"אני לא מאמין שאני פה, כל השנים דמיינתי את ישראל"

"כל הזמן דמיינתי את ישראל ואני לא מאמין, אני לא מאמין שאני פה. ברוך ה' הגעתי לארץ ישראל". כך אמר בהתרגשות שמעון טסהאינה (18) עם עלייתו ארצה מאתיופיה ביום רביעי שעבר, לאחר 13 שנים שבהן המתין לעלייה בגונדר. "אני רוצה ללמוד על ארץ ישראל ובמיוחד לבקר בכותל", הוסיף שמעון.

 

סיפורו החל לפני 13 שנים, אז טסהאינה עבר עם הוריו ותשעת אחיו מהכפר אל העיר גונדר כדי לעלות לישראל. למרבה הצער, הוריו של שמעון לא זכו להגשים את החלום, והם נפטרו לפני שנתיים בזמן ההמתנה לעלייה במחנה בגונדר. 

 

"המשפחה חצויה", שמעון (מימין) בשדה התעופה // צילום: מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה

לפני ארבעה חודשים נפטר גם אחיו, גרמאו צהיינך (25), והוא נקבר בבית העלמין היהודי שליד גונדר. עוד קודם לכן, ההורים והאחים קיבלו את האישור לעלות ארצה, אבל המשפחה נקרעה לשניים כאשר רק שלושה אחים עלו לישראל. ההורים והאח שנפטר היו אמורים לעלות לישראל עם שמעון, אבל לא זכו לדרוך על אדמת ישראל. שני אחים נותרו באתיופיה וטרם עלו ארצה - והמשפחה עדיין חצויה. "הפרידה קשה, האח והאחות שלא קיבלו אישור לעלות לישראל בוכים. אבל בעזרת ה' הם יגיעו וגם החברים מהקהילה, ניאבק עד שכולם יעלו".

אגב, בזמן ההמתנה הארוכה, שמעון היה חניך ואז מדריך בסניף של בני עקיבא בגונדר. קרוב ל־8,000 משארית יהודי אתיופיה ממתינים לעלות לישראל. הם מנהלים אורח חיים דתי שכולל שלוש תפילות ביום, שמירת שבת וכשרות ועוד. לכ־80 אחוזים מהם יש בני משפחה מדרגה ראשונה בישראל. בשנת 2015 הממשלה קיבלה פה אחד את ההחלטה להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה, אך מאז ההחלטה לא בוצעה בשלמותה.

ממטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה נמסר כי "ראש הממשלה נכשל בהבטחות שלו בנושא העלאת שארית יהודי אתיופיה, ובכך בגד בהחלטה שהממשלה קיבלה פה אחד בשנת 2015". 

עוד הוסיפו כי "אנו דורשים מרה"מ לקיים את הבטחתו ואת החלטתו להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה. את העלייה יש לבצע בשלמותה וללא עיכובים. זאת חובתנו היהודית, המסורתית והציונית. אם לא ימומשו ההבטחות, אנחנו נחריף את מאבקנו".

 

"המסע לישראל היה יציאת מצרים שלנו"

יפית טגניה (46) סגרה סוף סוף מעגל אחרי 36 שנים. בשבוע שעבר היא הדליקה משואה לזכר שתי אחיותיה ואחיה, שמתו במהלך המסע הקשה לארץ מאתיופיה בראשית שנות ה־80. הטקס לזכרם התקיים בעפולה, שבה השתקעה משפחתה ב־1983 אחרי מסע של כשנתיים ועשרה חודשים, כחלק מטקס הזיכרון העירוני לזכר הנספים במסע המפרך לארץ. 

"אבא והגיסים שלו היו פעילי עלייה בשנות ה־70 עם המוסד ועם האמריקנים", מספרת יפית. "הם העלו בכל פעם דרך הכפר שלנו אמסתייה שבגונדר קבוצות של 30-15 צעירים לארץ דרך סודאן. בשלב מסוים, הכפריים הנוצרים מסביב חשדו שמדובר בהברחה של יהודים כדי שלא יתגייסו לצבא, ורצו לעשות בכפר שלנו ביקורת פתע". 

טגניה בטקס העירוני בעפולה לזכר הנספים // צילום: דללין דסטאו

בעקבות כך, מספרת יפית, "חבר נוצרי של אבא היה בתוכנית וסיפר לו עליה. וכך, בתוך שבוע, כל המשפחה, כ־70 נפש, יצאה באישון לילה מגונדר לסודאן. היציאה היתה בערב פסח, אכלנו סעודה של הפסקת החמץ, הלכנו לישון, ובאמצע הלילה העירו אותנו ויצאנו בשקט לדרך. חשבנו שהדרך לסודאן תארך לילה אבל היא נמשכה שבועיים, כאשר הלכנו בלילה ונחנו ביום. ממש יציאת מצרים מודרנית". 

אלא שלא הכל התנהל כמתוכנן. "אחות אחת שלי מתה בדרך, ואחות נוספת שסבלה מתלאות הדרך, לא התאוששה ואחרי ארבעה חודשים מתה. לא סיפרו לנו כלום, וקברו אותה בשקט כדי שהנוצרים לא יידעו שאנחנו יהודים". זו לא היתה הטרגדיה האחרונה. "אמא שלי, שנכנסה להיריון, ילדה ולד בריא, אבל הוא מת אחרי שנה כי לא היה אוכל טוב. גם במקרה הזה אסור היה לבכות ולהגיד כלום". 

כיום יפית מנחילה את זיכרון המסע לדור הבא. "חשוב לזכור את המסע ואת מה שעברנו, את מסירות הנפש שלנו ואת העלייה לארץ. עד היום אני חווה בעצמי את התלאות ולא יודעת איך ההורים שלנו הצליחו לשרוד את הסבל האיום הזה". 

חבר מועצת העיר עפולה עדיאל אילוז, ממארגני הטקס, אמר כי "המסע הקשה דרך סודאן, שבו נספו אחינו, ממחיש לנו יותר מכל מה מוכנים יהודי אתיופיה לעשות למען יישוב העם היהודי בארץ ישראל. כולי תקווה שייפתחו השערים ונזכה לראות את שאר אחינו מאתיופיה עולים ארצה".

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו