אחיי ההורים, כמה אני שומע את המילה "המדינה". המדינה צריכה והמדינה חייבת והמדינה פישלה. חברים, המדינה לא הכניסה אותנו להיריון, ולא ילדה את ילדינו, ולא תיקח אחריות על גידולם מעבר למינימום האפשרי. ככה זה מדינה עם צרכים רבים ואמצעים מוגבלים.
מכל הדרישות לפיקוח על משפחתונים, כל מה שעבר בכנסת הוא שלא יהיה למטפל רישום פלילי. זה מגוחך. אנשים בלי רישום פלילי יכולים לשרוט את הילדים שלנו לנצח. לכן אנחנו, ההורים, יכולים להוביל את השינוי שאנחנו רוצים באמצעות הכלי היחיד שעובד: התאגדות.
נתאגד וניצור את הגוף הכי חזק במדינה - התאחדות הורי ישראל (הה"י). הה"י תחלק תווי כשרות הורית לבתי עסק, לנותני שירותים, לספקי תוכן, ליצרני מזון, ומה לא. למשל, משפחתון שירצה תו כשרות הורִי יידע שסיירת הורים מתנדבים נוחתת אצלו פעמיים בשבוע בהפתעה לביקור קצר, לראות שהכל בסדר. כל הורה ייתן יום התנדבות בשנה ויעשה סיבוב משפחתונים עם הורה נוסף, לפי רשימה ועל פי הכשרה שיקבלו לְמה לשים לב.
משפחתון בלי תו כשרות הורי פשוט לא יעבוד. ולא רק משפחתונים. מסעדות. מה יש בתפריט הילדים של המסעדה? אוכל או זבל? מה רואים בסרט החדש? איכות או אלימות? מה בהצגה? תכנים ראויים או שיווק אגרסיבי של מוצרים מסין?
וניקח את זה הלאה: תו הכשרות ההורי יגיע גם לבתי ספר, והורים יידעו אם הם שולחים ילדים לשדה קטל או למוסד חינוכי. ולחוגים, ולטיולים, ולמה לא.
אני מדבר על הקמת גוף חזק, החזק ביותר במשק, עם כוח עצום להכשיר או לא להכשיר את כל מה שאנחנו צורכים עבור הילדים שלנו. יהיה כמובן גם כרטיס אשראי שייתן הנחות בכל מקום, ויהיו דיונים על שאלות יסוד כמו סלולרי בבית הספר. יתקבלו החלטות מחייבות, שייאכפו.
ההנהגה תהיה מקומית, לכל יישוב הנהגה, והנהגה ארצית נבחרת מתוך המקומיות, ובחירות בכל שנה, עם קדנציה אחת בלבד לכל תפקיד, ולחץ על הפוליטיקה הארצית והמקומית להזיז עניינים שחשובים לנו.
עכשיו רק צריך מישהו בעל יכולת ארגון להרים את כל זה. אני אישית מתכוון להיבחר לתפקיד הגזבר, למעול ולהיעלם עם הכסף. אין ברירה, בשביל הילדים.
הערצה
פרשת אייל גולן היא רק מקרה אחד, מכוער במיוחד, של מה שקורה עם הערצה בכל התרבויות, בכל הזמנים, בהרבה תחומים. הערצה לזמר, לשחקן, לכוכב, לספורטאי, לפוליטיקאי, לרב, למקובל, למורה, למרצה, למדריך. כמעט תמיד התוקף הוא גבר, והקורבנות הם מי שנקלע או נקלעה להשפעתו הרעילה.
הלב של המעריץ, לרוב מעריצה, נשבה ברשתו של גבר רב השפעה וכריזמה, אדם שהיא אינה מכירה בחיים האמיתיים, אלא רק דרך עשייתו המצוינת בעיניה, והיא רוצה להתקרב למשהו האלוהי שנגלה לה בו. היא מניחה שגם איבריו המוצנעים וגם הרגשות שלו אלוהיים באותה מידה, רוצה לגעת באלוהים שלה, ואולי מקווה בסתר ליבה שאם רק תיגע בגופו, הוא יוותר על רווקותו המתוקשרת ויתמסר לה לעולם ועד. סינדרלה.
מכיוון שעל פי תפיסתה אין לה מה לתת לאדם כה נעלה, וזה עתה נולדה בה מיניות, אזי אם רק יבקש, היא עשויה למסור לידיו את הנכס היחיד שלה שהוא מעריך ורוצה. כשהוא בא בשעריה, רגשותיה מתעצמים עוד יותר, והיא מרגישה שהגיעה אל תכלית המטרה. זה מעמד הר סיני שלה, גם אם עבורו מדובר בפסיק בסיפור שלא יזכור לעולם.
האליל, מצידו, מסוחרר לגמרי. הוא מאמין שמשום שהוא מצליח בעבודתו, השכינה נגעה בו ישירות, ולכן מגיע לו הכל, כולל נשמות המעריצים שלו. הוא חושב שאם הן קונות את התדמית שלו, זאת בעיה שלהן, הרי הוא יודע שהוא אנושי, והאמת שכבר יומיים יש לו פצעון על הישבן שמקשה עליו את הישיבה, ובכלל אין לו כוח לכל הסקס הזה ולכל הרגשות האלה, הוא כבר עושה את זה רק בשביל הקלישאה, בשביל החברים. נדמה לו שהוא חי את החלום, אבל הוא חי את הסיוט. רואה באישה גוף ולא נשמה, ולא זוכה למצוא קשר אמיתי עם רגש אמיתי לעולם.
אליל יקר, הצעירה הזאת שמבקשת "תעשה לי ילד" לא מתכוונת "הרשה לי לבצע מין אוראלי במקורביך". היא רוצה את קרבתך.
דחה את מתנת קרבתה. חסוך לה את מפח הנפש שלה כשתגלה מה היתה עבורך, חסוך לעצמך את התשת המערכת הרגשית שלך, בסוף לא תמצא אהבה לעולם. מצא לך אישה שלא מתרשמת ממך, שלא עושה לך חשבון. כי רק אז תתחיל לחיות, ורק אז תתחיל להיות דוגמה לאחרים.
שטיפה
אחד הדברים שהכי משפיעים על תפיסת הגבריות שלי את עצמי הוא מכשיר לחץ המים שרכשתי לאחרונה, גרניק בלעז. הדבר הזה, שלוקח שני יסודות בסיסיים ביותר, מים ואוויר, הופך אותם לכוח מדהים שמטפל כמעט בכל עניין.
הגרניק שלי שוטף את קורות הדֶק ומחזיר אותן למצב של ענפים לחים שנוסרו מעץ האיפאה. הוא מחזיר לשלשת ציפורים אל אחורי העורבים שהפרישו אותה על הצילון, מסיר יריקות של עטלפי פירות מקיר הבית עד שהשכנים שואלים אם עשינו שיפוץ, מנקה בדים מוכתמים ומפריד כתם מסמרטוט או מבגד כאילו אין צורך באקונומיקה בעולם.
ויותר מכל, כשאני אוחז בו ולוחץ על ההדק, אני מרגיש כמו לוחם בבעלות הברית במלחמת העולם השנייה, רק שבמקום להביור יש לי כוח חזק יותר, כוח רסס המים בלחץ אימתני, שטוחן הרים ומעלים אותם לחצר של השכנים.
פעם בשבוע אני יוצא אל המדרכה בחזית הבית עם החבר הצהוב־שחור שלי לנקות את האוטו. בתוך חמש דקות האוטו נראה חדש. ממנו אני עובר אל האוטו של אשתי, מה שנמשך עוד חמש דקות.
אבל עשר דקות של השפרצה אימתנית לא מספקות את היצר שלי להותיר חותם בעולם. אז אני ממשיך למכוניות של השכנים ושל חונים אנונימיים ברחוב, בטווח שאליו מגיע הצינור שלי. בודק שאף אחד לא רואה ומגרנק את המכוניות שחונות בסמוך.
לא אכפת לי אם זאת מכונית של שכן שחביב עלי או של אחד שלא אומר לי שלום לעולם, אם זאת מכונית ישנה או חדשה, יפה או מכוערת. אני מסיר לשלשת ועלים, אבק של שבועות, נכנס עם הזרם לבסיס המגבים, שם נצברים ענפים ופרחים יבשים, ומעיף הכל בתשוקה רצחנית. חלק ממה שאני מעיף עף בחזרה אל האוטו שלי, ואז יש לי עוד עבודה, וגם זה לטובה.
תוך כדי, אני חושב מה אומר אם אתפס על קר, ומה אומרת ההלכה על מתן בסתר בלי רשות המקבל. אני יודע שלא על פי כל הפוסקים זה עניין רצוי, אבל מוחל לעצמי בתירוץ שעדיף לנקות רכבו של זר בלי רשותו מאשר לשרוט לו במפתח את כל הצד. לא שזאת אופציה אמיתית, אבל הטיעון פועל לרגע.
ואז אני מסיים, מתקפל, מחזיר את הגרניק אל הנדן שלו ומרגיש טוב בקשר לעצמי, שנתתי בסתר. רק עניין אחד נותר לי לא פתור: האם השכנים שמכוניתם נוקתה בכלל שמו לב? האם הם זכרו שהיא היתה מטונפת ועכשיו היא מבריקה? איך תירצו לעצמם את השינוי? והאם מכוני השטיפה רואים בי תחרות מקצועית לא הוגנת?
האמת, לא אכפת לי. אם גם מכוניתכם נצרכת, בואו תחנו בחזית ביתי, אולי זה יום המזל שלכם.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו