נתן דטנר || בן 63. שחקן, מנחה, מדבב ובמאי. נולד ברמת גן ומתגורר בתל אביב. נשוי לסמדר ואב לשניים. זוכה פרס קלצ'קין (1993) ופרס התיאטרון הישראלי (2008). שיחק בעשרות הצגות תיאטרון בבאר שבע, הקאמרי, בית ליסין והבימה, וכן בטלוויזיה ובקולנוע. כיהן כמנכ"ל וכמנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע. מביים בימים אלה את "זרים מושלמים" בהבימה ואת "מכתב לנעה" בתיאטרון חיפה. מעלה את המופע "דטנר על הגג" ומשחק במחזמר "אנני". ההצגה "הבא אחריו" בכיכובו תעלה ב־17.7 בתיאטרון באר שבע
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"במקצוע שלי יש מעט חלומות, ובדרך כלל חלומות נועדו להתנפץ, כך שאין לי רשימה. היוצא מן הכלל היה 'כנר על הגג', שהיה חלום שלי שהוגשם. הייתי לחוץ מאוד בזמנו, ולשמחתי הוא לא התנפץ. אני איש פרקטי ואסרטיבי מאוד, וכשאני רואה משהו שאני רוצה - אני מכוון מטרה ורץ אליו. אבל אני לא מכריז על המטרות שלי כעל חלום, ואולי זאת החוכמה".
מתי בפעם האחרונה התחרטת על משהו?
"אני בחור פולני, ואני מתחרט על המון דברים במקצוע, כל הזמן, אבל אני ממשיך בדרכי. כבר אמרו לי פעם 'תעצור, תירגע ותיהנה', אבל אני עדיין לא שם. אני מלא בחרטות ובחוסר ביטחון, ועוד כהנה וכהנה, ולכן אני מקרין הרבה ביטחון".
מתי בפעם האחרונה עלית על מטוס?
"לפני חודשיים, חזרנו מארגנטינה. נסעתי לשם כחלק מהספירה לאחור לראות את העולם, החלטה שאני ואשתי סמדר קיבלנו לפני כמה שנים, ומאז אנחנו מנסים לנסוע הרבה. אחת הבעיות בעבודה שלי היא לוחות הזמנים, ונסיעות כאלו הן ארוכות, אבל החלטנו שאנחנו פשוט עושים את זה ונוסעים. השמחה הגדולה היא שאשתי שותפה טובה לנסיעות. זה מזל. היא מארגנת את המסלולים, היא טובה בזה, והחיים שלי קלים יותר. היינו פעמיים בהודו, נדלקנו עליה ברמות מטורפות, והיינו גם בסין, ביפן, באיטליה ועכשיו בארגנטינה. ככל הנראה, הנסיעה הבאה תהיה לדרום הודו, שם עדיין לא היינו".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם הוריך המנוחים?
"אני מדבר עם הוריי, ציפורה ויוסף, כל הזמן. בהצגת היחיד שלי ('דטנר על הגג'; ש"ז) יש קטע שלם עליהם, והקהל ממש דומע וצוחק, כי זה נורא מרגש. בכל פעם שאני צריך להביע רגש קשה, אני פשוט מדמיין את הוריי צופים בהצגה - וזה עובד. שני הוריי היו ניצולי שואה. אמי שרדה את אושוויץ, והיה לה מספר על היד. בימי השואה היא היתה נכנסת למיטה, מכסה את עצמה ולא קמה עד סוף היום. על אושוויץ היא לא דיברה מילה. כילד לא הבנתי את המילה 'גבורה'. הגבורה האמיתית היא של אנשים כמו הוריי, ששרדו את התופת, עלו לארץ בלי שפה, חברים ומשפחות, והקימו משפחות משלהם לתפארת. כואב לי שהם החמיצו את בנם מככב על הבמות בישראל בעברית. הם טעמו מזה מעט מאוד, הייתי בן 29 כשהם נפטרו בתוך שנה וחצי זה מזה - היא מסרטן והוא ממחלת לב. גם היום אני מדמיין אותם יושבים באולם, גאים".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאירוויזיון?
"בתחרות שהתקיימה בתל אביב. בתור אחד שהוא בוגר החוויה, אני רואה את זה בפרספקטיבה. אני יודע מה עובר שם על כולם, ובשנים האחרונות האלמנטים הבימתיים הם בעצם העניין הגדול. השירים לא שווים כלום, ברובם. באתי לחזרה הגנרלית שעשו באקספו בשבת, והטריפה אותי החלפת הבמה. הרגשתי שאני חייב לראות את זה, וגם את התאורה, שהיתה בסדר גודל שלא רואים בארץ. אבי קושניר ואני השתתפנו כצמד הבטלנים באירוויזיון של 1987. תמיד אמרנו 'קרה אסון וזכינו', ונסענו לאירוויזיון בבלגיה בגיל 31, צעירים ויפים, עם 'שיר הבטלנים'. אני גאה בנאמבר הזה, שמחזיק יותר מ־30 שנים. היה לנו אז שבוע שאזכור כל החיים. סיימנו במקום השמיני, אבל זכינו להרבה תשומת לב. קראו לנו 'דה קרייזי גאייז פרום יזראל', וזה היה מגניב".
מתי בפעם האחרונה ניגנת בכינור?
"לא נגעתי בכינור חמש או שש שנים. כשנלחמתי לקבל את 'כנר על הגג', אמרתי לכולם שאני יכול גם לנגן, למרות שלא היה בזה צורך. פעם גם הנחיתי אירוע של יום השואה, ולחצו שאמשוך בקשת פעם או פעמיים, אפילו דאגו לי לכינור. כינור הוא כלי נגינה מהקשים ביותר שיש. להוציא ממנו צליל זה כבר הישג. למדתי נגינה בו מכיתה א', במשך שמונה שנים, ומשם השמיעה המוזיקלית שלי. באירוע ההוא, אחרי שהתאמנתי, הצלחתי להוציא כמה צלילים וניגנתי סולו, וזה עשה לי חשק לעוד. עכשיו מתחשק לי כל הזמן לנגן, ואני מחכה לתפקיד שיגרום לי לחזור לכינור".
מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?
"בגילי הולכים כל הזמן. הרופא נהיה חלק מהאג'נדה שלך. אני לא היפוכונדר, ממש לא, וכשאני חולה אני רק רוצה להיות לבד, ו'אל תעזרו לי בכלום', אבל הפער בין המנטליות הנפשית לגופנית הולך ומחמיר עם השנים. אנחנו ילדים בראש, מלאי תוכניות, אבל הגוף אומר שיש בלאי. הכליה, הלב והכבד אומרים, נו מה יהיה? זה לא משנה שהראש מתעופף. אז היום יש רפואה מונעת שצריך לעבוד איתה. רופאי המשפחה מלווים את החיים, מתקשרים לשאול מה קורה".
מתי בפעם האחרונה מצאת חבר טוב?
"לפני כ־14 שנים. בגילנו, למצוא חבר חדש טוב ואמיתי זה נדיר, זו זכות ופריבילגיה, וזה מה שקרה לי עם אודיה קורן. גם בעלה ואשתי סמדר התחברו, וזה מגניב. יש לנו תוכנית רדיו משותפת בגלי צה"ל ('בטלים בשישי'; ש"ז), וזה כיף, מסוג הדברים שאתה אומר עליהם שהתמזל מזלי. יש לנו כלי רדיופוני בפריים טיים, ואחת לשבוע אתה יכול לנסות להשפיע, לכוון אנשים, לבדר, לשעשע. זו מתנה - ומתנות לא מחזירים. לפעמים אודיה אומרת שכבר אין לה על מה לדבר והיא מציעה, 'בוא נסגור את הבסטה'. ואז אנחנו מגיעים לאולפן - ויש לה על מה לדבר. תמיד".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?
"אתמול, בהצגה, ומחר אצא לסרט. סמדר ואני מבלים בלי סוף - סרטים, מחול, הצגות, חברים וארוחות. אנחנו אוהבים לצאת, ואני אוהב לראות תיאטרון. החברים שלי הרוסים מזה, כי הם לא. אני קהל טוב בהצגות, לא ביקורתי. כשטוב לי אני שוכח הכל, רץ. אני מת להיסחף, כל הזמן. אני עם סמדר יותר מ־40 שנים. היא לא מהמקצוע, אבל היא מבינה ואוהבת אותו. הכרנו צעירים מאוד, והיו אפס אנד דאונס. בסוף משהו עובד שם".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"בהצגה 'גורודיש' בקאמרי, ב־2014. לבשתי שם מדים עם דרגת אלוף, וזה הכיף של המקצוע, שמגשים לנו חלומות שאין לאנשים רגילים. יש תפקידים שמוציאים את הרשע שבך ויש תפקידים שמוציאים את הגזענות שלך. למעשה זה ריפוי בעיסוק. ב'אילוף הסוררת', למשל, אתה אומר לאישה 'קומי', 'שבי' - והיא מצייתת. אחר כך אתה מגיע הביתה ועושה את מה שהאישה אומרת לך. זו זכות".
מתי בפעם האחרונה נגמלת מהתמכרות?
"אני לא מעשן כבר 15 שנים, וזה מסוג הדברים שאני לא יודע איך הם קרו. זה קרה נטו מהחלטה. לא אבנים, ולא ספרים, ולא זריקות, ולא כלום. שם הבנתי שאתה יכול לקבל החלטה חזקה, יכול לעשות דברים, כי העישון באמת היה התמכרות. תמיד נהניתי מהעישון, אבל כשאשתי הפסיקה החלטתי שהגיע הזמן שגם אני אפסיק, אז הצטרפתי וזהו. היום אני מסתובב בשדות תעופה ולא מבין את המעשנים. מה שכן, כשהפסקתי עליתי במשקל והגוף ממש סבל".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"אתמול. אני הולך המון, עושה צעידות. דרך הצעידות הבנתי שאני אוהב להיות לבד, זאת תכונה גדולה שזכיתי בה. בלי קשר, אני וסמדר יכולים להיות יום שלם בבית ולא להטריד זה את זה. בעבר שיחקתי טניס הרבה שנים ולפני בערך עשר שנים הפסקתי, אבל אין לי מאז בעיות גב ומרפק טניס".
מתי בפעם האחרונה בדקת את יתרת העו"ש שלך?
"אתמול. בעידן האפליקציות זה הולך בקלות. אני מעסיק נגנים בהופעה שלי, ומדי פעם אני צריך לשלם להם, אז אני עושה העברות דרך האפליקציה וזה מאוד נוח. אני כל הזמן עם יד על הדופק. אשתי בנקאית, אז אם אני לא מסתכל היא מסתכלת. אנחנו במעקב והכל בסדר".
מתי בפעם האחרונה חשת נוסטלגיה?
"עכשיו, עם החתול שמיל בפרסומת החדשה של כלל ביטוח. זה משהו מטורף, הרעיון לחזור 40 שנים אחורה בזמן. בהתחלה אמרתי 'השתגעתם? איזה רעיון זה?', אבל עם הזמן גרמו לי להתאהב בקונספט. כשלבשתי שוב את הבגדים של החתול שמיל, הרגשתי כמו מישהו שחזר לרכוב על אופניים, כל הגוף שלי קיבל את הפוזה של החתול. פתאום זה עורר את כולם לחקור ולהיזכר בחתול שמיל. יש בזה סוג של אטרף שרק המקצוע הזה יכול לעשות. וזה היה גם הרבה מאוד כסף".
מתי בפעם הראשונה נכשלת באודישן?
"באמצע שנות ה־70, כשניסיתי להתקבל ללהקות הצבאיות. השיטה באותם זמנים היתה לעשות אודישנים לכל מי שיש לו פוטנציאל להיות בלהקה כלשהי, אז אני זוכר שבאו לראות אותי בוחנים משמונה או מתשע להקות. אמרו עלי שאני נחמד, אבל שום להקה לא קיבלה אותי. למה? כי הייתי חמור ואידיוט. הייתי הרוס אז על לאונרד כהן ובאתי להיבחן עם 'סוזן', שהוא פחות או יותר שיר של שני אקורדים ושתי מילים, אז יכולת שירה לא הפגנתי. תוך כדי הבחינה שלי נכנסה לאולם קצינה, ואחרי שאמרו לי 'תודה, לא התקבלת', גיליתי שהיא מחכה לי בחוץ. היא היתה מפיקוד דרום ואמרה לי 'אני חושבת שיש בך כישרון שהם לא ראו'. את הקצינה הזו לא פגשתי יותר. כשהגעתי בסופו של דבר, בזכותה, ללהקת פיקוד דרום, היא לא היתה שם. אז אם היא זוכרת אותי, אני אשמח לסגור את המעגל איתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו