בנט, מצא את עצמו במאבקים פנימיים בלתי פוסקים, והיכולת לחיבור נראית רחוקה מאי פעם.
בצר לו, כך נראה, נתון בנט כעת בעיקר לחסדיה של שותפתו לשעבר שקד. ברצותה תיקח אותו איתה לאיחוד המפלגות, וברצותה תשאיר אותו בחוץ. הנטייה של שקד היא ללכת לאיחוד המפלגות יחד עם בנט. זה חיבור שעשוי להיות טוב לגבי המקום ברשימה, אבל לגבי תפקיד משמעותי סביב שולחן הממשלה, ספק רב. בנט ימצא את עצמו רביעי בתור לכל היותר - אחרי הרב פרץ, בצלאל סמוטריץ' ואיילת שקד. לכן מעדיף בנט לצרף את שקד ולרוץ איתה לבד. כמו בפעם הקודמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו