כשרוברט פינסקי נזכר בתקופת ילדותו בניו ג'רזי של שנות ה-40, הוא חושב על יומניו של פרנץ קפקא. "קפקא ניסח היטב את החוויה של להתבגר בסביבה יהודית משתנה, שבה אנשים חילונים מאוד חיים לצד אלה שמשמרים את המנהגים בכל מחיר", מספר פינסקי, מי שנחשב לאחד המשוררים האמריקנים החשובים והמשפיעים של זמננו. פינסקי, 72, גדל במשפחה יהודית "אורתודוקסית יחסית", לדבריו. "הלכנו לבית כנסת, שמרנו כשרות וספגתי המון ביטויים ביידיש בבית. עם זאת, לסבא שלי היה בר בניו ג'רזי, ולפני כן הוא היה מבריח משקאות בתקופת היובש, כך שלא היינו משפחת מהגרים סטריאוטיפית. זה מרקם החיים שקפקא מתאר ביומניו". השילוב בין שפה, זיכרון וזהות יהודית-אמריקנית עובר כחוט השני ביצירתו של פינסקי, מי שכיהן כ"משורר הלאומי" של ארה"ב (משרה לאומית מטעם ספריית הקונגרס) מ-1997 ועד 2000. השיחה עימו מתקיימת לכבוד הגעתו לישראל כאורח פסטיבל "כיסופים" לספרות ולשירה יהודית, שיתקיים ב-8-5 בפברואר במשכנות שאננים בירושלים ויעמוד בסימן "שפה וזיכרון". אף שכבר חצה את גיל 72, פינסקי הוא אחד האנשים העסוקים בעולם הספרות האמריקנית. כמשורר וכמבקר, הוא פירסם עד היום 19 ספרים; כמתרגם, הוא חתום על תרגומי מופת לאנגלית של דנטה ושל המשורר הפולני צ'סלב מילוש; הוא גם מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בוסטון וב-17 השנים האחרונות עורך את מדור השירה במגזין החלוצי "Slate". למעט ספר משיריו, שתורגם לאחרונה על ידי חוה פנחס כהן ומייקל קרמר, שאר ספריו של פינסקי טרם תורגמו לעברית. את שיחת הטלפון איתו עורך פינסקי מחדרו במלון בניו יורק, רגע אחרי הופעה שלו במועדון ג'אז בעיר. ההופעה מבוססת על השירים מתוך אלבומו "PoemJazz", שראה אור בשנה החולפת ומשלב בין שירה למוסיקת ג'אז. "אחד השירים שביצענו נקרא 'אלתור ביידיש', והוא מבוסס על זיכרון שיש לי מסבתא שלי", הוא מספר בהתלהבות. "היא נהגה לחזור על ביטוי שפירושו ביידיש 'תפסתי אותך באמבטיה', והכוונה היא 'אני רואה אותך, לא תוכל לעבוד עלי'. כילד, הרגשתי שהקול של היידיש היה הקול שזיהה אותך על ידי הקהילה, עם כל הנוחות וחוסר הנוחות הכרוכים בכך". לקרוא ייטס במארינס האופן שבו שירה נרקמת מתוך חיי היומיום ונארגת בחיי כל קצוות החברה, ולא רק במגדל השן האקדמי, מעסיק מאוד את פינסקי. לפני כ-15 שנה, מייד עם מינויו לתפקיד המשורר הלאומי ה-39, יזם את "פרויקט השיר האהוב", שבעטיו הוזמנו אזרחי ארה"ב לבחור את השיר האהוב עליהם ולספר עליו. במהלך שנה אחת נרתמו 18 אלף אמריקנים למשימה, חלקם אף צילמו את עצמם קוראים את השיר בווידיאו (www.favoritepoem.org). "קטעי הווידיאו שנולדו ואנתולוגיות השירה שהוצאנו בעקבותיהם הם דבר מדהים - פועל בניין בחר לקרוא שיר של ויטמן, חייל מארינס דיבר על ייטס ובחור מג'מייקה על סילביה פלאת", מספר פינסקי על הפרויקט. הוא מגלה כי "עד היום אנחנו מקיימים ערבי קריאה וכנס שנתי למורים בבוסטון סביב הפרויקט. אתה חייב לעזור לי להביא לשם מורים מישראל". מדוע הפרויקט שם דגש גדול על הביצוע החי של השירים ועל תיעוד שלהם בווידיאו- "המשימה שלנו היתה ליצור דיוקן של ארה"ב לקראת שנת המילניום החדש, לא דרך עדשת החדשות או עדשת התרבות הפופולרית - אלא דרך עדשה אחרת, שהתגלתה כאפקטיבית ביותר. שירה עבורי היא אמנות של ביצוע מילולי. זו אמנות של הגוף ולא רק אמנות של האינטלקט. היא מושפעת מן הקול שיוצא מהפה, מהנשימות, מתנועת העצמות. שירה היא דבר פיזי מאוד". זה יהיה הביקור השני שלך בישראל. אילו זיכרונות יש לך מהביקור הקודם- "בעיקר ירושלים. יש לי הרבה זיכרונות טובים מהערב באוניברסיטת תל אביב, אבל הזיכרון של העיר העתיקה, ברמה המילולית והפיגורטיבית, מאפיל על כל האחרים. לראות את העיר ירושלים, להסתובב בה, כל זה נתן לי השראה לכתוב את ספרי 'חיי דוד' (ביוגרפיה בדיונית על דוד המלך שראתה אור ב-2006; ד"ל)". כמתרגם, אתה חתום על כמה תרגומי מופת. מנגד, טענת כמה פעמים בעבר ששירה היא דבר שאינו ניתן לתרגום מהימן. "תרגום טוב דורש משפת התרגום למתוח את עצמה, לפתח שרירים ואיברים חדשים כדי לשרת את היצירה. המונח 'תרגום' הוא מטעה מפני שלא מדובר בהעברה של חבילה מרחוב אחד לאחר. תרגום שירה דומה יותר לעבודתו של מלחין המניח את המילים על המנגינה. לכן אני אוהב יותר את המונח 'לאנגלז' - לקחת שיר בפולנית או באיטלקית באופן שנאמן למשמעות שלו, אך גם מכיר בכך שהתוצאה היא יצירה חדשה, ובה מוסיקה חדשה של תנועות, עיצורים ומשפטים חדשים".
