1. כריס ארמסטרונג. פתאום השם עולה לי לראש. זה השחקן שהבקיע את שער הניצחון לטוטנהאם במשחק הבית שלה מול מנצ'סטר סיטי, אי שם בינואר 1996. אז התחילה האובססיה שלי למועדון הצפון לונדוני. הוא האשם בכאבי הלב שלי בעקבות כל אותן תוצאות תיקו ברדינג.
אני פותח את המחשב כדי לבדוק עליו קצת יותר בגוגל. מתברר שזמן קצר לפני שהוא נרכש ב-4.5 מיליון ליש"ט, דניס ברגקאמפ הציע את עצמו לטוטנהאם תמורת סכום דומה ונדחה, כיוון שג'רי פרנסיס, מנג'ר אייטיז קלאסי שאיכשהו נגרר לתוך שנות התשעים, חשב שברגקאמפ לא מספיק חזק בשביל הליגה האנגלית. כן, זה נשמע די טוטנהאם.
חשיבה כושלת מסוג זה הביאה לי יותר מעשרים שנות תסכול וסבל. האמת? כבר כשהבטתי בפעם הראשונה בקירות הליין הישן – מפויחים ואנגליים כל כך – הייתה לי תחושה שעם הקבוצה הזאת המלנכוליה תשלוט ברמה. למחרת הלכתי לסטמפורד ברידג' וראיתי את צ'לסי הבינלאומית מביסה 0:5 את מידלסברו של ז'וניניו, אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. התאהבתי בקבוצה שניצחה 0:1, משער של חלוץ שהוא לא דניס ברגקאמפ.
2. הגמר הזה תפס אותי לא מוכן. כל שנות הסבל לא הראיתי כל סימני ייאוש; לא פספסתי כמעט שום משחק, כל בוקר שלי היה נפתח בסיור בין דפי הקבוצה בפייסבוק, הקפדתי תמיד לקנות שתי חולצות משחק לקראת סיומה של כל עונה, ובתחילת כל עונה, כששמתי כמה שקלים סמליים על טוטנהאם לאליפות, הרגשתי תמיד כמו אותו אבא שהימר שהבן שעוד לא נולד לו יבקיע בגמר המונדיאל.
ודווקא העונה, כל השנים האלה שהייתי מושקע רגשית ללא תוצאות נתנו את אותותיהן. החלטתי להרפות. בפעם הראשונה מזה שנים לא הזמנתי את ערוצי הכדורגל האנגלי, את הבקרים שלי התחלתי לפתוח עם תקצירי אן.בי.איי, ואפילו חסכתי מעצמי את התרומה השנתית למועצה להסדר ההימורים בספורט. לא חוויתי תסמיני גמילה כמו שחשבתי שאחווה, אבל זה בהחלט היה מוזר. הייתי יושב מול לוח התוצאות ותוהה - איך זה יכול להיות שאני לא שם כשאנחנו שוב בועטים בדלי בווטפורד?
ואז התחילה הריצה שלנו בצ'מפיונס; עליית הפלא משלב הבתים (10 דקות מסיום המשחק הרביעי היינו עדיין עם נקודה אחת), המחיצה של דורטמונד ושתי הדרמות המתוסרטות מול סיטי ואייאקס. כל הדבר הזה באמת התרחש למול עיני? לנו? לקבוצה שאיבדה מקום בליגת האלופות בגלל לזניה מקולקלת? ודווקא כשהתייאשתי? יהיה לי הרבה יותר הגיוני להתעורר עכשיו בבית חולים שוויצרי, ושאחות דשנה תספר לי שהיא סעדה אותי בחודשים האחרונים אחרי תאונת סקי. ואני לא עושה סקי בכלל.
3. קשה להסביר מה זה להיות אוהד טוטנהאם. התחלה טובה אולי תהיה לראות את כל סרטוני האוהדים אחרי ה-גול מול אייאקס. שאגות כאילו ספונטניות, החלפות כיף, אגרופים קפוצים, את כל זה לא תמצאו שם. זה בעיקר בכי, בכי חנוק, ומבט לא מאמין. אלו אנשים שלקחו את הגלולה האדומה של המטריקס ופתאום, אחרי שנים, מגלים שגם בתוך התהום יכול להיות משהו טוב.
זה חייב להיות שלנו. זאת ההרגשה. זה הסוף של הקבוצה הזאת, החבורה הזאת רצה כבר כמה שנים, והגיעה לפיק. בשנה הבאה כבר יצטרכו לבנות משהו לגמרי אחר. לחבורה של קלופ לעומת זאת, יש עוד מה לתת, והעונה המופלאה הזאת שלהם בהחלט יכולה להתנקז לכדי טרגדיה ליברפולית שרק תחזק שם את הרומנטיקה.
זה חייב להיות שלנו. אמנם בגמר אין שערי חוץ וככל הנראה נצטרך להבקיע שער אחד יותר מהיריבה, אבל יש VAR וכבר כתבנו עליו שירים. אולי זה יעזור. ויהיה בזה צדק. אם קבוצה שבמשך שני חלונות ההעברה האחרונים לא רכשה או שאלה אף שחקן תזכה בצ'מפיונס, יש בזה אמירה לא פחות משמעותית מהילדים של אייאקס או מה"לעולם לא תצעדי לבד" של ליברפול.
4. ומילה אחרונה, על פוצ'טינו. כשהוא נפל באפיסת כוחות על הדשא בגול של לוקאס (לא צריך לציין איזה, נכון?), כמו אדם שכבר השלים עם ההפסד ואז בכל זאת הגיע הרגע שלו, החיבור שלו עם טוטנהאם הגיע לכדי שלמות. ועכשיו ברור שלא משנה מה תהיה התוצאה בגמר, הוא כבר השלים את המסע שלו.
אחרי המשחק הוא כנראה יעזוב אותנו, בדרך לקבוצות שמאמינות ברכש ולא בניסים, אבל אנחנו נזכור אותו - רומנטיקן, אבל גם ציניקן מריר, אדם מלא בסנטימנט, אבל פרגמטי בדיוק מתי שצריך, ובעיקר – איש של אנשים. הוא נתן לרובנו את השנים הכי יפות שלנו כאוהדי טוטנהאם, הוא נתן לנו דרך אחרי שנים של תעייה עם האנשים הלא נכונים, והזכיר לנו שעם כל הכבוד לגביעים עם אוזניים גדולות, גם הם לא יותר ממשל לחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
