חיי מדף: הרגל מגונה

במאמר שפרסמה הארלי וינקלר באתר "The Millions" בשבוע שעבר, תחת הכותרת "למה לעולם בחיי לא אקרא יותר ספר בשבוע", עומדת הכותבת על עניין "הרגלי הקריאה", או למעשה על הקשר שבין הרגלים לקריאה. ב־2019 לקחה על עצמה וינקלר התחייבות אישית - לקרוא 40 ספרים במהלך השנה. ואכן, עם ירידת כדור הקונפטי על כיכר טיימס במנהטן, בערב העשור החדש, היא נעלה את הכריכה על הספר הארבעים.

חייה של וינקלר במהלך פרויקט הקריאה היו נוחים למדי ומחכימים, ואף מחושבים כיאה למשימה, אך המסקנה בהמשך המאמר אנושית ועגמומית יותר, ומפרידה את אקט הקריאה מבין שלל ההרגלים האנושיים ששכיחים בחיי בן המאה ה־21. "תרבות הפריון המאושרת כיום על ידי הרגלים תומכת בקביעת יעדים ניתנים למדידה ולהשגה", כותבת וינקלר, "לסיים את מה שאנחנו מתחילים נחשב לניצחון. אבל קריאה אינה הרגל ישן שיש לפעול לפיו".

וינקלר היא כותבת צעירה מפלורידה, שפרסמה טקסטים ספרותיים ואקטואליים בבמות בינוניות בגודלן. אבל דווקא אלמוניותה מעניקה לפרויקט שהיא מתארת במאמרה צלילות וכנות לגבי דור שנמנע במפגיע ממחויבות. הוא מזכיר כי את ההנאה קשה לתכנן, לכמת ולמסגר, ומעמיד בסימן שאלה את ההנחה כי האקראיות היא הניגוד המובהק ביותר להרגל. ייתכן שזוהי דווקא, לדוגמה, תחושת העונג המתפרץ, או שמא איבוד שליטה מכוון שתפקידו לטרוף את הקלפים הנסתרים של הנפש.

כל זה אומר שקריאת ספרות אינה דווקא עניין של לגימות מדודות או לחלופין של היסחפות טוטאלית, אלא פשוט אקט של חיות ונחיצות. "עלינו לקרוא עבור הכוח שבדבר. אדם קורא צריך להיות חי מאוד. הספר עשוי להיות כדור של אור בידיו", אמר עזרא פאונד.

הקריאה אינה עניין של "רכישת" ידע, אלא של חוויה מתהווה, כוח נפשי־מיסטי מתפרץ, שאין לו חוקים או מדדים וכל ניסיון לעגנו בנוסחה נועד לכישלון. המטרה של הקריאה אינה להגיע לנקודת סיום כלשהי, או לחילופין לאגור ספרים שנקראו כדי לחוש הישג כמותי מסוים. לכן התחייבויות מן הסוג שלקחה על עצמה וינקלר מדגישות את הדיסוננס הרגשי: ככל שקריאת ספרות התייצבה בטבלה של מטלות והישגים, הייסוד המרכזי שלה נפגם. קריאת הספרות שרדה את מבחן הדה־לגיטימציה שהעמידה מולה ההיסטוריה: כינו אותה "מגפה זדונית", אסרו על נשים לקרוא בה, צנזרו אותה, אסרו אותה, כלאו אנשים בגינה, אפילו ייחסו לה השפעות רפואיות ופסיכולוגיות קטלניות. אבל גם אחרי מפנה המאה עדיין אנשים מאמינים בה. וזה הניצחון הגדול שלה.

לכן אין צורך להתרגל ולתרגל קריאה, לקבוע לה עיתים, להפוך אותה ל"הרגל", לסגל את הגוף והנפש אליה. כל מה שצריך הוא לתת לה הזדמנות, ולשכוח מכל המשימות שממתינות מעבר לפינה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו