מבט מעמיק לנקודת ההתחלה של הספרות יעורר תובנה מפתיעה: מדובר במופע חסר תקדים של אמון. יושב לו אדם וקורא בכתביו של פלוני או אלמוני, ורואה בו מצודה יציבה של דברי אמת ואמונה. בתוך תוכו של הקורא, גם רומן בדיוני אינו נתפס ככתב שקר או כזיוף; אדרבה - הקורא אינו מתעניין באמת אובייקטיבית. בעצם הקריאה, הוא נכנס לאזור שבו כלל אין סיכוי להימצאותה.
הקריאה עלולה בהחלט להיות מעשה בלתי שיפוטי. כנידון לעונש הולך הקורא בין שדרות הומות ושבילים נידחים, וכל הנוף שבו הוא חוזה אינו אלא גבו של המספר, המוביל אותו. אחריו הוא הולך, כמעט באש ובמים. קריאה עשויה להיות אמונה עיוורת; אבל האם היא פסולה כשהיא כזו?
האמת היא פסגה לשאת אליה את עינינו, אך בספרות האפשרות להתעלם ממנה מפתה כל העת. כזו היא - מנפצת את כל חוקי ההיגיון והשכל הישר, ורוכבת על גבי הרגש שלעיתים הוא פראי. כשאנחנו מחפשים את ההוכחה הניצחת, אנחנו יוצאים מד' אמותיה של האמנות ועוברים אל ההיסטוריה.
זהו הקונפליקט הנושן של הקורא המיומן - האם להניח לעצמו היסחפות פסיבית במשעולי היצירה, או לקרוא מתוך מודעות וערנות, ומתוך כך לפגום מלכתחילה בהצעה המסעירה של הספרות. אין להכריע במחלוקת הזו, אבל העובדה ידועה: ככל שמיומן הקורא, כך קשה לו יותר לבחור באפשרות הראשונה.
סימון וייל, היהודייה הפריזאית שחונכה לאגנוסטיות אדוקה, מימשה את חינוכה בחיפוש אינסופי, מעמיק ואובססיבי, אחר הוכחות. בכתיבתה ניסתה להבהיר את מה ששרוי במודע בערפל, ובראשיתו הספרות והאמנות. "כמה תווים שחורים על נייר לבן הם דבר שונה מאוד ממכת אגרוף בבטן, אך לפעמים השפעתם זהה", כתבה ב"מסה על מושג הקריאה".
במבחר מכתביה החברתיים והפוליטיים, תחת הכותרת "האם אנו נאבקים למען הצדק?" (שראה עתה אור בסדרת "פרשנות ותרבות" בהוצאת כרמל בתרגום שירן בק), היא כותבת: "הצורך באמת מקודש יותר מכל צורך אחר. אף על פי כן, לעולם אין מזכירים אותו. מפחיד לקרוא, כשמבחינים בכמותם ובגודלם של השקרים המהותיים המכתיבים ללא בושה אפילו את ספריהם של המחברים המהוללים ביותר. אדם קורא אז כמי ששותה מים מבאר מפוקפקת".
כשאנחנו שומטים את הרצון לחפש הוכחות ולעגן את הדברים במסגרת מוכרת ורציונלית, הספרות הופכת לפעולה שחורגת מן המחשבה וניתן לחוש אותה בגופנו. מהלומת האגרוף בבטן, כפי שווייל היטיבה לתאר, אינה חייבת להיות יד קמוצה המוטחת לעברנו. די לנו במילים אחדות, בהקשר מדויק, ברגע שבו אנחנו פגיעים וחשופים מול הדף הלבן. בעת שכזו, גם באר רעילה תפיק עבורנו מים חיים.