"הוא ממש נשמע כמו סקוט", "הוא בחיים לא יהיה סקוט", "יש לו את התנועות של סקוט", "אבל סקוט היה אחד ויחיד". אולי די כבר, אוסקוט!
כל מי שבא להופעה אתמול (רביעי) להופעה של סטון טמפל פיילוטס בביתן 2 באקספו תל אביב לא יכול היה להימנע מהתהייה איך תהיה ההופעה כשעל המיקרופון מופקד ג'ף גאט, הסולן השלישי של הלהקה, שנכנס לנעליו הגדולות-עד-ענקיות של סקוט וויילנד, ממקימי הלהקה שסבל מבעיית סמים קשה ולבסוף מת ממנת יתר (אחריו הגיע צ'סטר בנינג, שלמרות קיתונות הביקורת שספגה הלהקה עם ההחלטה לצרפו כסולן, השתיק את כולם עם אלבום מצוין, אבל השתתק בעצמו לפני כשנתיים כשנטל את נפשו).
יש משהו חמקמק במקוריות. יש הבדל בין לראות הצגה על הבמה לבין לראות צילום וידאו שלה, ויש פער בין לראות את המונה ליזה בלובר לבין לראות רפרודוקציה שלה, ולכן גם הדיון סביב עמדת הסולן היה בלתי נמנע. אבל חמש דקות לתוך ההופעה, הדיון הזה נדם. גאט הוכיח מהר מאוד שהוא סולן מעולה שלגמרי מצדיק את מקומו. הוא הפגין יכולות ווקאליות מרשימות, מילא בנוכחותו את הבמה, פלירטט עם הקהל וגם לא ויתר על "קראוד סרפינג" בהדרן. השואו פשוט ייתר את הדיון על מי הסולן.
• גל גדות: "בגעגועים תמידיים לארץ"
• הפתעה: הוא חוזר ל"נינג'ה ישראל"
• לא תאמינו: ככה נראה עכשיו לי בירן
ההופעה נפתחה ב-100 קמ"ש עם ביצוע מדויק וחזק של "Wicked Garden" מאלבום הבכורה של הלהקה, ומשם, כמו שקרמבו אומר, הם רק הגבירו את הקצב. "Crackerman", "Vasoline" ו-"Silvergun Superman" הגיעו אחר-כך, ועוד ועוד להיטים מכל האלבומים, בדגש על הראשון. סטון טמפל פיילוטס ידעו כמובן שהקהל פחות מכיר את אלבומם האחרון (והנהדר אף הוא, יש לציין, שיצא בשנה שעברה) והסתפקו בשני שירים מתוכו: הסינגל הראשון "Meadow" ו"Roll Me Under" שבקלות יכול להיכנס לרשימת הטוב-פייב שלהם אבר.
• השירים של סטון טמפל פיילוטס שחייבים להכיר
הגבירו את הקצב, במשך 90 דקות (בדיוק) // צילום: אמנון אייכלברג
המגה-להיט של הלהקה "Plush", הגיע באמצע ההופעה בגרסה אחרת לחלוטין מהאלבום, כמעט יחפה. גאט שר את רוב השיר יחד עם הקהל באיטיות ובעוצמה, כשהגיטרה מלווה אותו בתווים בודדים. במשך שש דקות הייתה באולם תחושה של תפילה במקדש האבן.
STP אף פעם לא היתה ה-להקה של עידן הגראנג', אבל תמיד נחשבה לאחת ממובילות הז'אנר ונמנתה בנשימה אחת (ובדרך כלל בסיומה) עם נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן. אמנם, כנהוג בישראל, חבריה הגיעו לארץ באיחור של 25 שנה מרגעי השיא שלהם, אבל הגיטריסט דון דה לאו לא התקמצן על סולואים מדהימים, ואחיו רוברט דה לאו על הבס, יחד עם אריק קרץ על התופים (שאותם הצליח לפרק במהלך ההופעה), הקימו חטיבת קצב אדירה שהרעידה את האולם ונתנה תחושה ששוב הניינטיז כאן.
אין דרך עדינה לומר את זה, אבל ההופעה התחילה בזמן. כאילו, ממש בזמן. והיא הסתיימה כעבור שעה וחצי בדיוק. כאילו, ממש בדיוק. אולי יש משהו זקן בזה, מאוד לא רוקרי, אבל גם הקהל, באופן טבעי, לא היה מורכב בדיוק מבני 20, אלא מאנשים שבשנות ה-90 גידלו שיער, לבשו ג'ינסים קרועים ומעל לגופיות הניחו חולצות פלאנל פתוחות. ובמילים אחרות: אף אחד לא בא בטענות.
אבל אם להתחיל בזמן זה קצת זקן אך עוד סביר, מה תגידו על זה שלא הייתה בירה למכירה?! בהפקה הפנו אצבע מאשימה כלפי העירייה שלא נתנה את האישורים המתאימים, אבל יש להניח שמדובר במשהו שאם היו נותנים עליו את הדעת בזמן - היה נפתר.
אחרי 90 דקות מלאות אנרגיה, ההופעה הסתיימה בהדרן שכלל את "Dead and Bloated", השיר שפותח את אלבום הבכורה עם קטע שירה צרודה בלתי נשכח של וויילנד, ולאחריו השיר שחתם את הערב "Sex Type Thing". כשנדלקו האורות קלטתי שמלבד אלכוהול, בהופעה היה חסר עוד דבר אחד: "Creep".
נסעתי הביתה, לקחתי בירה מהמקרר, שמתי את "Creep" וסיימתי ערב מושלם.
• פרויקט 30 שנה ל"סיינפלד":
• יד המלך: הכוכבים שהתחילו ב"סיינפלד"
• קולו של דור: המהפכה של "סיינפלד"
• חידון ידה ידה: יודעים הכל על "סיינפלד"?
• רוצים להשאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
