ביקור באומיי, מחוז קולומביה, מדינת ניו יורק עילית. סופות ברקים מתרגשות מדי פעם באופק הרחוק, אבל בביצות וביערות האדר, שמשתרעים מן העיירה גנט ועד הרחק מעבר לנהר ההדסון, השמש כבר מקשיחה את האדמה. כשגשום, וזה קורה עדיין, ציוצי הציפורים הלועגות ליממה נבלעים בשאון הטיפות. כך נראה, כמדומה, אביב רשמי: אכזבה והפתעה שעלולות להתנגש זו בזו.
משכנות הסופרים הפועלים כאן אינם אלא שלושה קוטג'ים מתוחזקים היטב, אחד מהם שימש בעבר אסם. רצפת העץ הישנה מצווחת בחדרים כשהיא פוגשת במגף כבד, וביום מחניק, כמו זה שהיה השבוע, מאוורר התקרה מספק נחמה עצלה. והרי זו לאות שמניבה פירות: עבודות של ציירים ששהו בעבר במקום תלויות על הקיר; באחת מהן מתואר מבט מהיר, מן הרכב, אל תחנת דלק צבעונית במדבר האמריקני.
התבודדותו של האמן. הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב בין הרצון להרחיק - אל הטבע המאיים ובה בעת מנחם, אל החדר הסגור, אל השקט שעשוי להיות מופר בלחישה. האומנם הכתיבה היא בהכרח מלאכת הבדידות והגלמודיות? או שמא החיכוך והריגוש המתמיד, התנועה והרחש, היכולת למצוא נקודה במרחב דווקא כשהוא גועש ושוצף - אלה מניעים את גלגלי השיניים של היצירה?
זו משוואה נטולת פתרון. יש והאלם ימיט שיתוק על האמן, ויש שיעורר בו את תשוקותיו הנסתרות ביותר. כמו מנגנון השהייה של מטען חבלה שהונח מבעוד מועד במקום הומה־אדם - אין לדעת אם מרעום הבדידות יסתיים בפיצוץ. גם המזל משחק לו תפקיד.
ב"הר הקסמים" של תומאס מאן נוסע האנס קאסטורפ לבקר את בן דודו השחפן בדאבוס, ובאותה עת מבקש הוא "לנשום נשימה עמוקה בחיק הטבע" ולטהר את נפשו המסוכסכת. אלא ששלוות הנוף המושלג ושתיקת ההרים מופרעות, לפתע, על ידי דימום טורדני מאפו. הדימום מאלץ את האנס לשוב ולהתרכז במכאוביו, עד כדי שהוא מבין: "בשובי הביתה אל ארץ השפלה, אצטרך תחילה להינפש מהנופש".
לא במקרה בחר תומאס מאן בדימום באף כדי לשנות את מצבו של האנס קאסטורפ. בעולם של העמדות פנים, דימום האף הפתאומי, המפתיע, שאין כל דרך להיערך אליו, הוא מי שמסיר את המסכות וסותר את הנוחות המדומה של הטבע. הוא מאלץ התמודדות ישירה ומצווה עלינו לא להדחיק. הוא גם מבהיר שסביבתו של האדם אינה עניין גיאוגרפי אלא נפשי ופנימי, וכי הפיוס אינו תלוי בפסטורליה או בשלווה כפויה, אלא במבט מפוכח.
האנס קאסטורפ לא זוכה לחזור לארץ השפלה, ונעלם בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. אבל הר הקסמים נותר הנקודה שבה הפך לאמן; המקום שבו הבין כי הוא סך הניגודים הטמונים בו. טרם היעלמותו נותר לקוות שהאנס קאסטרופ ידע: בין שיימצא בטבע מפואר או בשאול אנושי - תוך תוכו אינו תלוי זמן או מקום, והוא נתון לחסדיו ככל שיידרש.